לאחרונה התבקשתי להעביר הרצאה באוניברסיטת תל-אביב על עתיד התחבורה, ומיד התחלתי להתלבט. על מה לדבר? רכבים ללא-נהג? רחפנים ומכוניות מעופפות? בחרתי להתמקד בעבר, בתקופה דומה של שינוי מהיר
לאחרונה התבקשתי להעביר הרצאה באוניברסיטת תל-אביב על עתיד התחבורה, ומיד התחלתי להתלבט. על מה לדבר? רכבים ללא-נהג? רחפנים ומכוניות מעופפות? או אולי להפליג למחוזות המדגדגים יותר לחסידי המדע הבדיוני, ולהתפרע עם רעיונות להנדסה גנטית של חצי-רובוט-חצי-סוס-חצי-עטלף?
בסוף החלטתי דווקא לחזור אחורנית בהיסטוריה לתקופה בה התחבורה השתנתה בחטף, ואותו שינוי עצום טומן בחובו לקחים גם לעתיד. עתיד התחבורה, והעתיד בכלל.
לפני מאה שנים, הרחובות היו שייכים להולכי-רגל. ואז הם נחטפו מהם, בחסות הטכנולוגיה, הקדמה וחברות הרכבים. היום אנו כבר לא רואים אפילו דבר מוזר בכך שעד שלושים אחוזים משטח העיר מוקדשים לרכבים, ושתושבי העיר אינם מורשים לחצות את הכביש אלא במקומות וזמנים מוגדרים היטב – או שיסתכנו במוות או חלילה בקנס.
הסיפור שאספר היום בא לשפוך אור על אותה תקופה בהיסטוריה, בה תפישת עולם אחת התחלפה באחרת, ודור שלם נאלץ לעצב מחדש את הדרך בה הוא חושב על דרך המחיה שלו בערים.
חובות הערים בתחילת המאה העשרים נראו שונים מאד מאלו המוכרים לנו כיום. בתמונות מאותה תקופה אפשר לראות את ‘הכביש’ במרכז הרחוב, אבל הוא לא היה שמור למכוניות בלבד. הוא היה גדוש בהולכי-רגל שהתייחסו כמובן-מאליו לזכותם לחצותו או ללכת לאורכו[1]. לצדם אפשר היה למצוא רוכלים עם עגלות, כרכרות רתומות לסוסים, מספר זעום של רכבים ממונעים וילדים שמשחקים כדורגל ותופסת בין כל אלו.
מצב עניינים זה היה חייב להשתנות בעקבות חדירתם המוגברת של הרכבים הממונעים – מכוניות, בקיצור – לכבישים. מכונית, בהכללה, הינה מהירה, גדולה וכבדה יותר מהעגלה הממוצעת. לא מפתיע לגלות שככל שיותר מכוניות הגיעו לכבישים, כך גדל מספר תאונות הדרכים הקטלניות. בעצם, הוא לא גדל: הוא התפוצץ כלפי מעלה. תוך עשור אחד בלבד – מ- 1910 לסביבות 1920 – זינק מספר תאונות הדרכים הקטלניות פי עשרה[2].
כפי שאפשר לנחש, הציבור לא ראה את העניין בעין יפה. המכוניות הפרטיות היו עדיין סוג של שעשוע שהיה שמור לעשירים בלבד, ויתר בני-התמותה הפשוטים היו מוכנים לסבול אותן רק עד גבול מסוים. אותו גבול היה בנקודה בה הצעצועים של העשירון העליון החלו להרוג בילדיהם על הכבישים. בתי-המשפט לקחו את צדם של בני מעמד הביניים באותו הזמן, בהסתמך על כלל האצבע לפיו הרכב הכבד יותר הוא זה האחראי לתאונה. המשמעות הייתה שנהג רכב היה יכול למצוא את עצמו עומד למשפט על הריגה, רק מכיוון שלא הספיק לבלום כאשר ילד זינק במפתיע אל מתחת לגלגליו.
יצרני ומוכרי הרכבים החלו להבין שעליהם לשנות את החוקים הקיימים, ולצדם גם את הלך הרוח הציבורי, אם ברצונם להגדיל את המכירות. הירייה הראשונה נורתה ב- 1912, בקנזס סיטי, שם החליטו המחוקקים לאסור על הולכי-רגל לחצות את הכבישים אלא במקומות מוגדרים-היטב. ההחלטה התקבלה, כפי שאפשר לדמיין, בזלזול מצד התושבים ומצד העיתונאים שסיקרו אותה. אחרי-הכל, ברור היה שהערים שייכות לבני-האדם. מדוע יש לבקר דווקא את תנועתם של תושבי העיר הדו-רגליים, במקום להגביל עוד יותר את תנועת הרכבים? [3]
עבורנו, מאה שנים לאחר מעשה, קל להבין את התשובה. אנו יודעים שבלי מכוניות לא היינו יכולים להגיע מקצה אחד של העיר למשנהו. המכוניות הפרטיות והתחבורה הציבורית הן המאפשרות לנו לגור בצד אחד של העיר – ולעבוד בצדה השני. בלי משאיות, המביאות מצרכים ומשאבים מכל רחבי המדינה, לא היינו יכולים לחיות בנוחות בעיר. התחבורה היא אחד הגורמים שמקדמים במידה הרבה ביותר את הכלכלה. המטרופולינים של היום בנויים מסביב לכבישים מסיבה טובה: הם העורקים דרכם זורם דמה עתיר-הבנזין של העיר.
כל זה ידוע לנו היום היטב. אלא שלפני מאה שנים, איש לא היה בטוח כיצד ייראה עתיד הרכבים הממונעים, במיוחד בתוך העיר. אתם יכולים לחשוב בתור השוואה על הרחפנים בני-זמננו. רבים בטוחים שבעוד עשור נראה כבר מסחר ענף מתבצע באמצעות עשרות-אלפי רחפנים מעל גגות הבתים. לרוע המזל, הרחפנים המשמשים היום למשלוחים מפיקים רעש לא-נעים. חשבו כיצד הייתם מגיבים אילו עיריית תל-אביב הייתה מודיעה לתושבים שעליהם להוסיף שכבת בידוד כפולה לחלונות הבתים, כדי שהרחפנים הנעים-ממעל לא יפריעו למנוחתם. קרוב לוודאי שהתגובה הייתה מלווה בקללה-או-שתיים, או אפילו – חיל ורעד – בפתיחת עצומה. לא הייתם רואים סיבה להטלת האחריות להשררת-שקט עליכם דווקא, במקום שתיפול על יצרני ומטיסי הרחפנים.
כך חשו גם תושבי הערים כשראו את החוקים הראשונים כנגד זכות ההליכה החופשית ברחוב. ולא רק הם, אלא גם השופטים, השוטרים והמושבעים. כולם היו מקובעים עדיין באותה תפישה מוזרה לפי העיר ‘שייכת’ להולכי-הרגל הגרים בה, ולא לרכבים שבכבישים.
היה ברור שצריך לשנות את התרבות עצמה – תהליך שיכול לדרוש דורות רבים. יצרני הרכבים היו נחושים בדעתם להוציא אותו לפועל תוך דור אחד בלבד.
איך הם עשו זאת?
התעשיינים פנו היישר ללבו של הציבור בשלוש דרכים: קלות, חסות ובושות.
לתעשיינים, יש לזכור, היה כסף. כסף יכול להקל מאד על החיים, וזה בדיוק היה השימוש שייעדו לו. לשכת המסחר הלאומית של האוטומובילים פתחה שירות חינמי-לגמרי עבור עיתונאים, שהפך את עבודתם לקלה הרבה יותר. העיתונאים הוזמנו לברר מול הלשכה בנוגע לכל מקרה של תאונת דרכים – ותוך זמן קצר היו מקבלים מאמר שלם שהיה יכול לצאת לדפוס כבר למחרת היום. יש לעיתונאים אתיקה, כמובן, אבל יש להם גם דדליינים. העיתונאים הלחוצים בחרו לעתים קרובות להסתמך על לשכת המסחר – והתוצאה הייתה שתעשיית הרכבים הכתיבה את הטון של הסיקור העיתונאי. אתם יכולים לנחש על מי הוטלה האשמה בתאונה – הולך הרגל או הנהג ברכב – באותם מאמרים.
הדרך השנייה הייתה באמצעות מתן חסות לקמפיינים כנגד ההליכה בכביש. בתי-ספר אירחו מרצים שהזהירו את הילדים שלא לרדת מהמדרכה פן יידרסו, ופעילויות אינספור המחישו לילדים את הסכנה הצפויה להם בכביש.
אחרון חביב, התעשייה התמקדה בביוש אותם אזרחים שסירבו ללכת בעקבות החוק. שיימינג, כפי שהתופעה מכונה בימינו. מודעות בעיתונים ופוסטרים על הקירות הציגו את חוצי-הכבישים כשוטים עם דחף התאבדותי. שוטרים קיבלו עידוד לצעוק בקול על הולכי-הרגל שלא חצו את הכביש כראוי, וליצנים נשכרו כדי להעמיד פנים במצעדים שהם נדרסים על-ידי מכוניות. בקיצור, חציית הכביש שלא-כחוק הפכה להיות גרועה הרבה יותר מסתם “לא חוקית”. היא הפכה להיות מגוחכת.
לילדי הדור הבא כבר היה ברור: כבישים חוצים רק במעברי חציה. מבחינתם, כך היו הדברים מאז ומעולם. השינוי החברתי תם ונשלם.
לאורך הסיפור הצגתי את תעשיית הרכבים כנבלים הגדולים: אלו שהניעו שינוי חברתי ותרבותי מקיף, תוך שהם מביישים ופוגעים באלפי בני-אדם. האמת, באופן טבעי, מורכבת יותר. העולם המערבי היה זקוק לכלי-הרכב הממונעים כדי להזניק את הכלכלה קדימה – אותה כלכלה שבסופו של דבר שיפרה את חיי כולם. הרכבים היו מגיעים לכבישים בכל מקרה. השאלה היא רק מתי, ואיזה מחיר הם היו גובים בחיי-אדם, אילולא סייעו יצרני הרכבים להנדס את התודעה הציבורית. כן, ילדים בוישו – אבל חייהם ניצלו. כן, הייתה הנדסה חברתית – אבל היא הייתה דרושה כדי להכין את הקרקע לעולם החדש.
סך הכל, נשמעת לי כמו עסקה טובה.
הדבר שחשוב באמת להבין בסיפור הוא שתפישות יכולות להשתנות בחדות תוך עשור-או-שניים בלבד. לפעמים זה קורה בדחיפה מכוונת מצד בעלי-ההון. לפעמים מצד הממשל. לפעמים בצורה אורגנית, מהאנשים עצמם, כפי שאירע (כנראה) בנפילת ברית-המועצות. דברים שנראים לנו ברורים מאליהם – שהכביש הוא שלנו – יכולים להשתנות מהר מאד, עד כדי כך שילדינו לא יבינו בכלל שאפשר אחרת.
אנו נמצאים כיום בעת תמורות גדולה, שנוגעת בכל תחומי חיינו. אבא-של-סבא שלנו ויתר על שלושים אחוזים מהעיר, וקיבל בתמורה את העולם המודרני. על מה נוותר אנחנו, במה נזכה – ואיך נדאג לכך שילדינו ונכדינו יידעו בכלל על מה שהקרבנו?
התשובות לכל אלו, כרגיל – בעתיד.
אה, וגם בהרצאה שלי באוניברסיטת תל-אביב.
[1] https://www.history101.nyc/new-york-city-from-1900-to-1904
[2] https://www.vox.com/2015/1/15/7551873/jaywalking-history
[3] https://esnpc.blogspot.com/2014/11/jaywalkers-and-jayhawkers-pedestrian.html
עוד בנושא באתר הידען:
