סיקור מקיף

עם ישראל שר 4: ויקם מקדש מוסיקלי

בית המקדש השני התאפיין בליווי מוזיקלי למזמורי ההלל, ובטקסים מוזיקליים שנועדו לעולי הרגל

בית המקדש וחומות העיר של ירושלים נבנים מחדש. במהלך בניית יסודות בית המקדש השני, אלוהים זוכה לשבחים באמצעות מוזיקה ושירה (עזרא ג: 10-12). אמן לא ידוע. איור:  shutterstock
בית המקדש וחומות העיר ירושלים נבנים מחדש. במהלך בניית יסודות בית המקדש השני, אלוהים זוכה לשבחים באמצעות מוזיקה ושירה (עזרא ג: 10-12). אמן לא ידוע. איור: shutterstock

א – ייחודו של המקדש

הבית השני התבלט והתייחד מזה הראשון בכך שבשונה מקודמו היה אחד ויחיד, התפשט והקיף את כל תחומי החיים, לא היה מקדשם של הכוהנים בלבד, אלא במידה מסויימת של כל העם ובהקשר זה בלט במיוחד חג הסוכות שהתמסד בימי עזרא ונחמיה ונחגג "בשמחה גדולה מאד" (נחמיה ח’ 18), ובו, כנראה בפעם הראשונה הופיע ליווי מוסיקלי בדמות "שירת מזמורי ההלל" (מקבים ב’ א’ 23). ואף שפרט לחג הסוכות אין בידינו עדויות של ממש על שימוש מוזיקלי בשני החגים האחרים (ה"רגלים"), בימי עזרא ונחמיה, הרי בהמשך ימי הבית השני הפכו טקסים מוזיקליים, כגון טקס חנוכת חומות ירושלים בו נעסוק בהמשך הדברים, שנחוגו בימי עזרא ונחמיה, ליסוד מוסד בכל האירועים המוזיקליים שליוו את העליות-לרגל.

ב – מושבות המשוררים

בתום מניין העולים שבאו עם זרובבל וישוע אנו מוצאים כי "וישבו הכוהנים והלויים ומן העם והמשוררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם" (עזרא ב’ 70). כאן דומה שהמשוררים, השוערים והנתינים לא נמנו על הלויים,

מאחר ומפרידה התיבה "… ומן העם …” בין לויים ומשוררים. ולעומת זאת במקבילה מספר נחמיה אודות אותה עליה וניכר כייד זריזה של סופר שינתה כמעט את הסדר הטקסטואלי, והרי קוראים אנו – “וישבו הכוהנים והלויים והשוערים והמשוררים, ומן העם והנתינים וכל ישראל בעריהם …” (נחמיה ז’ 73). שינוי זה פרי התפתחות היסטורית-כרונולוגית אשר תוצאתה – מניין המשוררים הכלל משפחת הלויים, וסופר זה מנה לויים מסתם מחד, ולויים,משוררים ושוערים מאידך. (ושלא נתבלבל, התוכנית הרדיופונית בזמנו בשבת בשם "שירים ושערים" לא נסמכה על הפסוקים דלעיל).

אין זה ברור כלל וכלל לאילו ערים התכוון המקור המקראי הנ"ל, אולם לאחר חתימת ה"אמנה", לאחר הפלת הגורלות לאיכלוס ירושלים והפקדת ממונים מיוחדים, בני משפחת הלויים אשר ישרתו במקדש בתפקידי ניצוח מוזיקליים, בקש נחמיה לערוך את טקס חנוכת חומות ירושלים בפאר ובחגיגיות ציבורית חסרת תקדים. לצורך זאת הוא לא הסתפק בלויים-משוררים המשרתים אותו זמן במקדש, אלא בקש את יתר הלויים מכל מקומותיהם "להביאם לירושלים לעשות חנוכה ושמחה ובתודות ובשיר, מצלתיים, נבלים ובכינורות. ויאספו בני המשוררים ומן הככר סביבות ירושלם, ומן חצרי נטופתי ומבית הגלגל ומשדות-גבע ועזמות, כי חצרים בנו להם המשוררים סביבות ירושלים" (נחמיה י"ב 29-27).

