הלם העתיד – 30 שנה אחרי. ריאיון עם אלווין טופלר

אלווין והיידי טופלר כתבו שורה ארוכה של ספרים שעסקו בעתיד, 'הלם העתיד' מ1970- היה הראשון והידוע מביניהם. המאמר פורסם בשנת 2003 במגזין בשם "ביזניס 2.0" מקבוצת אנשים ומחשבים

מאת: ג'יימס דיילי, ביזניס 2.0

 

אלווין טופלר, סוציולוג ועתידן אמריקאי יהודי, החתום על כמה רבי מכר נבואיים נפטר ב-27 ביוני 2016 בשנתו בביתו בלוס אנג'לס. הוא פרץ לתודעה בזכות ספרו רב המכר שנמכר במיליוני עותקים ותורגם לעשורת שפות, לרבות עברית: "הלם העתיד" מ-–1970.

טופלרניבא בספר את מהפכת המידע ואת מהפכת התקשורת, כאשר טען שתפוצת המידע, הון ותקשורת יובילו לשינויים מהירים כל כך, עד שייצרו חברה אנושית מסוג חדש.

בראיון משנת 2000, הוא מתאר את השינויים, שכבר אז התחלנו לחוש בהם. הוא גם כואב את הפיגור של מערכת החינוך שמכשירה אנשים לעולם של אתמול.


כש"הלם העתיד" פורסם ב-1970, חזיתם את ההשפעה העצומה שתהיה לו?

אלווין טופלר: ודאי לא כשהיידי ואני כתבנו אותו. אני חושב שיש לייחס את הצלחתו לכך שהוא ספר רציני, שנכתב בשפה פופולרית. הוא מיועד לאנשים רגילים. הרמז הראשון לכך שהספר ימכור יותר מעשרת אלפים עותקים היה במהלך סיבוב ההרצאות שלנו. הופענו לפני קהל של מכללות, ולפני קהל של אנשי עסקים, והתגובות היו הרבה יותר אמוציונליות משציפינו. כשהתחלנו לדבר על שינוי, זה היכה באנשים חזק מאוד. המערכת התקדמה מהר מאוד, והפכה למשהו מאיים, ואפילו היום היא מתקדמת באותה מהירות. למעשה, קצב החיים הואץ אפילו יותר.


אבל היום אנחנו מסתגלים לשינויים בצורה מדהימה. דור אחד אחרי, האם לא התרגלנו לשינויים מואצים?

"אינני סבור כך. השינוי אינו רק בדרישה לתגובות מהירות יותר. הוא קשור לקבלת החלטות. בצורה הגנטית הנוכחית, יכולתנו להתמודד עם קצב מהיר של קבלת החלטות היא מוגבלת, זה לא נכון לגבינו כבני אדם, אלא מבחינת העסקים, מבחינת הקונגרס, הממשלה ומוסדות אחרים. כשזה מגיע לקבלת החלטות, קשה לנו לעמוד בקצב. אתה יכול להאיץ את החברות. אתה יכול להאיץ את המחשבים, אתה יכול להאיץ באנשים, אבל יש מספר גדול של אנשים שחשים שהעתיד מגיע כל כך מהר, שהם צריכים להיאחז בציפורניים כדי לא ללכת לאיבוד. שהעולם הפך כה מהיר, שאין זמן לשבת ולהרהר במורכבויות של ההחלטות שהם צריכים להחליט.

עטיפת המהדורה העברית של הספר "הלם העתיד"
עטיפת המהדורה העברית של הספר "הלם העתיד"


פעם נהגו לחשוב שכמה שיותר מידע – יותר טוב. האם זה עדיין נכון? או שהגענו לנקודה שבה יותר מיד מידע גורם נזק?

