האוניברסיטה העברית חשפה לראשונה אוסף גדול של מכתבים השופכים אור נוסף על חייו האישיים של איינשטיין – הבעל, האב והמאהב
האוניברסיטה העברית וארכיון אלברט איינשטיין באוניברסיטה חשפו לראשונה אוסף גדול של מכתבים השופכים אור נוסף על חייו הפרטיים של אלברט איינשטיין. האוסף כולל מסמכים באורך 3,500 עמודים ובהם מכתבים שכתב איינשטיין לנשותיו, הראשונה והשנייה, ולילדיו בין השנים 1948-1914.
אוסף המכתבים שנחשף משלים פרטים חסרים לתמונה כוללת יותר של איינשטיין האדם, מעבר למה שהיה ידוע עד כה על חייו הפרטיים. המסמכים היו ברשות האוניברסיטה במשך שנים רבות אך לא התפרסמו בהתאם לצוואתה של מרגוט, בתו החורגת של איינשטיין, שהעבירה את המכתבים לרשות האוניברסיטה בתנאי שייחשפו 20 שנה לאחר מותה מאחר שעסקו בנושאים אישיים. מרגוט נפטרה ב-8 ביולי 1986.
איינשטיין כתב כמעט בכל יום לאשתו השנייה אלזה ולבִתה מרגוט על הרצאות משעממות שהוא שומע ומעביר, על נגינה, על חבריו או על ניסיונותיו להפסיק לעשן. הפן המפתיע ביותר בהתכתבויותיו עם אלזה ומרגוט הוא האופן הגלוי בו התייחס איינשטיין לפרשיות האהבים שניהל לצד השלמתה של אשתו עם המצב הזה.
על פרשיות האהבים של איינשטיין
על אף הצהרתו במכתב שכתב לאלזה: “אני חייב לחפש בכוכבים את מה שנבצר ממני על פני כדור הארץ”. ייתכן שחיפש בכוכבים אך מצא – בארץ. בשנת 1923 התאהב באחייניתו הצעירה של חברו, שהייתה למזכירתו, ועשה הכול לשלב אותה בחיי משפחתו.
בין אמצע שנות ה-20 של המאה העשרים לבין הגירתו לארה”ב היו נשים נוספות בחייו האישיים של איינשטיין: מרגרט, אסטלה, טוני, טוני נוספת ואת’ל שעמן נהג לבלות בצוותא בשיט, בקריאת ספרים ובקונצרטים.
איינשטיין מזכיר נשים במכתביו, תכופות הן רודפות אחריו ומרעיפות עליו חיבה בניגוד לרצונו. במכתב לאשתו אלזה הוא כותב: “גברת מ’ בהחלט התנהגה בהתאם לאתיקה היהודית-נוצרית: 1. אדם צריך לעשות מה שהוא נהנה ממנו ומה שאינו פוגע באחרים; 2. על אדם להימנע מלעשות דברים שאינם מוצאים חן בעיניו ואשר מציקים לאדם אחר. מפני ש:1. היא באה איתי ומכיוון ש: 2. היא לא אמרה לך מילה על כך. האין זה ללא דופי?”.
במכתב שכתב לבִתו החורגת, מרגוט, בשנת 1931, התוודה איינשטיין בפניה: “נכון הדבר שגברת מ’ באה אחרי [לאנגליה], ומרדפה אחרי יוצא מכלל שליטה…”
לאחר מותה של אלזה, הודעות שאיינשטיין ביקש להעביר למרגריטה, כיום ידועה כאהובתו המרגלת הרוסייה, הועברו דרך ידיה של מרגוט: “אני מצרף מכתב קטן עבור מרגריטה, וכך נמנע מלספק פיסות רכילות לעיניים סקרניות…”. המכתב למרגריטה התגלה בעבר ולא כלול באוסף זה.
אוסף המכתבים מציג עובדות נוספות הנוגעות לחייו של איינשטיין, כמו הסיפור האמיתי מאחורי כספי הזכייה בפרס הנובּל, מערכת היחסים עם בתו החורגת ועם בנו ומחשבותיו על תורת היחסות.
על כספי פרס הנובל שקיבל
למרות הדיווחים על כך שאיינשטיין העביר את כספי פרס הנובל ישירות לשוויץ בעקבות חתימת הסכם גירושין המעניק את הכסף לאשתו הראשונה מִלֶוָה – המכתבים חושפים שהשקיע סכום ניכר מהזכייה בארה”ב, אשר רובו ירד לטמיון במשבר הכלכלי.
