מנגינות האבל ומסורות עתיקות: השפעה רומית ויוונית בשירי אבל יהודיים
מינהגי אבלות
בשונה במידה מסוימת מאירועי השמחה, קיים חידוש מהותי ועקרוני בין תקופת המקרא לבין תקופת בית שני ואילך בכל הקשור למנהגי אבלות. וכאן אנו מוצאים סממנים חדשים, למעט ההשפעה היוונית וגישתם של חז”ל שבקשו לקבוע מסגרות לנורמות חברתיות מקובלות.
בתקופת המקרא עברה הקינה מספר שלבים: בראשיתה היתה מספד על יחיד ועברה בהדרגה למספד על הכלל, על הציבור וכן חורבן עיר או ארץ. זאת ועוד, עד ימי הנביא ירמיהו היתה הקינה מקצוע גברי, כאשר את המנוח ספדו חבריו, רעיו לנשק, או כאלה אשר נחשבו “יודעי נהי” (עמוס ה’ 16). בתקופת ירמיהו עברה הקינה שלב חשוב בכך שהפכה לנחלת הנשים, נשים שהקינה היתה למקצוען, כשם שהיתה התופעה בולטת בקרב העמים השכנים.
בתקופת בית שני הודגש יותר הצד המוסיקלי מאשר הפיוטי בטקס קינות האבל. וכבר בספר זכריה מוצאים אנו סימנים מובהקים לשירת המקהלה במספד על הנפטר בסגנון אנטיפוני.
החידוש הגדול הנוסף בתקופה הנדונה מימי בית שני ואילך, היה השימוש המרובה בכלי מוסיקה, ובעיקר בחלילים, שלצלילם היה מבע עצוב משהו, לליווי הקינה וההספד. ודומה שלא נרחק מן האמת אם נשער שחלה כאן השפעה של הסביבה הזרה, היוונית וההלניסטית.
חידוש נוסף התקפל בגישתם של מנהיגי הדור, זו שהתייסדה על נורמה מקובלת כי קינה של הנפטר חשובה היתה לא פחות מקבורתו כמאמרו של בן סירא המשורר הפילוסוף.
הנשים שהתפרסמו כאמור מימי ירמיהו כמופקדות על הקינה, המשיכו בתפקידן זה בימי הבית השני ובעל “דברי איוב” העיד על שתי מקוננות – האחת פרטה על נבל והשניה הקישה בתוף.
הנשים שנטלו חלק בטקסים, חלקן היו “מטפחות”. כלומר, מכות כף על כף או על ירך בסמוך למיטת הנפטר בדרך כלל. חלקן – ה”מקוננות”, היינו נשים שנשכרו לצורך הטקס, ללמדנו על שלב של אירגון ומיסוד על יסוד מנהגים מקובלים שנפוצו זמן רב בקרב הציבור, והיו נושאות מילות קינה ושיר, וכהגדרת המשנה: “קינה – שאחת מדברת וכולן עונות אחריה” (משנת מועד קטן, ג’ 9). וחלקן “מענות”, וכהגדרת המשנה – “איזהו עינוי? שכולן (כל הנשים) עונות כאחת” (שם). אף היציאה מבית העלמין לבשה צורה של תהלוכה.
הגדרות תנאיות אלה בתקופה שלאחר חורבן הבית השני, עשויות לסייע בידינו להניח כי החכמים בקשו, לאור הנורמה הנפוצה, להנהיג דפוס אחד בטקסי האבלות, בחינת שלב של ארגון הנוהגים השונים. ודומה שבברייתא שבתלמוד הירושלמי רמזה על נפיצותו של נוהג הקינות על ידי חבורת המקוננות, באומרה כי, אם שמע פלוני את המקוננות הנושאות קינה על נפטר אלמוני, הרי אין עדות טובה ונאמנה מזו, ולראיה שאותו אדם אכן נפטר. ומכאן, לא רק על נפיצות תופעת המקוננות, אלא גם על מידת קדושתה ורצינותה של הקינה בפי נושאיה ומחבריה.
כאמור, הכלים המוסיקליים שנפוצו בטקסי האבלות היה החליל, והגם שכבר ירמיהו העיד, כי זהו הכלי המסוגל לעורר תאנייה וענייה, בבחינת עדות שמקורה, כך דומה, בהשפעה סביבתית מסויימת, הרי בתקופה הבתר-מקראית הפך החליל לכלי הרווח בטקסי האבל, כבדומה לארצות השכנות ההלניסטיות. וההלכות הרבות, הארצישראליות, שעלו מסוגיה זו בפי חז”ל, עשויות לקרוע בפנינו חלון חשוב, הן ביחס לנוהג הרווח והן בדבר גישת החכמים בנידון.
המשנה פסקה, שבין חובות הבעל לאשתו נמנו הדאגה לקבורתה, ו”אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים (היינו חלילנים) ומקוננת (אחת לפחות)”(משנת כתובות ד’ 4). פסיקת חז”ל שנידונה כאן מעידה על מתן תוקף חוקי, הוראה מחייבת, שיסודה בנורמה מקובלת, בנוהג רווח.
הוראה זו היתה מיוסדת על נוהג של שכירת חלילנים מקצוענים בחינת תופעה אשר העניקה לטקס האבלות מימד מיוחד ושימשה עדות על ארגון ומיסוד התופעה. שכירת מקוננים-חלילנים נרמזה בברית החדשה, עלתה בכתבי יוסף בן מתתיהו ונידונה בפירוש כנוהג מקובל במשנה.
סוגיה זו עשויה להבהיר מימד מעניין בדרישה הנ”ל של חז”ל בדין העני. המסורת היהודית דאגה באופן בולט לעניים. אם כן, כיצד תבעו חז”ל מן העני הוצאה כספית לשם שכירת חלילנים ומקוננות?! ובכן, אם תביעה כזו עלתה כנראה שיש דברים בגו. חז”ל מטעמים שונים בקשו לארגן ולמסד את ההיבט המוסיקלי שבטקסי האבלות כחלק אינטגרלי מן הטקסים בכלל. וביודעם שהקהילה כדרכה תתמוך בעניים לא נרתעו ולא הוציאו את העניים מן הכלל. כל זאת ללמדנו על מידת ההכרה העמוקה שנתפשטה בקרב חז”ל באפקט הצלילי בטקסי האבלות משום כבוד המת.
נגינה בחלילים שהביאו נכריים
הוראה מעניינת נוספת נידונה במשנה כדלקמן: “גוי שהביא חלילין בשבת, לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב” (שבת כ”ג 4). דומה שתחילה אסרו חכמים לנגן בחליל שהביא נכרי, וקל-וחומר בשבת. אולם בלחץ המציאות ובאילוציה תכפו ההיתרים השונים. הוראה זו עשויה להתפרש על רקע ישיבתם של יהודים בערים נוכריות, או בישובים הסמוכים לערים נכריות, ומאחר שחובה לנגן בחליל בהספד, נסחו חז”ל את ההיתר הנ”ל ובתנאי שהכלים המוסיקליים הללו הובאו מתוך תחום השבת.
התוספתא העלתה סיטואציה שהיא פרי התפתחות המשנה דלעיל: “גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת, לא יספוד בהן ישראל. אבל ישראל אחר מותר” (תוספתא שבת י”ז – י”ח 14). הרי אף שלא אסרו לנגן בחליל שהובא מחוץ לתחום השבת, בלחץ המציאות, כך מסתבר, אך בקשו בכל אופן, שלא לפגוע בהלכות השבת מחד גיסא, ושלא לערער את יסודות טקס ההספד מאידך גיסא. וההיתר שבא להקל על היהודים לא היה אלא בחזקת פשרה. כן יצויין, כי כל התמונה כולה מעידה, שוב-ושוב, על הכרתה של חז”ל באשר לחשיבות האפקט המוסיקלי. זאת ועוד, בהיתרים אלה בקשו חז”ל כהרי במקרים רבים אחרים, לשמור על הנורמליזציה במערכת היחסים בין יהודים לנכרים, ובמסגרת מערכת זו, כך הדעת נותנת, הורחבו הצינורות דרכם חדרה השפעה זרה על מנהגי היהדות. ובאשר לענייננו – השפעות ששוקעו במוסיקה.
הוראה אחרת הצטיירה בתוספתא כדלקמן: “חלילין של עבודה זרה, אסור לספוד בהם. ואם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שהן עושין לצורך עבודה זרה, מותר לספוד בהן …” (תוספתא עבודה זרה ו(ז) 1). המשכו של הקטע עסק באותו נוסח והיתר בדבר “חנויות של עבודה זרה” ו”גבאין של עבודה זרה”. בכל מקרה העמדת העניין בין המשנה מול התוספתא מבהירה כי מדובר על היתר מסויים בזיקה ל”חלילין של עבודה זרה”, פרי נסיבות העניין ויתירה מזו – נסיבות השעה מחד והקרבה בין שתי האוכלוסיות מאידך.
אי-בהירותם של מונחים מסויימים שהופיעו במובאה זו, הקשתה לא מעט על הבהרת הפרשה. כלומר “חלילין של עבודה זרה” – האם אלה העידו על סוג מסויים של כלים מוסיקליים שזכו לשימוש בפולחן הזר כגון ה”סירינקס” (חליל פאן), או שמא מדובר בעיר, בבני העיר, זו שחלשה על הטריטוריה הכפרית שמסביבה.
סבורני שמדובר על חלילנים מקצוענים, ואולי על גילדה מוסיקלית, כגון האיגודים הדיוניסיים שהופיעו כחבורה מוכרת על ידי השלטונות ושהשכירו עצמם לאירועים שונים. הכרתם על ידי השלטון תבעה תשלומי מיסים, וחז”ל, שבקשו לנהוג על פי תקנות המינהל הרומי ונזקקו לשירותם של החלילנים המקצוענים, כאשר גישתם הכללית של חז”ל כלפי נושא העבודה הזרה היתה מיוסדת על מציאות של שיתוף פעולה בין היהודים ותושבי הערים היווניות והרומאיות, בה במידה, ורק במידה, ששיתוף פעולה כזה לא צפן בחובו סכנה באשר לקיום מצוות היהדות וחוקיה, התירו חז”ל היתרים שונים, כאמור, בכורח הנסיבות.
כל ההלכות הללו, ועוד רבות אחרות, סייעו לנו להניח כי החליל תפס מקום חשוב ביותר בטקסי האבלות, וחז”ל בקשו, לאור המציאות שהלכה וכבשה לה מנהג קבוע, להעניק לחליל הכרה תקנתית-משפטית עד כדי הטלת חובה. ויצויין כי בסוגיה זו פעלה השפעתה של החברה היוונית, כזו שניכרה ברבים מההספדים, ואף שיכלון מסויים בהישענות על רמיזה שבמקרא.
היו שקוננו גם בכלי מיתר ובבבל השתרש הנוהג לתקוע בשופר. הנגינה בחליל כבכלים הנ”ל בוצעה על ידי גברים, וזאת לעומת הקינה שהיתה נחלת הנשים. אולם לא רק בקינה התגדרו הנשים, אלא אף בנגינה על כלים מיוחדים, כגון כלי הקשה.
כך למשל העידה המשנה על ה”רביעית” – כלי זמר בו נגנו על ידי נענוע הטבעות שבו וה”רביעית שלאלייה (סגול, קמץ, פתח, קמץ וחיריק מלא)” היה הכלי בו נגנה לה המקוננת. יצויין כי ה”אליית”, המקוננת, נגזרה מן היוונית. כלי נוסף שזכה לשימוש הנשים היה ה”אירוס” בבחינת תוף או פעמון, שאף כאן שמו מעיד על מקורו היווני-הלניסטי. זאת ועוד, הפעמון כחליל תפס מקום בטקסי האבלות הנכריים.
כאמור, פרט לקינה היתה גם הנגינה בכלים מסויימים בחינת נחלתה של האשה. לעומת זאת, בתקופת המקרא נועד תפקיד זה לגברים. ומעניין שאף בתרבות הרומית היו מקרים שגברים מלאו תפקיד של מקוננים. ברם, מדובר אך-ורק בימי מלחמה, כגון בימי המרידות ברומאים. היינו, מצב הדומה לתקופת המקרא. וכאן, בטקסי האבלות אין ספק שהיתה כאן מידה של השפעת הסביבה הזרה. אולם אין למעט כלל ועיקר בחשיבות העובדה שבאשה נקשרו מסורות קדומות עוד מימי המקרא, וכאן, בטקסי האבלות שבתקופה הנדונה, מצאה האשה את מקומה המיוחד. ואולי אף בהיבט הגנאולוגי – האשה היא זו שהביאה סיטואציה של חיים בלידה, וכאן, טראגית, קשורה למות האדם.
ושוב, המסורות על הנשים המשוררות מתקופת המקרא, חוזרת אף בתקופה ההלניסטית בשירתה המפורסמת של יהודית בזיקתה לקטילתו של הולופרניס. אולם מדובר בנסיבות מאד מיוחדות שנקשרו באירוע זה. בפרקים על שירת המקדש כבר ביקשנו להוכיח כי אין כל וודאי בגרסה שהיו משוררות במקדש. הגישה כלפי הנשים המשוררות או המנגנות היתה שלילית מעיקרה, מאחר שהללו נחשדו בפריצות מוסרית בדומה למשוררות החול שבתרבויות השכנות ובעבודה זרה. ואולי בהקשר זה נביא את המאמר הנלוז והבזוי של “קול באשה ערווה”, המעורר פלצות עד ימינו אנו. ונציין כי המקום האחד והיחיד בו מצאה האשה את מקומה ומעמדה במשפחה המוסיקלית וגם לרוחם של חז”ל, היה בטקסי האבלות. נחמה פורתא ואולי … בפרוטה …?!
שירת מענה
המדרש רומז על שירת מענה בין הבוצר לבין חבריו ובוודאי שיש קשר, אולי אפילו הדוק בין פעולת החקלאי לבין רעיו שבסביבה על מנת להגביר את המוטיבציה בעבודה. במסורת הבבלית נזכרו שירים של מושכי ספינות בחבלים (ומיד ניזכר בשירת ספני הוולגה – “איי אוך ניים… על מנת לתמרץ את הספנים בעבודתם). כן התלמוד הבבלי מעיד על שירי חורשים בבחינת תופעה המקובלת בקרב בעלי מקצועות מסויימים, שנעזרו בשירים קצביים שונים על מנת להגביר את קצב עבודתם כגון בורסקאים.
כמו כן, בתקופה שהוטלו גזירות רומאיות על יהודי ארץ ישראל כנגד קיום מצוות הדת, היו שחיפשו דרכים שונות לקיום המצוות ולהודיע על מקום קיומן. אחת הדרכים התקפלה בהופעת שירים שהודיעו על קיום המצוות בדרך חשאית, מוצפנת ב”סימנין בשעת השמד” (תלמוד בבלי סנהדרין ל”ב עמ’ ב) וכגון: “קול ריחיים בבורני – שבוע הבן שבוע הבן / אור הנר בברור חיל – משתה שם, משתה שם” (שם). יצויין ומפי סווטוניוס הרומי בזיקה לימי קיסרותו של נירון על אודות מנגנות באבוב (ambubaiae) סוריות שהיו משתכנות קבע בקרקסים ומשמשות יצאניות-רקדניות.
לסיכום: נאמר כי שירת החול היהודית בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד היתה, מטבע הדברים, מושפעת מהמנהגים שרווחו והילכו בחברה היוונית-הלניסטית-רומית. השפעה זו מצאה מסילות ללב היהודים אף דרך ההשכלה היוונית, הפילוסופית, זו שהיתה נחלתה של שכבת האצולה והרובד האמיד שבאוכלוסייה היהודית. אולם השפעה זו התאפיינה בהקשרים היהודיים, המסורתיים המעניינים.
באשר לשירת החול עמדתי על אירועי השמחה והאבלות בהשפעת סממנים זרים מסויימים, תוך הבלטת מעמדה של האישה בטקסי האבלות והצגת יסודות שהיו בבחינת חידוש נול ימי המקרא.
וכן, הבלטת העובדה שמנהגים שונים שרווחו בחברה היהודית ונורמות שנתאזרחו בה קבלו משנה-תוקף על ידי מעורבות חז”ל. כזו שהעידה על ניסיונות להביא את הסוגייה הנידונה לכדי ארגון ומיסוד. ואף, ולו גם בדרך עקיפה, לבקר ולפקח על סוגיה זו. יצוין שמעורבות זו לא היה לה אח-ורע במוסיקה של התרבויות השכנות, והיא אשר העניקה, כהרי במוסיקת הקודש, ממד מיוחד ומעניין לסוגיה הנידונה בכוליותה.
עוד בנושא באתר הידען:
5 תגובות
תוך 10 שנים נקבל הנדסת עוברים מבוססת בינה מלאכותית עם עוברים בעלי 3 עד 8 אצבעות.
אני משתמש בתמונות שאני מייצר באמצעות בינה מלאכותית לצרכי אילוסטרציה ומציין זאת בפירוש. להבא אנסה לייצר מספר תמונות גדול (פה ניסיתי 2) כדי למצוא תמונה שלפחות לא משנה את המציאות.
ככה זה מתחיל, זה לא אנחנו זו הבינה שלא הבינה.
זה באמת מספר אצבעות מטריד, אבל יותר מטריד שאנחנו נותנים לזה יד.
לבינה המלאכותית פתרונים.
מספר האצבעות בתמונה מטריד.