"כשיש יותר מדי, זה אף פעם לא טוב. יותר מדי גלידה תהרוג אותך. אינני סבור שהבעיה היא עודף מידע. מה שיותר חשוב הוא העומס בקבלת ההחלטות, אנחנו מאמינים שכל אדם, או ארגון, יכול לקבל מספר מוגבל של החלטות מוצלחות בזמן נתון. עד שהביולוגיה שלנו תשתנה, יהיו למהירות שבה אנו מעבדים מידע גבולות מוגדרים, ועם זאת, יש כלים חזקים להפליא שבאמצעותם אנחנו יכולים להרחיב, למשל, את אפשרויות ארגון המידע, הדוגמה הפשוטה ביותר היא מספרי הטלפון שלנו. למה הם באים בקבוצות של שלוש וארבע ולא שבע בבת אחת? משום שאיננו יכולים לזכור שבע ספרות בקלות, אבל אפשר לזכור שלוש וארבע, זו הדוגמה הפרימיטיבית ביותר לפריסת מידע. אנחנו יכולים לטפל ביותר מידע אם אנחנו פורסים אותו, ואנחנו יכולים לפרוס אותה ברמות גבוהות יותר ויותר של מורכבות, ולהשתמש במודלים טובים יותר של ארגון מידע, אם יש לך מודלים חזקים, אתה יכול לטפל ביותר מידע.


אבל איכות ההחלטות שלנו יורדת?

"זה העניין, אני מכיר כמה נבחרי ציבור שאומרים שהם לא יכולים לקלוט את כל המידע שהם צריכים כדי להחליט החלטות מושכלות לחלוטין, אז הצוות שלהם מקבל את ההחלטות ברוב הנושאים. על זה תמיד עניתי: "ומי בדיוק בוחר את הצוות שלכם?" זה מקרה אופיתי. אנשים נדרשים לקבל החלטות במהירות הולכת וגוברת ללא תמיכה הולמת. יש חוסר התאמה מסוכן בין כמות ההחלטות שעליך לקבל, המידע הזמין והמהירות הנדרשת לקבלת ההחלטות. המידע נמצא שם, אבל בידיים הלא נכונות."


ואיך זה משפיע על העסקים?

יש תפיסה קצת משונה בעסקים היום, שהדברים זזים כל כך מהר שהאסטרטגיה הופכת להיות מיושנת. שאתה צריך להיות רק גמיש וסתגלן. או כפי שאומרים היום, 'קל'. זו טעות. אינך יכול להחליף אסטרטגיה ב'קלות'. אם אתה לא מפתח אסטרטגיה משלך, אתה הופך להיות חלק מאסטרטגיה של מישהו אחר. למעשה, אתה מתחיל להגיב לתנאים חיצוניים מסויימים. היעדר אסטרטגיה היא בסדר גמור, כל עוד לא אכפת לך לאן אתה הולך. אם אתה מטייל, ולא אכפת לך לאן אתה נוסע, לא אכפת לך להידחף בידי ההמון לכיוון איזשהו דלפק, ולקחת את הטיסה שיוצאת באותו רגע. מה שאומר שלא אכפת לך אם תסע לפאגו-פאגו או לפטאגוניה, והמטען שלך יגיע בסוף לפורטלנד. אסטרטגיה איכה רק רעיון שלא יסולא בפז, אלא כורח, זה לא אומר שאתה צריך לקבוע תוכניות חומש, כמו שהסובייטים עשו במוסקווה, ואז לצעוד בנחישות וללא פשרות אל היעד, זה היה די מסוכן.

אז איך עושים את זה?

"אתה צריך רצף של אסטרטגיות זמניות, ותהליך, או אקלים מסויים, שיאפשר לזה לקרות."


החברה המבוזרת של היום הפוכה כמעט לחלוטין בהשוואה למה שחשבנו שתהיה לפני 50 שנה. אז חשבנו שיהיו ממשל נוקשה וקבוצות חשיבה, ושאנשים משובטים יצעדו בסך. עכשיו אתה מתאר סביבה שבה לפועל יש יותר כוח, כך שהעתיד זה לא מה שחשבו פעם.

