הריקוד בתנ”ך: ביטוי חיצוני לרגשות ולחוויות הפנימיות, מגילויי פולחן ועד ניצחון בקרב
הריקוד
הריקוד , שהוא תגובה מוטורית ומתן פורקן ליצר התנועה, שאב את סיפוקו מהתנועה הריתמית עצמה. בתור שכזה סמוך היה למוסיקה, כשבין השניים פעל בסיטואציות מסויימות מתח הדדי, כזה שהעשיר את שניהם גם יחד.
כבמוסיקה ניתן למתוח גבול בין תקופת המקרא לבין ימי הבית השני, המשנה והתלמוד.
תקופת המקרא 1
אחת הבעיות היותר מרכזיות שהשפיעו בכלל על הגישות המחקריות כולן התמקדה בשאלות הכרונולוגיות, שהרי המקרא בכלל לא היה כפוף לאבני בוחן היסטוריות/כרונולוגיות ולא נכתב מתוך מגמה כרונולוגית כלשהי, ומתוך כך נמצא עצמנו טובעים בביצה בעייתית בין רבדים כרונולוגיים רבים כמעט ללא מפתח היכול לסייג בין תקופה כזאת לאחרת. עם זאת נפשיל שרוולנו וננסה למצוא איזשהו מפתח כרונולוגי ראוי ומתאים.
בתקופת המקרא עדים היינו לגילויים רבים של ריקוד, ובמידה כזו עד שניתן לומר כי הריקוד, כביטוי חיצוני וגילוי פומבי לכל הרגשות והחוויות הפנימיות, תפס מקום נכבד בחיי העם, אם כביטוי לשמחה, לדבקות באל, כחלק מן החג, בעיקר בתהלוכות, ואם כביטוי לחדוות הניצחון בקרב ועוד. הריקודים בתקופה זו היו משופעים בסממנים זרים, מצריים ובעיקר שמיים. יצויין בזאת כי הריקוד מטעמים ברורים ומובנים היה גורם מעורר גם מבחינה מינית ובפולחן הפוריות היו שזורים ריקודים שנועדו לעורר את היצר המיני.
העובדה שהריקוד בתקופת המקרא נידון בשלושה מונחים נפרדים כגון “רקד”, “חול” ו”שחק” עשויה ללמדנו על הגיוון שבריקוד על גילוייו השונים בהקשר למצבים מיוחדים:
מחול – ייתכן ונגזר מהשורש “חול”, היינו סיבוב, או תנועה סיבובית. ברוב המקרים התייחסה מילה זו לתנועה גופנית שהפיקו נשים. או אפשר ונגזר מן ה”חליל” (ושמא להיפך?!). כלומר הכוונה לכלי המוסיקלי שעמד ביסודו של ריקוד זה, וזאת לצד התוף שהופיע לעיתים עם המחול ככלי שנתן קצב היפה לריקוד, אם כי המלודיה שלו היתה שונה תכלית השינוי מן התוף.
ריקוד – בא במקרא כשמדובר על תנועות של קפיצה ושובבות.
שחק, צחק – בא במקרא כפורקן גופני כללי וביטוי לשמחה.
הריקודים במקרא בוצעו בדרך כלל על ידי נשים, והם שפעו קצביות רבה, מוסיקלית, שהיתה אופיינית לתקופה זו.
באשר לצורת הריקוד, אין לדעת אם מדובר בריקודי מעגל, שורה או יחיד. מקובל לחשוב כי הריקוד הנפוץ היה ריקוד של תשובה, כגון מענה, בו רקדן או רקדנית היו מחוללים והקבוצה הגדולה היתה מחקה אותם.
נביא כאן ממקצת המקרים הידועים ביותר במקרא על מנת להציג את המחול/הריקוד/המשחק כחלק בלתי נפרד מן ההוויה הקדומה על מרכיביה השונים.
“חטיפת” נשים/נערות/בתולות
אעיר כאן הערה קדומנית: המילה “חטיפת” נעטרה במרכאות כפולות ולא בכדי. ועל כך בהמשך הדברים.
בספר שופטים (כ’ 21 ואילך) מגולל המקרא עלילה מוזרה לכאורה על אודות בני בנימין ש”ויצאו בני בנימין מן הגבעה וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה. ויתחזק העם איש ישראל ויוסיפו לערוך מלחמה במקום אשר ערכו שם”. כתוצאה מכך נשבעו בני ישראל שלא להשיא את בנותיהם מכאן ולהבא לבני שבט בנימין. עם הזמן הבינו את גודל ההחרמה בשבועה ואת החשש שעלול שבט שלם, היינו בנימין לחדול מלהתקיים. אלא מה, את השבועה אין להשיב אלא ב”שבועת נגד” המאפסת משהו את הקללה שלמעלה. הפתרון שנמצא היה כדלהלן: “ויאמרו (בית ישראל): הנה חג-יהוה בשילו (שילה) מימים-ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה (לכיוון שכם) ומנגב ללבונה (איזה דיוק בהכוונת האתר, הדומה להצגת קואורדינטות לקריאת המפה הטופוגרפית, בשל קדושת המקום, חלופה לנדר שנדרו לאל ובהתחשב בחג הצפוי, המסורתי, בבחינת ימים-ימימה). ויצו את בני בנימין לאמור: לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם (ממחבואיכם) מן הכרמים וחטפתם לכם איש (את) אשתו (היעודה) מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין (לשטח שבטכם). והיה כי יבואו אבותם או אחיהם (של ה”חטופות” לריב (להילחם) אלינו (עימנו), ואמרנו אליהם: חנונו אותם כי לא לקחנו (לכדנו, שבינו, חטפנו, גזלנו) איש אשתו במלחמה, כי לא אתם נתתם להם, כעת תאשמו. ויעשו כן בני בנימין וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו (במרכאות) וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם” .
סיפור מקסים ומדהים על אודות פתרון החלצות מנדר מאיים וקטלני. כיצד? על ידי נוהג אחר, מקודש אף הוא לנשיאת נשים, בעל גושפנקה דתית, מעין פולחנית, וכזו שהפכה לנוהג של מאות בשנים כפי שמתאשר במקורות חז”ל. דהיינו יצירת הקשרים רומנטיים, מעין מאולצים לכאורה של קידום נישואין בדרך מוזרה של חטיפה. אין מדובר בפעילות אלימה ברוטלית אלא מקובלת, מעין מעודנת של “הסכם קדם-נישואין” בין ה”חוטף” ל”נחטפת” והכל בברכת האל דרך כל המנהג הנ”ל. לפנינו איפוא דרך גופנית, ויזואלית, של יצירת הקשרים קדם-חתונתיים.
המפגש המעין-רומנטי, אך חברתי הנ”ל, בין הנשים, או יותר נכון הבתולות, שטרם מצאו להם חתנים, לבין “החוטפים” הפוטנציאלים, ממש מעניין ואף, סלחו לי על רגשנותי, אף מרגש, כשנדר אכזרי “התכופף” אל מול צורך מיני משהו, משפחתי, שבטי … בחסות כוריאגרפי נשית דאז, קרי ריקוד ומחול.
יצויין כי תופעות כאלה, על אף מעין מלאכותיותן, ידועות לנו במהלך ההיסטוריה. ריקודי חיזור נשיים נוכח גברים ואף על “חטיפתן” ידועים מן המסורת הבדואית, הגיאורגית (גרוזינית), השבטית האמריקאית בקרב כמה שבטים אינדיאניים. וזכורני הסרט המוסיקלי המרגש האמריקאי שכותרתו “שבע כלות לשבעה אחים” ששוחק בשנת 1954 בהשתתפות ג’יין פאווול והוארד קיל בעניין “חטיפת” הכלות. ובכלל “אסקימו לימון”, “ספיחס”, “יוצאים קבוע”. ובנימה אישית, נוסטלגית משהו, את רעייתי המקסימה הכרתי באחת המסיבות הסלוניות (ה”סגורות”) דאז בתל אביב של אמצע שנות ה-60 ומאז אנחנו זוג הרוקד … ריקודים סלוניים כמובן ואף תחרותיים.
ביטוי לניצחון בקרב
בספר שמות “ט”ו 21-20 מסופר על מרים הנביאה, אחות אהרון אשר “… ותיקח את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים: שירו ליהוה כי גאה גאה. סוס ורוכבו רמה בים”. מדובר על ריקוד מושר המובל על ידי מרים הנביאה ומולה בנות ישראל. בין המובילה, המנצחת לבין הנשים מתפתחת שירה שעניינה ניצחון בני ישראל על צבא פרעה באופן כזה שמרים פותחת במשפט ובנות ישראל עונות לה בשיר ובמחול. תופעה כזו נקראה בשם “שיר מענה” או “ריקוד מענה”. “מענה בבחינת” תשובה שלאורכה משתלשלת עלילת המלחמה בין משה לבין פרעה בבחינת צבא מול צבא.
בספר שמואל א’ י”ח 7-6 אנו קוראים כי : “ויהי בבואם, בשוב דויד (הקדם-מלך) מהכות את הפלישתי ותצאנה מכל ערי ישראל לשיר ו(לחולל) המחולות לקראת שאול המלך בתופים, בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה (תשרנה): ‘הכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו'”. אף כאן לפנינו תמונה נוספת של נשים השרות ורוקדות באירוע של סיום קרב ולאחר הניצחון של שאול ודויד. מדובר כנראה גם כאן על מקהלות ורקדניות במה שנקרא בשם “שירי מענה” או “ריקודי מענה” של תיאטרליות בין שתי קבוצות הקוראות מזה והעונות מזה וכן המתקרבות זו לזו ומתרחקות בהתאם (אי אז בתנועת הנוער הוספנו גם לטובת צעדי הריקוד והשיר … את “בן ישי חי וקיים”).
תמונה דומה עולה מנצחונו של השופט יפתח מול צבא בני עמון ובשובו לביתו ביישוב מצפה, בעל השיוך הפולחני,מקדמת אותו בתו, בת יפתח, “בתופים ובמחולות”. כנראה גם כאן בליווית מקהלת בנות מצפה.
בספר שמואל ב’ (א’ 20) נרמזת שורה אחת או יותר משיר תבוסת המפלה כגון: “אל תגידו בגת. אל תבשרו בחוצות (כנראה שווקים) אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים”. את השיר נושא דויד המקונן על מות שאול ובנו במלחמה, במפלה הצורבת. השיר נועד מן הסתם להביע את זעקת המפלה הצורבת מידי הפלישתים.
בהמשך ולרגל הניצחון על הצבא הפלישתי ובמהלך הבאת ארון האלוהים בטקסיות ממלכתית-מלכותית כשהוא מוביל את ההמון הצוהל, ” … ודויד מכרכר בכל עוז (שר ורוקד) לפני יהוה. ודויד חגור אפוד בד ודויד וכל בית ישראל מעלים את ארון יהוה בתרועה ובקול שופר …” (שמואל ב’ ו’ 15-14). ומיכל בת שאול צפתה בדויד בעד החלון “ותרא את המלך דויד מפזז ומכרכר לפני יהוה …” ותבוז לו בלבה” (שם 16). ותלעג לו ותשובתו המוחצת של דויד היתה ” … ושיחקתי (כלומר רקדתי ושרתי ואולי אף דמיינתי כמעין תפקיד אישי) לפני יהוה” שם, 21) בבחינת דווקא כבוד גדול נפל בחלקי וזאת נאמר נוכח ציבור ועם.
ביטוי המסגיר קשר בין נשים וריקוד בהקשר חברתי
שיר נוסף חבוי, כך דומה, מאחורי הפסוק בספר שיר השירים בזו הלשון: “שובי שובי השולמית. שובי שובי ונחזה בך. מה תחזו בשולמית? כמחולת המחניים” (שיר השירים, ז’ 1). שוב מודגש הקשר בין השיר לבין הריקוד ואולי אף נרמז כאן כמעין שיר מענה בין המנצח לבין הרקדנית המובילה אולי את קבוצת המחוללות.
שיר נוסף מסתתר כנראה מאחורי הפסוק בספר ירמיהו: “עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל. עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון. נטעו נוטעים וחיללו” (ל”א 4-3). ושוב עולה הקשר בין התוף, השיר והריקוד. ואולי “במחול משחקים” מבקש המחבר להציג את הריקוד כמבטא וכממחיז תמונה, עלילה כלשהו משדה הקרב או המופע הליטורגי-מקדשי.
רוב הפעמים וזה נראה מאד ברור כי הנשים הן אלה שתפסו מקום דומיננטי בריקוד ובשיר וכן בשימוש בכלי הזמר. נדגיש כי גופה של האשה, בשונה מזה הגברי מאפשר לה תנועתיות יתר וזיקתיות בין הביצוע הכוריאוגרפי לבין תוכן העניין המוצג.
ביטויי ריקוד נוספים
לפנינו אוסף מתוקצר של מונחים/ביטויים תנ”כיים הפורשים תמונה מעניינת על תצורות ריקוד שונות, שבוצעו הן על ידי נשים, או בהקשר נשי, שמעבר לרמיזה שנשים, בשל אופיין הגופני היו בעלות יכולת תנועתית מעניינת ומיוחדת, וכן על ידי גברים ובדימויים שונים שביטאו, כך דומה, את אופי הריקוד המסויים, שחלקו מאד גופני ואף בחיקוי לתופעות טבע וכן לתנועת בעלי חיים כגון: “ההרים, תרקדו כאילים גבעות כבני צאן. מלפני אדון חולי (רקדי) ארץ” (תהילים קי”ד 6), כשכאן מעומת הריקוד עם המחול.
וביואל ב’ 5 נאמר כי “על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אוכלה קש …” לציין את ההתלהבות בריקוד וכן בתהילים (כ”ט 6) מופיע הפסוק: “וירקידם כמו עגל לבנון …”. ובישעיהו (י”ג 21) מופיע הפסוק: ” … ושעירים ירקדו שם”. ועוד לצד הריקוד מופיע המחול על תצורותיו הלשוניות השונות כגון: “חולי ונוחי בת ציון כיולדה” (מיכה ד’ 10), “מלפני אדון חולי ארץ” (תהילים קי”ד 7), ” ושרים כחוללים” (תהילים פ”ז 7), “קול יהוה יחולל איילות” (שם, כ”ט 9, “יהללו שמו במחול” (שם קמ”ט 4). ובמין שילוב מעניין בין מחול למשחק אם כי הקרבה ביניהם אינה דמיונית כאצל ירמיהו (ל”א 4-3) ועוד ועוד כגון הפיזוזים למיניהם.
נו, ודאי שאין מדובר בריקודים נוסח חצרות סלוניים כגון המינואט מזה והעממי הקרקוביאקי מזה. אף לא במחול מודרני קלאסי, או סלוני כזה או אחר. הסגנון קרוב היה יותר, כך דומה, לריקודי פולקלור קדומים אפריקאים או דרום אמריקאים ואולי-אולי לסגנון ה”דא-דא” של אוהד נהרין או מחולות אקסטטיים כאלה ואחרים.
בכל מקרה הריקוד/המחול/המשחק היוו ביטוי גופני, נשי בעיקר אך גם גברי לזיקה הישירה והעקיפה בין האדם לאל, בין האדם לתופעות טבע, בין האדם ליריבויות ולמלחמות וכיוצא באלה הדימויים וההקשרים השונים לטבע ומחוצה לו.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
תודה