"חצרים" היו ישובים בעלי אופי מיוחד- קטנים ופרוזים בהם הושכנו הלויים-המשוררים אשר טרם מילאו תפקיד מוזיקלי בבית המקדש בירושלים (טרם זמן מוכנותם-"תורנותם"). הדגשת המחבר שחצרים אלה היו "סביבות ירושלים" עשויה ללמדנו מעט על מדיניותם של עזרא ונחמיה, או שמא מדיניות הלויים-המשוררים עצמם בעקבות מפעלי השניים בירושלים בכלל ובמקדש בפרט בכל האמור לתפקודי המשוררים בחינת נוחיות או אילוצים הכרוכים במערכת תפקידם – ניהול המוסיקה בבית המקדש.

ושמא ישיבם ב"חצרים" נבעה מאילוצים כלכליים, מה שעולה כנראה מהבחנתו של נחמיה כי הציבור הנ"ל לא קבל את התרומות המגיעות לו, כשהדאגה לפרנסתם היתה אמורה להיות קולקטיבית – על כל הציבור היהודי. הדעת נותנת כי לא כל המשוררים יכלו לשרת בו זמנית בבית המקדש ועל כן הונהגה כנראה שיטה של משמרות, של תורנויות. כלומר, אלה שמועד תורנותם טרם הגיע ישבו בחצרים הנ"ל.

כך או כך דומה שיישובם של המשוררים סביבות ירושלים, שנבע אם מתוך מדיניות מגמתית של נחמיה, או מתוך דאגה לנוחיות, או שמא משני הטעמים גם-יחד, לא היה אלא שלב נוסף, חוליה נוספת בשרשרת חיזוק עמדתו ומעמדו של בית המקדש בכלל והמוסיקה בפרט. ושמא התפזרותם של המשוררים ב"חצרים" סביבות ירושלים, אף טיפחה את תודעת השיתוף של העם בעבודת המקדש. וזאת כאשר המשוררים לא התגוררו כולם בירושלים, בחינת מעמד נבדל, נפרד מן הציבור, אלא שכנו בקרב עמם וחיו ביניהם.

ואולי, ולו בדוחק רב, נוכל היפוטתית למצוא סימוכין לרעיון זה גם בפעולתו האחרת של נחמיה שהצטיינה באופיה החברתי-ההומאני, שנועדה למנוע קיטוב כלכלי-חברתי בין עשירים לעניים, אותה פעולה שהתבטאה בשמיטת חובות וביטול שיעבודי הגוף והרכוש.

ג – הדאגה לכלכלת המשוררים

עזרא החיצוני מנה בין סעיפי הצוו המלכותי של המלך דריווש (521 לפנה"ס), לצד התרומות הרבות המלכותיות לבית המקדש, גם התייחסות מיוחדת לכוהנים וללויים. צו זה מימן את פעולת הכוהנים והלויים בדמות מענק מסויים שיינתן עד אשר "תכלה מלאכת הבית וירושלים תיבנה" (עזרא החיצוני ד’ 55-54). ולעומת זאת אותם כוהנים ולויים שביצעו את הליווי המוזיקלי בחנוכת היכל יהוה (537 לפנה"ס), כמובן שלא נהנו ממענק מלכותי כלשהו.

פקודת ארתחשסתא, לעומת זאת, הטעימה במפורש כי המשוררים, בין שאר משרתי הקודש במקדש, יהיו פטורים ממסים ושאר משאות המוטלות מטעם המלכות. פריבלגיה זו, שיתכן ונוסחה לאור בקשתו של עזרא, אפשרה ללויים-המשוררים להקדיש זמנם לתפקידם המוזיקלי במקדש. ארתחשסתא, או אולי אף עזרא, ראו לנגד עיניהם את המעמד הגבוה של משוררי המקדש המסופוטמי. ברם, יותר מכל הבין עזרא, ואף נחמיה בארץ, כי מפעלו המוזיקלי של זרובבל לא זכה להפוך לנוהג רווח מאחר ובין השאר אף אחד לא דאג למבצעים המוזיקליים שבמקדש. והשגת רמה גבוהה וטובה של ביצוע מוזיקלי לא באה אלא לאחר שעות רבות של אימונים מפרכים, וכדי שאכן יוכלו המשוררים להקדיש עצמם במלוא מובן המילה לאימונים אלו, היה עליהם להשתחרר מדאגות כלכליות.

עזרא ונחמיה השכילו להבין כי פריבלגיות הפטור ממסים מטעם המלכות לא פתרו את הבעיה אלא בחלקה בלבד. ולשם כך דאגו השניים לניסוח סעיף נוסף במכלול ההתחייבויות של העם ב"אמנה". כלומר, שהעם מתחייב להביא את מעשרותיו לבית המקדש ומהם יהנו גם המשוררים והשוערים העובדים אותו זמן במקדש.

הופעת הלויים-המשוררים באותו סעיף ב"אמנה" נוסחה כנראה גם על מנת להעלות בעיני העם את חשיבות עבודתם בבית המקדש, ובמלים אחרות, להביא לתודעת העם כי המשוררים והשוערים הינם חלק אינטגרלי מעבודת הקודש במקדש. זהו מהלך/מעשה חסר תקדים, שנולד בימי עזרא ונחמיה והפך לנוהג רווח והאינטגרלי לכל אורך ימי הבית השני.

מבחינה מעשית יכול היו אם-כן המשוררים לשהות תקופה מסויימת, אם מדובר במועד תורנותם, בבית המקדש, ובמשך פרק זמן זה להתאמן בביצועים מוזיקליים, בנגינה ובשירה. ואכן לא נתפלא כי לאחר סידור אירגוני זה ובתום מינוי הממונים המיוחדים בירושלים (בו נעסוק בסעיף הבא), יכול היה נחמיה לערוך את טקס חנוכת חומות ירושלים. טקס ציבורי חסר-תקדים שופע הוד והדר, שבו נטלו חלק כוהנים תוקעים בחצוצרות ולויים במצלתיים, נבלים וכינורות. ביצוע מוסיקלי עצום זה לא נולד אלא לאחר הכנות ופעולות ארגון שקדמו לכך.

דאגתו של נחמיה למחסורם ולכלכלתם של המשוררים התגלתה אף בעת ההכנות לאיכלוס ירושלים. בין הממונים החדשים עולה דמותו של "פקיד הלויים בירושלם – עזי בן בני … מבני אסף המשוררים …” (נחמיה י"א 22), האחראי כך דומה על קבוצת המשוררים אשר בבית המקדש. וממשיך הפסוק הבא ואומר : “… כי מצוות המלך עליהם ואמנה על המשוררים דבר יום ביומו" (שם 23). דאגה כלכלית זו מופיע כטרמינוס טכניקוס בביטוי "מניות הלויים", או "מניות המשוררים והשוערים", וכאשר שב נחמיה ועלה בפעם הנוספת ליהודה, לאחר ששהה פרק זמן בפרס, והתחוור לו כי העם לא הקפיד על מתן ה"מניות", מה שגרם לשיבושים קשים בקיום המוזיקה במקדש, דאג נחמיה להחזיר את המצב לקדמותו ולמנות פקידים אחראים יותר לחלוקת ה"מניות" וביניהם אחד שהוא כנראה בן למשפחת המשוררים.

העובדה שהמשוררים והשוערים נמנו על הלויים ונהנו מן ה"מניות" מודגשת בפסוק אחד בספר נחמיה הנראה כתוספת מאוחרת שלא נכתבה על ידי נחמיה. מדובר על פסוק בעל מקבילה מעניינת בספר דברי הימים – “ואלה המשוררים, ראשי האבות ללויים, בלשכות פטורים, כי יומם ולילה עליהם במלאכה" (דברי הימים א’ ט’ 33). ה"פטור" אינו מתייחס אלא לפטור מדאגה כלכלית, ו"עליהם במלאכה" זוקק שוב ושוב, את המשוררים לתפקיד שהוא חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש בבית המקדש.

ד – הממונים בעקבות איכלוס ירושלים

פעולה ראשונה, בעלת משמעות חשובה, בנושא אירגונם של הלויים-המשוררים בוצעה על ידי נחמיה לאחר בניית חומותיה של ירושלים והעמדת דלתותיה-שעריה. מדובר במפקד שנערך למשוררים ולשוערים. חשיבותו בעצם ראשוניותו, בכך שהוא משתלב בכל המערכה הארגונית של נחמיה, בחינת צעד ראשון לארגון ולמיסוד.

עזרא ונחמיה למדו מכשלונותיו של זרובבל. הם הבינו אל-נכון כי ללא ארגון מעמדם ומיסוד תפקידם של המוזיקאים בבית המקדש אין לצפות לניסים. המוזיקה לא תתמסד בכוחות עצמה, בזכות חשיבותה בלבד, ואכן טוב מעשה במחשבה תחילה.

יתכן ורק השערה בלבד היא שחזונו של הנביא יחזקאל עמד לנגד עיניהם של זרובבל וישוע, ובעיקר לנגד עיני עזרא ונחמיה. יחזקאל שהיה מן הכוהנים שהוגלו מירושלים, בין גולי יהויכין בשנת 597 לפנה"ס או זמן קצר לאחר מכן. בגולה ראה יחזקאל, בחזונו, מקדש חדש בירושלים. הוא צייר בהשראת האידיאל המדברי את חלוקת ארץ הקודש והקצה לכוהנים את השטח המקודש שהקיף את המקדש.

בתיאורו את המקדש הורגשה אצלו השפעת ה"זיקוראת" הבבלי, ושם התייחד מקום חשוב ללשכות המשוררים, ושמא הלשכה הצפונית שבהן הוא-הוא "שער השיר" הנזכר במסכת מידות שבמשנה (שקלים ו’ 3).

יתכן אמנם שיחזקאל אינו מתאר בחזונו אלא את דיוקן המקדש השני שהצטייר בשלהי קיומו. כך או כך אנו עוסקים בתקופה המאוחרת למקדש שלמה בארבע מאות שנים.ויתכן כי הקמת הלשכות הנוספות בבית המקדש על ידי נחמיה הושפעה במידה מסויימת מחזונו של יחזקאל.

בטרם נעיין בממונים המוזיקליים נציין שתי עובדות חשובות, כאלה שרמזנו אודותן למעלה. עזרא ונחמיה ובעיקר נחמיה בקשו לטעת בקרב כל הציבור היהודי את ההכרה, כי השירה והנגינה בבית המקדש הן חלק אינטגרלי מהעבודה הקדושה עצמה, וכי המשוררים, כחלק בלתי נפרד , הם-הם המופקדים על עבודה זו.

מפעל זה לא הוקם כהרף עין, אלא נתמשך תקופה ארוכה, ומן הראוי לעקוב אחר התפתחותו על ידי בדיקה טקסטואלית של המקורות הרלוונטיים. ובכן, בין הממונים החדשים בבית המקדש הופיע "פקיד הלויים" – עזי בן בני "מבני אסף המשוררים לנגד מלאכת בית האלוהים" (נחמיה י"א 22). "מלאכת בית האלוהים" איננה אלא ה"עבודה" (כהתנסחות חז"ל) בבית המקדש – הקרבנות, העולות, הנסכים ושאר עבודות הקודש. בשלב זה מתמנים הלויים על ביצוע מוסיקלי, שהוא בבחינת אקט נלווה בעל חשיבות משנית לעבודת הקודש – “לנגד מלאכת בית האלוהים".

מאוחר יותר מעיד נחמיה על המשוררים שהם-הם "עושי המלאכה". כלומר, פעולתם הינה אינטגרלית לחלוטין ל"עבודה" – קדושה היא ובעלת חשיבות נעלה., ובהמשך התקופה העיד בעל דברי הימים על דורו הוא באומרו: “ואלה המשוררים, ראשי האבות ללויים בלשכות פטורים, כי יומם ולילה עליהם במלאכה"דברי הימים א’ ט’ 33). כלומר לפנינו תפקיד אינטגרלי מעבודת הקודש, כשזו הכרה ותפיסה בולטת מאד בכל אותו פרק בספר דברי הימים.

קטע מעניין הופיע לאחר טקס חנוכת החומות, כשבו תפסה המוזיקה חלק חשוב מאד. ובטקסט הופיע הפסוק הבא: “כי שמחת יהודה על הכהנים ועל הלויים העומדים" (נחמיה י"ב 44). ואם בראשית הפסוק נאמר כי מונו ממונים מיוחדים "על הנשכות לאוצרות", אולי לא יהיה זה רחוק מלשער כי התיבה "על" הורתה תפקיד כלשהו. וה"שמחה" היא המוסיקה הנזכרת ברישא של הפרק כשנחמיה קיבץ ואסף את הלויים המשוררים "מכל מקומותם" על מנת "להביאם לירושלם לעשות חנוכה ושמחה" (שם 27) במצלתיים, נבלים וכינורות. היינו כאשר נבחן את הקטע הנ"ל לאור פעליו של נחמיה נוכל להניח כי הלה עשה לא מעט באשר לראשית אירגון תפקידם המוזיקלי של הכוהנים והלויים.

לאחר שנבנתה החומה והועמדו דלתותיה-שעריה, ראה נחמיה באיכלוסה של העיר ירושלים צעד חשוב ומשימה חשובה להמשך מפעלו. אמנם, הקמת החומה העניקה ליהודה בכלל ולירושלים בפרט מעמד מדיני מסויים, חסר תקדים, כזה שלא התקיים בימי זרובבל וישוע קודמיו. אולם בכך לא נפתרה בעייתה הדמוגרפית של העיר. הוחלט שעשירית מכל העם, כולל שרים, כוהנים ולויים, ישבו על פי הטלת גורל בירושלים והשאר ישארו במושבותיהם.

בעקבות שידוד מערכות דמוגרפי זה נקבעו מינויים שונים באשר ללויים בכלל ולמשוררים בכללם בפרט.

בין הלויים הממונים החדשים נזכר "ומתניה בן מיכא, בן זבדיבן אסף ראש התחילה, יהודה לתפילה, ובקבקיה משנה מאחיו, ועבדא בן שמוע, בן גלל, בן ידיתון" (שם 17). תחת "תחילה" צריך לומר "תהילה". כלומר שירת מזמורי ההלל. ו"יהודה" (הדל"ת מנוקדת בסגול) עשוילהתפרש כ"הודות" – מונח מוסיקלי משמעותי בו נעסוק בהמשך). לפנינו איפוא ניצב משורר העומד בראש צוות מקהלת משוררי ההלל המלווים דרך כלל במצלתיים. יצוין כי מנהיגים ומנהלים מוזיקלים אלה היו נפוצים במקדשים המסופוטמיים לאחר שלבי מיסוד המוזיקה המקדשית.

לאחר שמנה הפרק את מספר הלויים שנותרו בעיר עם איכלוסה, נמנה פקיד הלויים – עזי בן בני, ממשפחת המשוררים "לנגד מלאכת בית האלוהים" (שם, 22). אין לדעת מה היה תפקידו המוגדר מן ההיבט המוזיקלי, עם זאת אין ספק שמדובר בראש קבוצת לויים-משוררים.

הקטע שהטעים "כי מצוות המלך עליהם" (שם 23) – על המשוררים הממונים הינו סתום והוראתו מעורפלת. להערכתי מדובר במלך הפרסי, מאחר שראינו למעלה שתרומותיו לירושלים ולבית המקדש היו רבות ומשמעותיות, ויש איפוא לכרוך את "מצוות המלך" עם אותן פריוולגיות.

הממונים הבאים נכרכו, כך דומה, גם הם ברפורמות שליוו את איכלוסה של ירושלים, דהיינו "והלויים ישוע, בנוי, קדמיאל, שרביה, יהודה, מתניה על היודות  הוא ואחיו וענו (יש לומר – “ועני") אחיהם לנגדם למשמרות (נחמיה י"ב 9-8). “היודות" מורה כי באו מלשון "הודיה", ושמא יש להגות "על הודות", והיות שמתניה נקשר למשפחת משוררים מפורסמת, יתכן ומדובר בראשה של מקהלה, מקהלה נוספת של הלויים-המשוררים.

באחד הפסוקים הבאים אנו מוצאים כי "וראשי הלויים – חשביה, שרביה וישוע בן קדמיאל ואחיהם לנגדם, להלל, להודות במצוות דויד איש האלוהים. משמר לעומת משמר" ( 24). גם כאן אנו מוצאים ראשי מקהלות שהתמנו לצורך זה בתקופה הנידונה, והתיבה – “משמר לעומת משמר" עשויה להתקשר עם הנזכר לעיל – “אחיהם לנגדם למשמרות". יתכן ומדובר בתורנויות של המשוררים, מאחר שלא כולם היו יכולים לשרת בו-זמנית בבית המקדש. או שמא מדובר ב"מענה" מוסיקלי. כלומר, מזמורים מושרים ומונעמים רספונסוריאלית בין שתי מקהלות כתופעה שהיתה מקובלת במקדשים המסופוטמיים.

כל הממונים הנ"ל נזכרים לפני טקס השיא של כל מפעלי עזרא ונחמיה, היינו טקס חנוכת החומות. לטקס זה לא הסתפק נחמיה, כאנור, במשוררים שנמצאו כבר בירושלים, אלא הזמין, אד-הוק, את יתר המשוררים מחצרותיהם על מנת לשיר ולנגן במצלתיים, בכינורות ובנבלים.

טקס חנוכת החומות נערך כששתי תהלוכות מובנות סובבות את כל חומות ירושלים ונפגשות, “ראש בראש" בהר הבית. בין המבצעים המוזיקליים בטקס זה אנו מוצאים את זכריה, מבני הכוהנים, שהיה ממונה על הכוהנים המריעים/התוקעים בחצוצרות. כמו כן בהמשך נמנים שבעה כוהנים חצוצרנים, וביניהם נזכר אחד בשם זכריה. אין לדעת אם מדובר באותו "זכריה", אולם הצירוף המוסיקלי של שבעה כוהנים-חצוצרנים הופך להיות תופעה מוסיקלית, הרכבית נפוצה אף בהמשך התקופה.

אחיו של זכריה הנ"ל היו לויים מבני אסף, ששמותיהם נמנים בסדר, זה אחר זה, שמונה במניין, שנגנו על "כלי שיר דויד איש האלוהים" (דברי הימים א’ ט"ו 35). מדובר כנראה במנגנים שפרטו על נבל. מספר זה של נבלנים מופיע אף הוא בהמשך התקופה.

קבוצה של שמונה לויים-משוררים אחרים מופיעה בהמשך הטקסט ובסיום מניין אותה שמיניה אנו קוראים : “וישמיעו המשוררים ויזרחיה הפקיד" (שם 42). יתכן ומדובר בקבוצה או בראשי קבוצות של מקהלות ווקאליות שבראשן עמד המנצח – יזרחיה הפקיד. ויתכן שמדובר בקבוצה של לויים מקישים במצלתיים ובראשם המנצח, כפי שמופיע בהמשך התקופה מעדות של בעל דבה"י אודות זמנו הוא – “ואסף במצלתיים להשמיע" (דבה"י א’ ט"ז 5). והוא ראש קבוצת תזמורת הלויים.

כך או כך, אין ספק בכך, שקדמו לטקס רב-רושם זה הכנות רבות ובכללן – כל מערכת המינויים החדשים בירושלים פרי יוזמתו של נחמיה.

בסיום הטקס נאמר – “כי בימי דויד ואסף מקדם ראש(י) המשוררים ושיר תהילה והודות לאלהים" (נחמיה י"ב 46). הזיקה לדויד תידון אמנם בהמשך הדברים, אולם זאת יש לומר, כי הכבוד וההדר שהרעיפו על ראשי המשוררים, בני משפחת הלויים, נעוצים בעובדה, שהם-הם ניצחו על שירי התהילה וההודות, אשר באו לידי ביטוי בטקס הנ"ל.

החל מטקס חנוכת היכל יהוה על ידי זרובבל וישוע, ובמקרים נוספים בימי עזרא ונחמיה, התקיימה זיקה בין מוזיקת המקדש לבין בית דויד המלך וזו מצאה ביטויה בכתובים. נוכל לומר כי לפנינו תוספות מאוחרות בבחינת עובדה שחוזרת מספר פעמים מפי בעל דברי הימים. עם זאת ראוי שנבדוק את אמיתותה.

סבורני שמדובר בתופעה שנתפתחה בתקופת שיבת ציון ואולי ראשיתה – בתקופת גלות בבל.

השיבה לארץ גרמה ללא ספק להתעוררות משיחית ונבואית שביטוייה מצויים בספרי חגי וזכריה ואף בחיבורי עזרא ונחמיה. יצויין כי "רעידות האדמה" הגיאו-פוליטיות בדמות נחשולי מרידות ומהפכות ששטפו בזעמם כמעט את כל ממלכת בבל-פרס רק סייעו לטיפוחה של ההתעוררות הנ"ל.

אל אלה ראוי להוסיף את הנקודות הבאות שהיה בהן משום תרומה לחיזוק אותה התעוררות משיחית ונבואית – זרובבל היה נצר לבית דויד המלך; הקמת המזבח והיכל יהוה, בניית בית המקדש, ביצורה של ירושלים בחומות ושערים ועוד. זטת ועוד, המפגש בין המוזיקה לבין הקדושה הדתית תרם אף הוא להעמקת החוויה הדתית והמשיחית.

אותה "התעוררות מחדש" של העם נקשרה באופן טבעי לבית דויד המקראי. זו הדמות האגדית שבימיה החלו ההכנות הראשוניות לבניין בית המקדש הראשון וסביבה נתלקטו אגדות מאלפות בתקופת הגלות, שבה התעצמו הכיסופים לציון, תחזור ותעלה דמותו של דויד המלך.

ובאשר להיבט המוזיקלי – אין ספק שחלק ממזמורי תהילים נכתב בתקופת שיבת ציון וחלקם הנותר – בהמשך ימי הבית השני. אולם, מספר מזמורים בתקופת שיבת ציון וברוח המזמורים הקדומים שימש חוליה מקשרת בין תקופה זו לבין דויד המלך וזמנו. ומהיבט אחר – מזמורי ה"הלל" שהושרו בימי שיבת ציון התבססו אולי על טקסטים שנכתבו בימי דויד. עם זאת, טרם שרו אותם בתקופת בית ראשון. היינו התרומה המוזיקלית היא פרי תקופת שיבת ציון והמשך ימי הבית השני.

זאת ועוד, באחד המקרים בספר נחמיה נאמר שהלויים נגנו "בכלי שיר דויד, איש האלוהים" (נחמיה י"ב 35). תיבה זו עשויה לרמוז על אותם כלים שהיו חביבים בתודעת הציבור על דוד המלך, כלומר הנבל ו/או הכינור.

ובכלל, הבודק הן את מפעלי דוד והן את מפעלי שלמה בספרי המקרא האותנטיים ביותר, קרי, ספרי שמואל ומלכים, לא ימצא כל קשר בין המוזיקה לבין עבודת הקודש בבית המקדש, או בין הלויים לבין המוזיקה. זו עובדה שעשויה לאשש את הנחתי שהזיקה בין דוד לבין אירועים מוזיקליים שונים שבספרי עזרא ונחמיה מיוסדת על בסיס משיחי-נבואי המתובל בסממני מסורת, על אינטרפרטציה שבקדושה.

ושמא תימצא התשובה ברובד אחר הכרוך בתהליך שהחל, כך דומה, בימי עזרא ונחמיה והגיע לאחד משיאיו בהמשך ימי הבית השני. מדובר בהעלאת קרנם ומעמדם של הלויים-המשוררים. והגם שההנחה הבאה אינה נקיה מקשיים לוגיים-פרשניים, אעלה אותה כאן לשיקול דעת הקורא. ובכן, לשם החדרת התודעה הנ"ל ולהעמקתה בקרב הציבור מחד גיסא, ובקרב הכוהנים מאידך גיסא, בקשו עזרא ונחמיה לתלות את מעמדם של המשוררים בתרומותיו ובמפעליו של דוד המלך. וזאת, הגם שכאמור, במקרא אין כל קשר בין מפעלי דוד או שלמה לבין לויים-משוררים בכלל, ולויים-משוררים בבית המקדש בפרט.

לסיום נאמר כי בדיקה גניאולוגית של רשימת הממונים לאחר איכלוס ירושלים אינה בהירה במידה מספקת והיא עלולה להוביל למסקנות בלתי-מבוססות. ניסיתי להעלות את ההשערה שמדובר במספר משפחות של משוררים שמילאו תפקידים מוזיקליים בבית המקדש. מיעוטם של אלה ישבו בירושלים, בבית המקדש (שמא בתקופת ה"תורנות") והאחרים, הרבים, ישבו ב"חצרים", אלה שנקראו לשרת בקודש בשעת הצורך לרגל ארועים מיוחדים. מערכת מורכבת זו שימשה, כאמור, אחד משלבי השיא במפעלם של עזרא ונחמיה – מפעל שחשיבותו הכבירה לא היתה תלויה בזמן. מפעל זה הלך והתגבש, התארגן והתמסד לאורך ימי הבית השני.

תצויין בזאת ההקשריות המעניינת, ואולי הנסתרת או הזקוקה לאישוש ברור, בין ראשית המוזיקליות המקדשית של ימי שיבת ציון לבין ימי דוד ושלמה – מניחי היסוד לבניין בית המקדש האשון.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. תודה לך אליהו על תגובתך. אכן הערתך והארתך מעוררות הד מעניין. עם זאת אין על כך עדויות ואף לא רמזים במקורות בהקשר הטכני-מוסיקלי וחבל. חבל מאד.

  2. סקירה יפה.
    בזמן חנוכת בית המקדש השני, היו עוד זקנים שהספיקו לראות את הראשון (ובכו). לא מן הנמנע שנשארו מסורות של מוסיקה מהבית הראשון והן נשמרו אצל הלווים, שנחשבו לשומרי דת י'הוה לאורך כל התנ"ך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן