דברים שיורמים יודעים: האם היה מארק טוויין ציוני?

זאב שולח מניפסט נרגש הנוגע לזכותו של העם היהודי על הארץ. בפרט עוררה את סקרנותו פסקה אחת המסתמכת על הסופר האמריקני הנודע מארק טוויין.  “לסיכום, אפנה אותך לספר חביב ומלא הומור. שמו “מסע תענוגות בארץ הקודש” והוא נכתב ע”י סופר בשם סמואל לונגהורן (הידוע בכינויו מארק טוויין) ב -1867. הוא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה . הוא לא ראה כאן לא פלסטינים, לא בוסתנים מוריקים, לא כפרים ערביים, לא ערים שוקקות. כלום. הוא ראה ומתאר עזובה, ביצות, כולרע, קדחת, חולות . “ארץ הבכא”, כך הוא כינה את ארץ ישראל . כל מה שיש כאן, גן העדן הזה הנקרא ישראל – בנה הגניוס היהודי ” 

האמנם, תוהה זאב, מעיד מארק טוויין בכבודו ובעצמו שהארץ הייתה ריקה עד שגאלנו אותה? למה לא משתמשת ההסברה שלנו בעדות כה משכנעת ומהימנה? 

ובכן, זאב, ספרו של מארק טוויין על מסעו למזרח  (the innocents abroad)  היה לרב מכר עם פרסומו והוא ספר  המסעות האמריקני הפופולארי ביותר עד היום.  הספר תורגם בחלקו לעברית והוא מצליח להצחיק ולרתק גם היום, 142 שנים לאחר כתיבתו. ואכן זאב, הספר עשיר מאוד בתיאורי עזובה ושממה. כך, למשל, מתוארת שעת בוקר בעמק החולה: “השעה שבע בבוקר ומאחר שאנו נמצאים בחיק הטבע, צריך היה העשב לנצנץ בטל, הפרחים – להפיץ ריחם והציפורים לזמר בעצים. אך למרבה הצער אין כאן לא טל, ולא פרחים, לא ציפורים ולא עצים. ישנה בקעה ואגם ללא צל ומעבר להם, הרים חשופים”. 

טיול מאורגן באתרים הקדושים לנצרות

אבל, בכל זאת, כעדות היסטורית לעזרת הציונות ספרו של טוויין לא ממש מספק את הסחורה. ראשית, טוויין לא “סייר בישראל לאורכה ולרוחבה”, הוא הצטרף לטיול מאורגן של קבוצת צליינים, נוצרים אדוקים, שהתמקדו במקומות החשובים להם: נצרת, הכינרת וכמובן ירושלים ובית לחם. השרון, השפלה ומישור החוף לא זכו לביקורו של טוויין. אילו היה נוסע טוויין לא רק לאורכה של הארץ אלא גם לרוחבה היה אולי מתרשם מהפרדסים סביב יפו שם התחיל באותה תקופה גידול רחב היקף של תפוזי השמוטי: פיתוח מקומי שיצר את המותג הארץ ישראלי הראשון -תפוז Jaffa.

 שנית, עיקר תיאורי הזוועה של נוף הארץ הם פשוט תיאורי קיץ ים תיכוני אופייני כפי שחווה אותו מי שנוף מולדתו הוא אגן המיסיסיפי הירוק תמיד.  “שלהבות השמש קפחו על הארץ כמדקרות אש הנוהרות מתוך מבער; דומה היה שהקרניים ניחתות בשטף רצוף על הראש וניגרות למטה כגשם על הגג.. המדבר הבהיק כל כך עד שעיני מלאו דמעות כל העת”. מה לעשות, שמש יוקדת וגבעות צהובות הן המרכיב המרכזי של ספטמבר (החודש בו התרשם טוויין מארצנו) במזרח התיכון. תאורי נוף שונים בתכלית ניתן לשמוע ממי שטייל בארץ באביב, הצייר דייוויד רוברטס שתיעד את נופי הארץ מתאר את השרון בחודש מרץ 1839 כ”מרבד פרחים, מישור משובץ כפרים קטנים ועצי דקל. האזור היפה ביותר שראיתי בחיי”

שלישית, באופן מביך, טוויין מספק קצת יותר מידי תיאורי עזובה ושממה. הנה למשל הפסקה הזו (שלא נכללה בתרגום החלקי לעברית) אודות  הארץ השוממה “לא ראינו שדות חרושים, מעט מאוד כפרים, לא עצים, עשב או צמחיה מכל סוג ובקושי כמה בתים מבודדים. הארץ, שחורה, קודרת ומדברית בלי חקלאות, מלאכה ומסחר..” לרוע המזל, ההסברה הישראלית  מנועה מלהשתמש בעדות הזו משום שהארץ המתוארת  היא דווקא יוון שגם אותה פקד בדרכו לכאן.

והעיקר: מה שהפך את ספרו של טוויין פופולארי כל כך, מה שהופך אותו מרתק גם היום הוא שהגיאוגרפיה והדמוגרפיה של ארץ ישראל אינם אלא תפאורה לנושא המרכזי של הספר: הצליינים עצמם. התפתחות מנוע הקיטור הפכה את המסע הטרנס-אטלנטי מהרפתקה מסוכנת ומייגעת  לאמצעי תחבורה להמונים. כשיצא טוויין למסעו כבר נמשכה הנסיעה מחחוף המזרחי לנמלי אנגליה כשבוע וחצי בלבד. אמריקנים אמידים רבים החלו לנהור אל “העולם הישן” כשהם יוצרים את ראשית התיירות המודרנית.

מסע של פעם בחיים

מי שיצאו למסע של פעם בחיים רצו מאוד לדחוס בחופשה קצרה ככל היותר נופים וחוויות, בהתאם בנו עבורם סוכני נסיעות ומדריכים טיולים קצרים מהירים ומרוכזים. ג’והן מקגריגור, גאוגרף בריטי ששט לאורך נהר הירדן בסירתו “רוב רוי” ומיפה אותו לראשונה שנה לאחר מסעו של טוויין מתאר היתקלות בתיירים אמריקנים בדרכו[יש1]  מהר הארבל לכינרת “באמצע המדרון גילינו אמריקני שישב באוהלו. למחרת היום נעלם כלא היה. דודנינו הללו מתיירים בעולם במהירות כה נדירה. פגשתי כשלושים מהם במשך מסעי, אבל מאף אחד לא שמעתי מילה ולא ראיתי מבט שיעידו על הערכה או הנאה מן הארץ הנפלאה שדרכה אצו-רצו…מידה רעה זו של חפזון אווילי בארץ שאינך יכול לסייר בחטף..” . ניסיון להפיק מידע דמוגרפי, כלכלי או חברתי מכתביהם של תיירים אלו משול לניתוח מצבה של תורכיה או קפריסין על סמך התרשמות משבוע של הכול כלול באיה נאפה או אנטליה. טוויין היה חכם דיו להבין זאת והוא לא כתב, ולא התכוון לכתוב ספר מסעות נוסף שיכביד על המדף הגדוש של ספרי ארץ ישראל בארון הספרים האמריקני.  הוא מרבה לצטט מספרי נוסעים אחרים ומלגלג על התיאורים הנמלצים, ספוגי יראת השמים הגודשים אותם. למעשה, חלק נכבד מתיאורי העזובה והשממה הם התקפה מבודחת על תיאור אותם נופים ממש בספרי המסעות בהם כ”ארץ זבת חלב ודבש”. מארק טוויין מתבונן בראש ובראשונה בחבריו למסע, הפרובינציה הנידחת של האימפריה העות’מנית היא מעין מעבדה בה נחשפת המנטאליות של תושבי “חגורת התנ”ך” האמריקנית. באופן המזכיר משהו תרמילאים ישראלים מגלים חבריו לדרך של טוויין צרות אופקים  ומוטיבציה עזה להביא את אמריקה שלהם לחו”ל  “לאחר רדת הערב הגענו אל אוהלינו בקרבת הכפר הערבי המלוכלך ג’ונסבורו. מובן, כי השם האמיתי של המקום הוא אל-הא או אל-דא, אולם הבחורים עדיין מסרבים להכיר בשמות הערביים או לבטאם”.  את מקום המגבות מבתי המלון תופסים אצל תיירי המאה ה19 שבבי אבן שהם מסתתים להם מאתרים היסטוריים כמזכרות. הנטייה לחרות את שם המבקר על הקירות וההתמקחות הקטנונית עם המקומיים לא השתנו כלל בחלוף הדורות. 

ומה לגבי הפלסטינים? האמנם בא”י של טוויין “אין פלסטינים”? 

ארץ ישראל של טוויין אינה ריקה מתושבים, ממורדות התבור לנצרת, למשל, מדווח המחבר על פקק תנועה של שיירות חמורים וגמלים ומתזמן כשעתיים. עמק יזרעאל כפי שהוא נשקף מפסגת התבור “משובץ שדות ולמראית עין חלק ומישורי כלוח שחמט, מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופי בתים ומשורטט קלות בתווי עקלתון של דרכים ושבילים”. טוויין מתאר ארץ מיושבת בהחלט אם כי, אם נקבל את עדותו, עיקר פרנסת התושבים היא על “בקשיש” מצליינים אמריקנים. ארץ ישראל של טוויין היא מראה בה משתקפת התרבות האמריקנית והמקומיים הם בבואה מזרחית של האינדיאנים מהמערב. מנקודת מבטם של הצליינים מיטשטשים ההבדלים בין כל מי שאינו יאנקי עד שאיכרים מהכפר בניאס מתמזגים ממש עם שבטי אדומי העור מהמישורים הגדולים  “הבוקר, בשעת הארוחה, ישב קהל החלכאים המצוי, באורך רוח, מחוץ למעגל המכושף של המחנה והמתין לפירורי-מזון שבכוח החמלה להעניק להם בסבלם..כל הנשים והטף נראו יגעים, מדוכדכים ומזי רעב. הם הזכירו לי את האינדיאנים. לבושם היה מועט, אך כל מה שעטו היה הדור וססגוני…בלי אומר ישבו, ובסבלנות שאינה יודעת לאות התבוננו בכל תנועה מתנועותינו באותה גסות רוח מפגעת ובלתי מתמרמרת, שהיא כה אופיינית לאינדיאנים, מטרידה, מעצבנת ומסעירה את האיש הלבן עד כי יבקש לקום ולעשות כלה בשבט. לאנשים אלה שמסביב לנו היו תכונות נוספות שאותן מניתי באדום העור הנאצל: הם היו רוחשי כינים, והבוץ הגליד עליהם עד שהפך לקליפה”.  אם מתעקשים לראות במארק טוויין מבשר של הציונות הרי שארץ ישראל העותומנית היא “ארץ ללא עם” ממש כמישורי אוקלהומה או קנזס במאה ה19, טענה שקצת קשה למכור בעידן התקינות הפוליטית. 

לעצם העניין: בשנת 1883 הוערכה אוכלוסיית הארץ (מדן ועד באר שבע) ב 457,000 כלומר צפיפות אוכלוסים של כ30 תושבים לקמ”ר – דומה לצפיפות האוכלוסין בארה”ב של היום (36 תושבים לקמ”ר) וכפול מצפיפות האוכלוסין בניו זילנד למשל. ארץ ישראל הייתה חבל ארץ חקלאי בתקופה בה החקלאות הייתה מבוססת על עמל כפיים וככזו נראתה דומה למדי למרחבים כפריים אחרים באזור האקלים שלה, לא “זבת חלב ודבש” אך גם לא ארץ רעבה. אדוארד הול שתיעד את הארץ בשנת 1883 מתאר כך את האזור שהיום שוכנת בו נתיבות ” היקף הקרקע המעובדת כאן, כמו גם כל הדרך לעזה, הוא עצום, ויבול התבואות כגון חיטה, שעורה ותירס, עולה בהרבה על צרכי התושבים. למעשה, כמויות גדולות של מוצרים חקלאיים הגדלים באזור זה מיוצאים כל שנה מיפו וערים אחרות” במקום אחר הוא מתאר את שפע הפרדסים, מטעי הזיתים והבוסתנים במרחב שבין יפו -אזור (יאזור) ורמלה.

בשנת 1891היה מי  שערך בדיוק את אותה החקירה שמארק טוויין מנע מאיתנו:  האם פלשתינה – א”י ריקה ומצפה למתיישבים יהודים. אחד העם, מחלוצי הציונות דווקא מצא לא מעט “בוסתנים ירוקים” בארץ ” רגילים אנו להאמין בחו”ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו.. בארץ ישראל, כבכל הארצות, עובד אדמתו ישבע לחם, וגם בשנה זו, אף כי לא מבורכת היא, יראה הנוסע מצדי הדרכים שדות פוריות ועמקים עוטפים בר” 

תודה. זאב על שגרמת לי לרכוש את הספר. מומלץ בכל לב  אם בכוונתך להשתעשע, לצחוק וללמוד משהו על מסעות ועל נפשם של תיירים בכל הדורות. אם אתה רוצה ללמוד על ההיסטוריה של א”י – מארק טוויין אינו הכתובת. 

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]