דברים שיורמים יודעים: האם העשירים מאושרים?

רוני מירושלים מאתגר את מדורנו בשאלה קיומית  “האם עשירים מאושרים יותר?”

“לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, אפילו כותנתו האחרונה, ובלבד שיהיה עשיר”  קובע פתגם יידיש ישן ואכן  התשובה פשוטה: כדאי להיות עשיר. כשבודקים את מידת שביעות רצונם של אנשים מחייהם מתברר למרבה חוסר ההפתעה שבכל מקום ובכל זמן עשירים מאושרים יותר מעניים. אבל כשמנסים לשאול מה  משמח את העשירים התשובה מסתבכת.

כסף הוא אמצעי לרכוש בו מוצרים ושרותים ולכאורה העשירים שמחים יותר כי הם יכולים לקנות יותר דברים ואילו יכולנו גם אנחנו לקנות רמת חיים גבוהה כשלהם היינו מאושרים כמוהם. אז זהו שלא. מחקרים המודדים את מידת שביעות הרצון של בני אדם בארצות המפותחות מראים כי מידת האושר הממוצעת עליה מדווחים הנשאלים נשמרת קבועה לאורך עשורים רבים בהם עלה התוצר הלאומי לנפש ואיתו כוח הקנייה של השכר  החציוני פי כמה. כשמתבקש האמריקני הממוצע לדרג על סקלה מספרית את התשובה לשאלה “בסך הכל,  מה המצב בימים אלו? האם אתה מרוצה מאוד (3), די מרוצה (2) או כלל לא מרוצה (1)” מתברר כי “מדד האושר” הזה עמד על 2.4  ב1945 ו5 עשורים אחר כך, כשכוח הקניה בידי האזרח עלה פי 4 היה הציון 2.2 בלבד. כשמשווים את רמת האושר בין ארצות שונות מתברר כי אין כל שיפור ברמת האושר הכללית עם עלית ההכנסה לנפש כל עוד היא עומדת מעל 15.000 דולרים לשנה.   

הפרדוקס של חוסר הקשר בין אושר ליכולת הקניה

הסתירה בין הקשר ההדוק שבין עושר לאושר בכל אוכלוסיה ובכל זמן מצד אחד לבין חוסר הקשר בין אושר ליכולת הקניה הממשית נקראת פרדוקס אסתרלין  paradox) Easterlin) על שמו של הכלכלן שהציג לראשונה את הבעיה.  שפע הסברים הוצעו לפתרון הפרדוקס והם קשורים לאופן בו אנו מפרשים את מצבנו כלומר למנגנון הנפשי ההופך שפע חומרי לאושר.

כולנו רוצים להיות עשירים אלא שמשעה שיש ביכולתנו לספק את צרכי הקיום הבסיסיים אין לנו דרך למדוד עושר אלא בהשוואה לאחרים. אנשים רוצים להרוויח יותר או לפחות להשתוות בהכנסתם לשכניהם  ולעמיתיהם לעבודה. עליה כללית ברמת החיים משאירה אותנו באותו מקום יחסי. מידת האושר עולה ככל שאדם מתקדם בדרוג השכר ביחס לעובדים אחרים באותו ארגון כלומר עדיפה משכורת בינונית בארגון המשלם משכורות נמוכות על משכורת  גבוהה במקום עבודה בו שאר העובדים יקבלו תגמול נדיב עוד יותר. הבעיה קשה עוד יותר משום שכאשר אנו ממקמים עצמנו ביחס לאחרים  הנטייה הטבעית היא להסתכל למעלה כלומר לתת משקל יתר למי שמקדימים אותנו במרוץ.

תוספת האושר מכך שמישהו מרוויח פחות ממני קטנה מהפסד האושר הנגרם מהצלחתו של מישהו להרויח יותר. כסף הוא אמצעי לדרג את הסטטוס של עצמנו ושל מכרינו  ולכן, גם השפע הכללי אינו מפצה על תחושת ה”הפסד” של מי שמרויח פחות. לכן, נשמח יותר בעליה קטנה במשכורת בשל קידום בעבודה מאשר בעליה גבוהה יותר עקב הורדת שיעור מס ההכנסה. הכלכלנית שרה סלוניק (SARA J. SOLNICK)  ערכה מחקר בו נתבקשו נשאלים לבחור בין מצב טוב אך נחות ביחס לסביבה למצב טוב פחות אך גבוה באופן יחסי. כך למשל הוצגה שאלה “האם תעדיף בית של 7 חדרים ושכנים עם 10 חדרים או 5 חדרים בשכונה של דירות 3 חדרים”. כאשר נגעו השאלות להכנסה העדיפו רוב הנשאלים משכורת גבוהה יותר כאשר הסכומים היו קטנים: שני שלישים העדיפו 100.000$ בשנה על 50,000$ גם אם הבחירה הפכה אותם ל”עניים יחסית”. כשעלו המשכורות המדומיינות התחזק הרצון בסטטוס: מחצית מהנשאלים העדיפו משכורת של 200 אלף  של על 400 אלף אם זו תהפוך אותם לטייקונים של השכונה. קל ללגלג על מי שמעדיף להיות “ראש לשועלים” אבל מתברר שהפרשי הכנסה מהשכנים אכן גורמים לירידה באיכות החיים. להיות “עני יחסי” בסביבה עשירה פירושו סטטוס נמוך, פחות קשרים חברתיים ויכולת פחותה להשפיע על הסביבה. בשכונות בהן קיים אי שיוויון ניכר בהכנסות תושבים נוטים לתת פחות אמון בשכניהם והזרות הזו משפיעה אף היא על איכות החיים. איך תרגיש אם כולם חוץ ממך יזכו לפתע בלוטו? את התשובה לכך מגלים אנשים שהשכונה שלהם עוברת תהליך של ג’נטריפיקציה כלומר כניסת שכנים מבוססים כלכלית מבחוץ. מחקרים מראים כי במקום לחוות שיפור כללי ברמת החיים בעקבות הכניסה של “אוכלוסייה איכותית” תושבים ותיקים חווים זרות ואבדן של תמיכה קהילתית.

בעיה שניה שמפריעה לנו ליהנות היא ההרגל: מתברר כי שביעות רצון עקב עלייה בהכנסה נשחקת במהירות ותוך כשנה רמת החיים החדשה אינה נראית עוד כמקור לשמחה. דוגמה קיצונית להשפעת ההרגל היא במחקר על זוכי פרסים גדולים בלוטו: מתברר כי הזוכים המאושרים אינם שבעי רצון בחייהם יותר משהיו לפני הזכייה וגם לא מאושרים יותר משכניהם שלא זכו. משהתרגל העשיר הטרי לחיי מותרות פוחתת השמחה מהם ובמקביל יורדת השפעתם החיובית של “סתם” אירועים משמחים שמחווירים לעומת הזכייה הגדולה. סקר רחב על שביעות הרצון מהשכר שנערך באנגליה העלה כי הסיפוק קשור לא בשכר הנטו אלא רק לשינוי שלו בשנה הקודמת. היה גם מי שהפך את הממצאים הללו לנוסחאות וקבע שני שלישים משביעות הרצון הכלכלית קשורה ליחס בין הכנסת העובד לזו של עמיתיו והשליש הנותר נשחק בשיעור של 60% תוך שנה עד שנתיים עקב השפעת ההרגל ולכן מכל שקל של תוספת שכר כוללת לכל המועסקים (כזו שמשאירה כל אחד במקומו היחסי בסולם) ישארו 13 אגורות בלבד בעלות משמעות לאושרו של העובד.

מסתבר שכאשר מתייחסים לאושר במקום למדדים כהכנסה או צריכה כתכליתה של הפעילות הכלכלית מתערערות כמה מוסכמות יסודיות בתחום. מושגים כמו אושר או סיפוק כמעט שלא הוזכרו בשיח הכלכלי עד לעשורים האחרונים ופריצתם לתודעת הכלכלנים מערערת בין השאר על מעמדה  של הוד מעלתה “הצמיחה”. כשמביאים בחשבון את המידה הזניחה בה  עליה כוללת בהכנסה לנפש משפרת את שביעות הרצון ואת  ההשפעה השלילית של צמיחה מרחיבת פערים על האושר והסיפוק הופכת ההזהרה המסורתית מכך שמיסוי גבוה “מדכא צמיחה” מפחידה הרבה פחות.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]