"בדיוק. ההשערות המרכזיות של חוזים כמו אורוול ושורה ארוכה של סופרי מדע בדיוני, סוציולוגים ואנשי רוח אחרים היו פשוטות : יותר טכנולוגיה תגרום לכלכלה ריכוזית וביורוקרטית יותר.


יותר טכנולוגיה תגרוס ליותר ביורוקרטיה?

"אנחנו טענו שאחד השינויים המהותיים ביותר יהיה נטייה לשונות ולא לאחידות.

בוא נדבר על אסטרטגיות עסקיות. למשל, להגיע ראשון לשוק. עם כל השינויים שמסתחררים בראשו של הצרכן, האם זה חשוב בכלל?

"מסוכן להיות ראשון, בגלל הנטיה הטבעית להתנגד לשינויים. אבל אני חושב שניתן להפוך את זה ליתרון. הסתכל על התפיסה של ההחזרים הגדלים. אבל זו אינה תפיסה אוניברסלית, והיא אינה מתאימה לכל התעשיות בכל רגע נתון. לא צריך להתייחס אליה כאל חוק עסקי
אוניברסלי. היא מתאימה לשוק מסויים. מה שקורה לעתים קרובות הוא, שאנחנו עולים על עיקרון מסויים, שעובד בטלקומוניקציה למשל, ואז אנחנו כותבים עליו, ומדברים עליו ומפתחים אותו לכלל אקסיומה אוניברסלית. אחד הרעיונות המשמעותיים ביותר שאשתי ואני העלינו ב"הלם העתיד" ופיתחנו בספרי ההמשך הוא, למעשה, הרעיון שחל תהליך של התפוגגות הצריכה ההמונית ושל ההיבדלות (דיפרנציאציה) בכלכלה ובחברה. חברות הן, לעתים קרובות, יותר שונות מאשר דומות. בגלל זה אני סקפטי באשר לחוקים העסקיים. עשרה חוקים, שישה חוקים, שמונה חוקים, מה שלא יהיה. ליועצים, מנכ"לים ואחרים, יש נטייה להכליל במקומות שצריך לעשות ההפך. מה שנשמע הגיוני במערכת יצור המוני של הגל השני אבל כלל לא מתקבל על הדעת אם יש לך גורמים ספיציפיים.


אנחנו מוצפים בספרי עסקים שמציעים כללים לכל דבר, החל משיווק באינטרנט בקלי קלות, ועד טיפים להשגת לקוחות. חלקם מהווים תגובה לרמת השינויים העצומה. אנו מחפשים הדרכה בעידן של חוסר בטחון. האם יש להתעלם מהספרים האלה?

"לפי איזה קריטריון אתה מחליט שהספר מתאים לך, אתה פשוט לוקח מהמדף את הספר האחרון! קווין קלי כתב ספר מצויין – חוקים חדשים לכלכלה חדשה, ספר טוב מאוד. ספר חכם. אבל הוא אינו מתאים לכל אחד, ואני כקורא צריך לדעת לזהות מה מתאים או לא מתאים לי. אולי הגישה היעילה ביותר היא לא לקבל את כל הכללים כפשוטם, אלא לבחור איזה מהם מתאים לנישה שלך, ואז להתאים אותם לצרכיך."


האם לעתיד יש שם רע?

זה תלוי בארץ ובתרבות שאתה שייך אליהן. באירופה, לעתיד יש שם נורא ואיום. במקום תגובה הגיונית וביקורתית להנדסה גנטית, למשל, יש פאניקה וטפשות שמתחפשות לדאגה לציבור וכן הלאה. אירופה עומדת לירות לעצמה בראש, בדיוק כפי שעשתה קודם לכן. היא ירתה לעצמה ברגל כשהתעלמה מכל מהפכת טכנולוגיית המידע הגנטי. כיום, למרות העובדה שיש לו בסיס תרופתי חזק ותעשיות כימיות עומדות מאחוריו, הוא עומד להידחק הצידה בגלל ההתקדמויות הטכנולוגיות האחרונות של המין האנושי. זה עניין תרבותי עמוק. בניגוד לכך, היפאנים מצפים באופטימיות לעתיד."