על בנו
תשומת לב מיוחדת הוקדשה ליחסיו של איינשטיין עם בנו אדוארד. איינשטיין התקשה להשלים עם העובדה שבנו לוקה בסכיזופרניה והדבר הוביל אותו לא פעם להביע את הרעיון שהיה עדיף לוּ לא היה נולד כלל.
על בִּתו החורגת
במכתב לאלזה משנת 1924 כתב איינשטיין: “אני אוהב אותה (מרגוט) כאילו הייתה בִּתי שלי , אולי אפילו יותר, שכן מי יודע איזו מפונקת הייתה הופכת (אילו הייתי אביה).”
על תורת היחסות
במכתב לאלזה משנת 1921 הוא מודה: “בקרוב יימאס לי מתורת היחסות. אפילו דבר כזה נמוג כשמעורבים בו יותר מדי…”
מדוע עד כה לא ניתן היה לפרסם את מכתבי איינשטיין בציבור?
בצוואתו האחרונה מינה איינשטיין את הלן דוקאס ואוטו נתן לנאמנים על נכסיו. כאות לאמונו במהימנותם, הפקיד בידם את ניהול נכסיו לפי שיקול דעתם, כולל מכירה, אי מסירה והשמדה של מסמכים. רק מסמכים שהנאמנים יראו בהם ראויים לפרסום יהפכו בסופו של דבר חלק מארכיון איינשטיין הנגיש לציבור. גם התאריך שבו יועבר הארכיון לאוניברסיטה העברית ניתן לשיקול דעתם.
תחילה בחרה הלן דוקאס לפרסם רק את ההתכתבות המדעית, אך מאוחר יותר השתכנעה שגם מכתבים אישיים יותר משקפים את אישיותו ואת חייו של איינשטיין ולכן יש לצרפם לארכיון.
בהדרגה, יותר ויותר אוספי מכתבים הועברו ממשרדו של איינשטיין ברחוב מרצר 112 למרתף במכון ללימודים מתקדמים, שם הלן דוקאס בדקה אותם בקפידה, תייקה והכינה את הארכיונים עבור המעבר לירושלים.
מעט מכתבים משפחתיים נשמרו ברחוב מרצר. הנאמנים שהתבססו על השקפתו של איינשטיין בנוגע לפרטיותו, חשו שהמכתבים אישיים מדי. בין המכתבים מצאנו: מכתבים של איינשטיין לרעייתו השנייה לעתיד (1936-1912); מכתבים שקיבל מרעייתו הראשונה ומבניו (1955-1914) כולל כתבי יד של בנו אדוארד ומסמכים המתייחסים לאדוארד.
לאחר מותה של הלן דוקאס ב-1982 והעברת הארכיון לאוניברסיטה העברית, המשיכה מרגוט, בתו החורגת של איינשטיין, להתגורר ברחוב מרצר ולשמור על המכתבים. לבסוף השתכנעה להעבירם לארכיון איינשטיין באוניברסיטה העברית. תרומתה הותנתה בכך שהמכתבים לא יהיו נגישים במשך 20 שנה לאחר מותה, ואפילו בתום תקופה זו רק לחוקרים נבחרים תהיה גישה אליהם ואיש לא יורשה לפרסמם אי פעם.
בעוד אוצֵר הארכיון בשעתו הבטיח לשמור את האוסף חתום וסגור, לא התייחס לבקשה הנוספת.
לאחר פטירתם של כל המעורבים מצִדו של איינשטיין, ו-20 שנה לאחר מותה של מרגוט ב-8 ביולי 1986, יהיה זה מוצדק בהחלט להביא את המכתבים הפרטיים לידיעת הציבור.
איינשטיין והאוניברסיטה העברית
מאז שאיינשטיין הצטרף לתנועה הציונית בראשית 1919, היה לו תפקיד מרכזי בהחלטות הנוגעות להקמתה של אוניברסיטה בירושלים. רעיונו בדבר מוסד חינוכי תאם לאוניברסיטאות הגרמניות, בהן הלימוד היה קשור מהותית למחקר והאקדמאים קבעו את האוריינטציה האקדמית. רבים מהתורמים של האוניברסיטה העברית לעתיד ראו בעיני רוחם מוסד שונה, דומה יותר לאוניברסיטאות האמריקניות.
בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, גייס איינשטיין כספים עבור האוניברסיטה העברית, גם באופן אישי וגם נתן את שמו. כאשר ביקר בפלשתינה ב-1923, נשא את ההרצאה המדעית הראשונה שלו במקום שתקום לעתיד האוניברסיטה העברית. עם פתיחת האוניברסיטה ב-1925 היה לחבר בחבר הנאמנים ובמועצה האקדמית.
כעבור זמן מה הובילו חילוקי דעות באשר לניהול האוניברסיטה ולתפקיד נשיאהּ י”ל מגנס להתפטרותו של איינשטיין מתפקידיו באוניברסיטה, אם כי נותר מעורה בנעשה בה.
ב-1933 ניסה המנהיג הציוני ויצמן לשדל את איינשטיין לקבל משרת הוראה באוניברסיטה. על אף שאיינשטיין מעולם לא הביע את הכוונה לעבור לפלשתינה, הכריז ויצמן קבל עם ועדה על הסכמתו.
רק בשנת 1935, לאחר שהעקרונות המנחים של האוניברסיטה עברו שינויים, חידש איינשטיין את קשריו הרשמיים עם האוניברסיטה.
כביטוי להזדהותו עם העם היהודי, כבר בצוואתו מ-1923 ובצוואתו האחרונה מ-1950 הדגיש כי “כל רכוש אשר יישאר [מנכסיו, אחרי ששאר המחויבויות ימולאו] בין אם הוא כולל כתבי יד מקוריים או תואר ספרותי… יועבר לאוניברסיטה העברית ויהפוך לחלוטין לרכושה”.
נשותיו של איינשטיין
איינשטיין נישא פעמיים. בין השנים 1919-1903 היה נשוי למִלֶוָה ומ-1919 לאֶלְזָה עד מותה בשנת 1936. זו הייתה משימה שבה “נכשל בגדול” כפי שהודה מאוחר יותר.
אין ספק שאהב את מִלֶוָה מעמקי לבו בעת שחיזר אחריה, אך השליטה העצמית שנדרשה מגבר נשוי התנגשה עם הצורך שלו בעצמאות.
איננו יודעים בבטחה אם איינשטיין אכן ניהל רומן ב-1909 כאשר מִלֶוָה החלה לחשוד בו. דבר אחד ברור, הקנאה שלה המריצה אותו להתעסק עם בת דודתו אלזה (1912).
כאשר מִלֶוָה נאותה לגירושין, כבר פחתה אהבתו של איינשטיין לאלזה והחתונה עִמה הייתה מס ששילם לנורמות החברתיות. עם זאת, לא היה מוכן לכבול עצמו לגבולות הנישואים.
ב-1923 התאהב באחייניתו הצעירה של חברו, שהייתה למזכירתו, ועשה הכול לשלב אותה בחיי משפחתו. נראה שאלזה, מודעת למה שהיא עלולה להפסיד, השלימה עם המצב בהומור עצוב. בסופו של דבר היה זה איינשטיין שהחליט שיהיה זה חסר אחריות לחשוף בחורה צעירה לא נשואה למצב שכזה.
מילות הפרֵדה שלו לבטי ניומן ידועות: “(אני) חייב לחפש בכוכבים מה שנבצר ממני על פני כדור הארץ”. ייתכן שחיפש בכוכבים אך מצא – בארץ.
בין אמצע שנות העשרים של המאה העשרים לבין הגירתו לארה”ב, מרגרט, אסטלה וטוני נהגו לבלות בצוותא בשַיִט, בקריאת ספרים, בקונצרטים ויותר עם איינשטיין. ובמקרה, טוני אחרת או את’ל ואולי נשים אחרות מילאו את החסר. חברות אלו לא רצו דבר מאיינשטיין מלבד מעט זמן וסימפתיה, ורובן, כולל אלזה, הרעיפו עליו מתנות והזמנות.
אך אלזה לא יכלה עוד לשאת בקלות את הצידוקים של בעלה, כמו זה, בו כתוב: “גב’ מ’ בהחלט התנהגה בהתאם לאתיקה היהודית-נוצרית: 1. אדם צריך לעשות מה שהוא נהנה ממנו ומה שאינו פוגע באחרים; 2. על אדם להימנע מלעשות דברים שאינם מוצאים חן בעיניו ואשר מציקים לאדם אחר, מפני ש: 1. היא באה אִתי, ומפני ש: 2. היא לא אמרה לך מילה. האין זה ללא דופי?”.
לאחר מותה של אלזה, הלן דוקאס קיבלה על עצמה במובנים מסוימים את תפקידיה של אלזה. לכן אין זה מפתיע כי הודעות שאיינשטיין ביקש להעביר למרגריטה, כיום ידועה כאהובתו המרגלת הרוסייה, הועברו דרך ידיה של מרגוט. “אני מצרף מכתב קטן עבור מרגריטה וכך נמנע מלספק פיסות רכילות לעיניים סקרניות”.
(פרשיית האהבים האחרונה של איינשטיין נחשפה רק לפני שנים אחדות כאשר חוקרים גילו תיעוד שחנה פַנְטוֹבָה הסתירה בשיחותיה בשנות השבעים לחייו. אך סיפור זה אינו חלק מהחומר החתום, שהותר עתה לפרסום.)
איינשטיין ובנו אדוארד
שני בנים נולדו לאיינשטיין ולרעייתו מִלֶוָה, הראשון בשנת 1904 והשני בשנת 1910.
בעוד הבן הראשון, הנס אלברט, נהנה מתשומת הלב של אב מסור ואוהב בשנותיו הראשונות, הבן הקטן אדוארד, ראה בחייו חיי נישואין מתפוררים ואב שהלך והתרחק ממשפחתו. כשמלאו לו ארבע שנים, נפרדו הוריו.
אדוארד היה ילד עדין ולעתים חולני ומִלֶוָה פינקה אותו בצדק, גישה שאלברט קיבל אך בקושי. נטייתו להתנגד לחולשה, בעיקר נפשית, והחוסר בחיוניות הובילה אותו לא פעם להביע את הרעיון שהיה עדיף לוּ אדוארד לא היה נולד כלל. אלברט היה משוכנע שבעיותיו של אדוארד עברו אליו בתורשה ממשפחתה של מִלֶוָה.
למרות – או אולי בגלל – בעיותיו הבריאותיות, הפך אדוארד לילד זהיר ומוכשר מאוד. בתור ילד צעיר קרא כל מה שהיה נגיש כולל קלאסיקות גרמניות והביע עניין במבחר רחב של סוגיות. בתקופת בית הספר העל יסודי, הפך מפורסם כבדרן, חיבר חרוזים לכל אירוע, סיפורים קצרים ופתגמים, וניגן בפסנתר במידת מה של מצוינות. שאיפתו הייתה להיות רופא, וליתר דיוק, פסיכיאטר.
אדוארד, שגדל בציריך יחד עם אחיו עם אמם מִלֶוָה, נהג לראות את אביו פעם או פעמיים בשנה, לפעמים רק לכמה ימים. בינתיים, התקשורת ביניהם הייתה דרך מכתבים. עד כה ידענו רק על תשובותיו של איינשטיין, עתה כמה מכתביו של אדוארד הפכו נגישים והם מספרים לנו הרבה על ניסיונותיו להתקרב לאביו המרוחק.
מִלֶוָה אשר ללא ספק הייתה זכאית לתואר “אימא פולנייה” התלוננה פעם כי בכל העיתונים איינשטיין מוזכר כאביהם של שתי בנות צעירות – האם שכח שיש לו גם שני בנים?
איינשטיין לא שכח אותם. מיד לאחר שהתאפשר הדבר בתום מלחמת העולם הראשונה, החל איינשטיין לקחת אותם עִמו לחופשות בהרים או על חוף הים, יצא אִתם לשיט והם ניגנו בצוותא. יתכן שלא אמר להם הרבה כמה הוא נהנה להיות בחברתם, אך לא הסתיר את גאוותו והנאתו במכתביו לאלזה.
אדוארד רק החל את לימודיו באוניברסיטה כאשר לקה בהתמוטטות עצבים ואושפז. מצבו דרש השגחה רפואית, וזמן קצר לאחר מכן אובחן כסובל מסכיזופרניה.
למרות שבמהרה נשלח הביתה, לא יכול היה לחזור ללימודיו ותחת זאת היה ספון בחדרו, כתב, קרא וניגן בפסנתר. טיפולים שונים שעבר שנים לאחר מכן, לרבות טיפולים בחשמל ובאינסולין, לא הקלו על מצבו הנוגה.
במהלך תקופות רגועות, טיפלה בו מִלֶוָה ככל שיכלה, לעתים בסיוע של אדם נוסף.
אלברט ביקר את אדוארד בפעם האחרונה בשנת 1933, ואז היגר לארה”ב ולא שב יותר לאירופה. ההתכתבות בין האב לבן התמעטה בהדרגה עד שפסקה לחלוטין. מִלֶוָה וחברים של המשפחה המשיכו לעדכן את איינשטיין על מצבו של אדוארד.
“הבן המעודן ביותר מבניי”, כתב איינשטיין לחברים בעלי גורל דומה, “האחד שאני מחשיב דומה לטבע שלי חלה במחלת נפש חשוכת מרפא”. ובפני כותב הביוגרפיה שלו קרל סליג התוודה, “זוהי עכבה שאיני יכול לנתח לחלוטין. היא משחקת תפקיד, אני מאמין, שיעורר רגשות כואבים מסוגים שונים (באדוארד) באמצעות נוכחותי בלבד”.
התחושות הכואבות היו שלו בלבד. הוא שילם עבורן אלפי דולרים לכיסוי ההוצאות הרפואיות והטיפול באדוארד בשוויץ. זו הייתה בבירור דרכו היחידה להביע את אהבתו ואחריותו.
אדוארד חי 10 שנים יותר מאביו ונפטר בשנת 1965.
תרגום למכתבים נבחרים
8 בינואר 1921. פראג. גלויה לאלזה (143-112)
הרצאותיי כאן… כבר מאחוריי… הקוורטט הבוקר – יפה מאוד, כמו בימים ההם. בכינור ראשון ניגן צעיר בן 80 שנה! בקרוב יימאס לי מתורת היחסות. אפילו דבר כזה מתמוגג כשאתה מעורב בו יותר מדי… לא ראיתי הרבה מהעיר מאחר שישנתי זמן רב, גם אחר הצהריים. כך שלא היה מתיש על אף שאתמול בערב ערכו עבורי מסיבה גדולה ובמקום להגיב לנאומים הרבים – ניגנתי בכינור.
8 במאי 1931. אוקספורד. מכתב למרגוט (143-292)
הפעם אני כותב אלייך מכיוון שאת האדם ההגיוני ביותר [מבני המשפחה] והאימא המסכנה [אלזה] כבר לגמרי משוגעת. זה נכון שמ’ נסעה אחרי [לאנגליה] ורדיפתה אחרי יוצאת משליטה. אך ראשית, בקושי יכולתי להימנע מכך, ושנית, כשאראה אותה שוב אומר לה שעליה להיעלם מיד… מכל הנשים אני למעשה קשור רק לגברת ל’ (Mrs.) שהיא לחלוטין אינה מזיקה ומכובדת, ואפילו עם זה אין שום סכנה לסדר העולמי… לא אכפת לי מה אנשים אומרים עליי, אך למען אימא וגברת מ’ עדיף שלא כל תום, דיק והארי ירכלו על כך.
מאי 1924. קיל. מכתב לאלזה (143-150)
כבר מצאתי תאוריה חביבה מאוד שבין היתר מסבירה את קולט העשן של אוגיטה… איני רוצה שמשפחת ורברג תהיה מוטרדת מכתב היד שלי ועוד פחות משפחת הלדן. לא אכפת לי שהוא יימכר, אבל מבלי להטריד אנשים חשובים. תודה לאל שאף אחד לא יכול למכור את עורי במהלך חיי ולהכין ממנו קלף. יש כאן שקט מבורך. אף אחד אינו רשאי לכפות את עצמו עליי או לטעון לזכויות כלשהן עליי. אַנְשוּץ מעריך אותי על הימנעותי מעישון, ואני מעריך את עצמי גם כן. מול חלוני יש עצים, מים וציפורים מצייצות. שום דבר יוצא דופן לא מתרחש, הכול שקט ונוח כאילו תוכנן לשקיעה בהרהורים… באחרונה חלמתי שמרגוט התחתנה גם כן. אני אוהב אותה כאילו הייתה בִּתי שלי, אולי אפילו יותר, מי יודע איזו פרחחית היא הייתה (אם הייתי אביה).
11 ביוני 1933. אוקספורד. מכתב לאלזה (143-257)
שהייתי כאן מגיעה לסיומה. היה לי נעים ואני כבר מתחיל להתרגל לחליפת הטוקסידו, בדיוק כפי שהתרגלתי למברשת השיניים בפעמים קודמות. אך אפילו באירועים החגיגיים ביותר הצלחתי להתחמק מלגרוב גרביים, והסתרתי את חוסר התרבות במגפיים גבוהים… נרנסט הודיע לי שאסור לי אפילו להתקרב לגבול הגרמני משום שהזעם נגדי יצא מכלל שליטה… כאן מסתכלים על דברים ועל אנשים ביבשת בהתנשאות קרירה. בדיונים נוהגים איפוק יתר ואני בהחלט גם כן… למעשה, כולם מפחדים בכל מקום מהתחרות עם היהודים המגורשים “בעלי השכל”. אנו אפילו יותר מטרד בגלל כוחנו מחולשותינו.
וייצמן בערמומיות מנסה לסובב אותי. היית מזועזעת לו ידעת עד כמה הראיתי לו כתף קרה. האוניברסיטה בירושלים לא תוכל להפוך למשהו מכובד בעתיד הנראה לעין. לא אעשה יותר שום דבר למען מטרה זו, ויהודים וגויים ישימו אותי בסופו של דבר ב”בדידות מזהרת” שתפשט את שארית חיינו