בה בעת, תרבות העסקים היפאנית אינה מעודדת יזמות, כמו תרבות העסקים האמריקנית.

"כן, זה נכון לגמרי. אבל זה מתחת לפני השטח. היכנס לחנות ספרים בלונדון ותראה שורות אינסופיות של ספרים על האצולה הבריטית והגנים הוויקטוריאניים או על תור הזהב של המלכה אליזבת. בחנות ספרים יפאנית, לעומת זאת, אותן שורות מלאות בספרים על עתיד התחבורה, עתיד הבריאות, עתיד ההתפתחות האורבנית, וכן הלאה. לנו האמריקאים, מצד שלישי, אין לא עבר ולא עתיד. אנחנו מה שהמפרסמים בשנות ה60-' קראו בשם פפסי, "דור העכשיו (Now Generation) אנחנו נוטים להתמקד במיידי. מהמקום הזה הגיעה גם התפיסה שאסטרטגיה לא חשובה."


האם תפקיד הצרכן השתנה?

"הצרכן הוא כעת אחד המשתתפים בתהליך הייצור. בצורה כזאת או אחרת, אנחנו הופכים את הצרכנים לבני בריתנו וכתוצאה מכך, לשותפים בייצור. הצרכן הוא היום מה שאנו מכנים ""Prpsumer לפני שנים, גידלת את האוכל שלך בעצמך, תפרת את בגדיך-שלך, בנית את ביתך במו ידיך. המהפכה התעשייתית הפרידה את המוצר מהצרכן. הקונספט הכלכלי של ייצור וצריכה הפך לשני מושגים שונים. כיום אתה מייצר בדטרויט מכונית, שאותה קונים ובה נוהגים בקליפורניה. היצרן והצרכן מעולם לא נפגשו. מה שקורה כעת הוא שינוי שבו הגבולות בין היצרן לצרכן או הלקוח מיטשטשים. הצרכן מספק מיגע שהיצרן צריך. ללא המידע הזה, יצרנים ייצרו מוצר שלא יצליחו למכור, ואף אחד לא ירצה. כך שביותר ויותר תעשיות טכנולוגיות יש צוות משותף שעובד יחד – צרכן וספק. היחסים בין הצרכן ליצרן השתנו בצורה מהותית, והתחזקו מאוד בשל האינטרנט. זה מה שהאינטרנט עושה – נניח שקנית מכונית ופתאום אתה מגלה שיש לה בעיה עם הקרבורטור או חלק ממנו, או שהוא פגום. נניח שמשהו לא עובד. אתה לוקח אותו לסוחר ואומר: "תקן את זה". הסוחר ניסה לתקן את זה, החזיר לך את החלק, וזה עדיין מקולקל. אתה שולח אותו שוב ושוב. אתה מתעצבן, הסוחר מתעצבן, אף אחד לא מצליח לתקן את זה, אתם נלחמים, ולבסוף אתה יוצא משם חסר אונים. עכשיו אתה יכול להיכנס לאינטרנט. הרגע קניתי גאדג'ט מודל 2001. מישהו אחר קנה אותו, יש לי בעיה עם א', ב' וג'. מה איתך, לפני שאתה מספיק להגות את צמד המלים "תביעה משפטית", יש לך 700 תלונות, ויש לך עילה לתביעה – אמינות המוצר או משהו אחר."


זה יהיה טיעון חזק ללכת על פירמה ידועה, לא? זה נתפס כאמת, כאמינות?

"כן, אבל באופן בסיסי, הקשר שלנו לרעיונות הולך ונשחק, כי רעיונות מתיישנים לעתים תכופות יותר ויותר. כך שאתה מעבד יותר ויותר חומרים, ויש לך יותר ויותר תמונות, זמנים ומודלים בראש. הקשר שלך למקום נהיה זמני יותר ויותר, כי אנחנו ניידים. כך שאנחנו טענו שמכיוון שקשרים הופכים להיות זמניים יותר ויותר, הנאמנות למוצר ולפירמה יורדת."


אתה אופטימיסט?

"כן, אבל ברוב המקרים, יש גם השלכות מפחידות. אחת מהן היא מה שאני מכנה קץ האמת. טכנולוגיות ההטעייה צומחות במהירות הרבה יותר גדולה מטכנולוגיות האימות. יש לנו היום כלים חזקים לרמות אחד את השני."


מה חשוב יותר היום: אינפורמציה או דיסאינפורמציה?

"זכור שדיסאינפורמציה היא פשוט חלק מהאינפורמציה. והיא כלל לא מזיקה. איך אתה קורא לידע שאינו מדויק או נכון יותר! ידע מיושן, אני קורא לזה Ignorage , עידן הבורות. יש המון בורות מסביב. זה משהו שאנשים מאמינים בו, עובדה או תהליך שאינם תקפים יותר."


למשל?

"הסתכל על בתי הספר שלנו. מערכת החינוך שלנו היא מסוג ב', ארגון דמוי בית חרושת שמפמפם ידע מיושן בדרכים מיושנות. וזה לא רק שספרי המדע לא מעודכנים. הם פשוט לא מחוברים לעתיד הילדים שבאחריותם. כל החינוך נובע מתפיסה מסויימת של העתיד, הוא נובע מכמה הנחות מפורשות באשר למה שהעתיד צופן בחובו. כשהילדים שלך באים הביתה ושואלים: 'למה אני צריך ללמוד אלגברה?! אתה לא עונה להם: 'משום שאבותינו למדו אלגברה'. אתה אומר שהם יזדקקו לאלגברה בעתיד. זה אומר שיש לך הנחה באשר לעתיד, אתה תזדקק לאלגברה, או לשיווק, או למשהו אחר. זה אומר שלהורים, למעצבי תוכנית הלימודים ולמחנכים יש מערכת שלמה של הנחות באשר לעתיד החברה, אוכלוסיית העולם. אם המודל שיש לך בראש הוא של כלכלת פס ייצור וארובות בתי חרושת, לזה אתה מכין את הילדים, כפי שנעשה במאה או יותר השנים האחרונות. אתה מטפל בהם כמו בחומר גולמי. אתה משעבד אותם לתהליך שגרתי – לגמרי לא אינדיווידואלי, בלי לדאוג באופן אישי לכל ילד. יתר על כן, אתה נותן לכל ילד עבודה חדגונית שחוזרת על עצמה, כדי להכין אותו לחיים של עבודה חדגונית שחוזרת על עצמה במפעלים ובמשרדים דמויי מפעל שהילד יבלה את חייו בהם. כך שב- 100-150 השנים האחרונות התחקינו בדיוק אחרי עתיד הילדים.
היום אנחנו משקרים לילדים שלנו, כי התהליך הזה כבר לא מראה לילדים מה הם ימצאו בחוץ כשיפתחו את הדלת. כשעבדתי במפעל, אם הבוס היה יודע שאני קורא ספר על חשבון זמן העבודה במפעל, הוא היה מפטר אותי מייד. גיליתי דרך לעשות אותה עבודה בפחות זמן ונותר לי זמן לקרוא. אבל הוא לא היה מעוניין בראש שלי. הוא רצה את השרירים. היום אנחנו מעוניינים בעובדים קבלניים, או באנשים חדשניים, בעלי דמיון, מחשבה ואתגר שיעבדו איתנו."


מהו תפקיד האיגודים המקצועיים בעידן זה של עובדי ידע ופרילנסרים?

"האיגודים ירדו מכ18- מיליון חברים ל13- מיליון. כל חברה שהייתה מאבדת נתח שוק גדול כל כך הייתה בוודאי נסגרת או נקנית בידי מישהו אחר, או עוברת תהליך הבראה. עכשיו, אני רוצה להדגיש שלאיגודים יש תפקידים חברתיים, הם לא רק מכונות כלכליות. אבל אם נסתכל עליהם לרגע כעל עסק, הם סוג של עסק שלוקח ממך דמי חבר ומשתמש בהם לכל מיני מטרות. ואני עדיין מאמין שבמקום שבו יש מספרים גדולים של עובדי תעשייה המונית מהגל השני שעומדים כנגד חברה גדולה, הם אכן זקוקים להגנה, אבל פחות ופחות עובדים בכלכלה האמריקאית מתאימים למודל הזה. האיגודים עדיין לא הבינו איך לאגד את עובדי תעשיית הידע. כך שמודל האיגוד המקצועי הולך ומאבד מתוקפו."


האם יש הפרדה בין ההיי-טק לשאר המקצועות?

"כן, אבל זה ישתנה כי האינטרס העסקי הוא להכניס כמה שיותר אנשים לרשת, החברות רוצות לשלוח חשבונות לכולם. אם היינו ממשיכים בקו המיושן, המרקסיסטי, לפני 100 או 50 שנה, היינו אומרים שהאליטות לא רוצות לתת גישה לידע לשכבות הנמוכות. האמת היא שהן כן מעוניינות בכך, הסיבה שהטלפון התפשט כל כך מהר הייתה שהיה בו צורך כדי לעשות עסקים ולהתחרות, כדי להגיע ללקוחות ולעובדים פוטנציאליים וכן הלאה. כך שהוא קידם את התהליך הזה. למעשה, האנשים שניסו למנוע את התפשטות הטלפון היו בדרך כלל דיקטטורים כמו סטאלין שפחדו ממנו ואסרו על אנשים לדבר זה עם זה, אבל זה בהחלט האינטרס של הכוחות החזקים בחברה שלנו, להפוך את האינטרנט לאוניברסלי ככל האפשר."
"אפשר להשתמש באינטרנט כדי לחסל את העוני, זה נכון שיש מקומות בעולם שעדיין אין בהם חשמל, שאין בהם מים נקיים לשתיה, שהעוני בהם כל כך גדול, שיש תנאים מוקדמים שצריך למלא לפני שאפשר בכלל לחשוב לחבר אותם לרשת. אבל כשלוקחים בחשבון תקשורת אלחוטית, לוויינים וצורות חדשות של אנרגיה שלפי דעתי כבר מתהוות, אני חושב שיימצאו דרכים לחבר מקומות שעד עכשיו החיבור אליהם נראה בלתי אפשרי, דוגמה אחת היא הכפר הפרואני שבו כל הכפר מחובר, הם מוכרים מוצרים לניו יורק, והם שילשו את הכנסות הכפר. לפני מספר שנים, היינו בארוחת ערב בדנוור עם חברים, והם הגישו לנו פירות לקינוח. הפירות היו טעימים ביותר. שאלתי איך קוראים להם, והם אמרו לנו, ואני שאלתי איפה אפשר למצוא אותם כאן, והם אמרו שאי אפשר. אי אפשר לקנות אותם בשום מקום בארה"ב כי הם גדלים רק במקום קטן מחוץ לבוגוטה, שבו תנאי האקלים מתאימים וכן הלאה. האינטרנט מאפשר את זה. הסיבה שלא יכולת לעשות את זה בעבר היא שהאנשים בבוגוטה לא ידעו שיש שוק פוטנציאלי בדנוור, והאנשים בדנוור לא ידעו שהפרי קיים, זה מעלה את המחשבה שיש המון מוצרים כאלה, שמופקים בכמויות קטנות בלבד, אי אפשר להאכיל את השוק האמריקאי בפרי הזה, אבל למה לא למכור אותו לפרבר קטן בדנוור? לזה אני קורא "מיקרו-מסחר". אני מתאר לעצמי, באמצעות כוחה של הרשת, נגלה, פשוטו כמשמעו, מיליונים של מיקרו-שווקים, שנייצר כמות עצומה של מיקרו-מסחר, שתהיה לה השפעה מיטיבה ענקית על עשרות אלפי כפריים ומיליוני אנשים בכל העולם."


ומה יהיה אחרי הרשת?

(הפסקה). "ביו-רשת."


ביו רשת?

"הרגע המצאתי את השם, אז אל תקשה עליי. זה החיבור בין הרשת לביולוגיה. עד כה, טכנולוגיית המידע השפיעה על הביוטכנולוגיה. מנקודה זו והלאה, הביוטכנולוגיה מתחילה להשפיע על טכנולוגיית המידע, ואני חושב שזה בלתי נמנע שנראה כל מיני תערובות משונות של השניים."


מה לגבי הצד השני של העניין – הויתור על בקרות ביולוגיות?

"אני לא יודע, אני משער. זה יגיע לדרגת מדע בדיוני. אבל מצד שני, היום אנחנו חיים במדע הבדיוני של אתמול. אנחנו משערים, כפי שכתבנו ב"הלם העתיד", שלא זו בלבד שיבוא היום שתהיה לנו היכולת, ברמה מסויימת, לעצב את ילדנו לפני שיוולד, אלא גם להזמין כל מיני יכולות משונות. אני אזמין שלילדי יהיה חוש ריח מפותח כשל כלבי, או שיוכל לראות ולהגיב לתנועה קינטית כמו צפרדע, וכיוצא בזה יכולות משופרות, זה כשמע מטורף ומפחיד נורא, וברור שהחברה שלנו אינה מוכנה שכלית ומוסרית לכל אחד מאלה, אבל אני חושב שמבחינת הטכנולוגיה, זה מה שיקרה.

 

מאז פרסום הספר, האם היה משהו שבאמת הפתיע אותך?

"הזמן שלקח לרעיונות לחלחל, 20-30 שנה. האירוניה היא שאנחנו מתחילים לדבר על דברים כמו חשיבות הבנת הזמן וניהולו בעולם העסקי, אף אחד לא התחיל להתייחס לזה אפילו, גם אחרי ההשפעה העצומה של 'הלם העתיד', לפני שהחברות הגדולות התחילו לפטר עשרות אלפי עובדים. רק אז הרעיון שמשהו קורה התחיל לחלחל, לעתים קרובות הרעיונות האלה מתגנבים למוחך כשהאדמה כבר התחילה לרעוד. לפני זה, פשוט היית שאנן מדי."


הגל השני

טופלר מתאר שלבים בהסטריה האנושית כסדרה של גלים. הגל הראשון היה התפתחות החקלאות. השני היה המהפיכה התעשייתית. השלישי הוא עידן הידע הנוכחי, שמונע בידי טכנולוגיית המידע והדרישה לחופש.


ההחזרים הגדלים – Increasing Returns

חוק ההחזרים הגדלים אומר שככל שיש יותר שפע מוצרים, כן עולה ערכם. זו תפיסה מנוגדת לחלוטין לאחת האקסיומות הבסיסיות של העידן התעשייתי. שאומרת שערכה של סחורה, בין אם היא פלאטינה או חרוזי פלסטיק, נקבע לפי חסרונה בשוק.

עוד בנושא באתר הידען

הדרך הטובה לנבא את העתיד היא ליצור אותו

בין תקווה לאסון – על גנטיקה והנדסה גנטית

 

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. האיש הזה גאון. כשקראתי את הלם העתיד כנערה, לפני 35 שנה, זה היה נראה לי כמו מדע בדיוני. אבל כמעט כל מה שכתוב שם התממש או בדרך להתממש. אני מציעה להקשיב היטב גם לשאר ניתוחיו. הוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן