בעבר הצבענו על היסוד המשפחתי החשוב המצוי במערכת המוסיקלית של המקדש. תופעה זו היתה מקובלת במצרים ובמסופוטמיה השכנות. עד כדי כך זו התגבשה לקראת הקמת גילדות מוסיקליות בעלות יסוד משפחתי. מסתבר שהיו הרבה תפקידים מוזיקליים
עם ישראל שר 10 חלק א’: הוראות מוסיקליות בנות התקופה
ה) הממונים המוסיקליים בבית המקדש
הבחנה כללית
בפרקים הקודמים אודות הבית השני ביקשנו להצביע על היסוד המשפחתי החשוב המצוי במערכת המוסיקלית של המקדש. תופעה זו היתה מקובלת במצרים ובמסופוטמיה השכנות. עד כדי כך זו התגבשה לקראת הקמת גילדות מוסיקליות בעלות יסוד משפחתי, כאלה שחבשו את ספסלי בית האולפנא המוסיקלי הסודי והסגור שנמצא במקדש.
תופעה זו זכתה לשלב של ארגון ומיסוד בתקופה היוונית ובעיקר בזו ההלניסטית. אגודות אלו היו קשורות, בדרך כלל, לתיאטרון העירוני. דומה שהשפעה כללית הורגשה גם בארץ ישראל, בתקופה שבה הפליאו בית הורדוס ואגריפס בהקמת תיאטראות וטיפוחם. תקופה שבה חדרה השפעה יוונית אף למקדש, לפחות הרבה יותר מהתקופה שקדמה לה, וזו התבטאה בסדרים, בנוהגים ואף באביזרים שונים, ולענייננו – אף בסממנים מוסיקליים.
מאז נבנה בית המקדש על ידי הורדוס בשנת 20 לפנה”ס חלה תמורה בכל הנוגע לממונים המוסיקליים במקדש, ובמיוחד – מימי אגריפס השני (63 לספ’). מבקש אני לשפוך אור על כל הפרשה כולה בפרישת הממונים המוסיקליים כדלקמן:
בן ארזא
המשנה מונה בין רשימות הממונים במקדש את “בן ארזה על הצלצל” (שקלים ה’ א), והתוספתא מורה כי “אילו הן הממונין שהיו במקדש: יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים … ארזא (הנוסח בכתה”י ויען: “בן ארזא”) על הדוכן …” (תוספתא שקלים ב’ 14).
לכאורה חוסר בהירות, אולם לא קשיא. בן ארזא, בין שהיה לוי או כוהן, היה מעין המנצח על מקהלת הלויים, נותן הסימן ללויים לפצוח בשיר ולנגן על כלי הזמר בטקס קרבן התמיד, וזאת על ידי הצלצל כשהוא עומד על ה”דוכן”. כאמור, מתוך תריסר כלי הזמר של הלויים היה הצלצל יחיד ועוצמת צליליו היתה גבוהה.
ממונה זה נמנה, כפי הנראה, על משפחה מוסיקלית, בחינת גילדה, אשר המיומנות המוסיקלית בתיפעול הצלצל עברה בה, כנראה, בירושה מדור לדור. וכאמור לפנינו ממונה בן נסיבות התקופה החדשה הנידונה.
הוגרס בן לוי
ברשימת הממונים נמצא “הוגרס בן לוי – (ממונה) על השיר” (משנת שקלים ה’ א). שורת מקורות העידה על מיומנותו המוסיקלית: “היה יודע פרק בשיר” (משנת יומא ג’ יא) וכן – “נעימה יתירה היה יודע. ואמרו עליו, על הוגרס בן לוי, שהיה מנעים קולו בזמר, וכשהיה נועץ (א)גודלו לתוך פיו, היה מוציא כמה מיני זמר, והיו אחיו הכוהנים (יש לומר – הלויים) נזקרין לו בת ראש (בבת ראש); “ומכניס אצבעותיו בין הנימים ומגביה קולו בנעימה והיה מוציא כל מיני זמר …” (שיר השירים רבא ג’ ט).
לפנינו איפוא ממונה ממשפחת הלויים, שהיה ראש וראשון למקהלת הלויים. ממונה זה היה מיומן בכשירות מוסיקלית. הלויים במקדש היו מבחינים ב”שיר של יום” בין פרק לפרק, או בין נעימה לנעימה על ידי שינוי בליווי התזמורתי – עם כל סיום היה אחד החלילנים “מחליק” באבוב יחידי, או בסימנים מוסכמיםאחרים, שרק מעטים ויחידים בקרב הלוייה המוסיקלית היו מצויים בהם. אחד מהם, הבכיר שבהם, היה הוגרס (או הוגדס) בן לוי.
הידע המוסיקלי והכשירות הביצועית שהיו לנחלת הממונה הנ”ל נחשבו לסוד מקצועי, סוד שעבר במשפחה, כזה שרק בודדים זכו להיות שותפים לו. סודיות זו, שהקרינה גאווה משפחתית, היתה כרוכה במקורות התקופה בפרשה מאד מעניינת, שביסודה היה טמון גרעין חשוב לנושא דיוננו. ובכן, פרט להוגרס, מנתה המשנה את “בית גרמו (הממונה) על מעשה לחם הפנים” (שקלים ה’ א), שאפייתו ורדייתו מן התנור שלא יישבר, היתה אומנות ואמנות סודית שעברה במשפחה זה דורות. וכן המשיכה המשנה להציג את “בית אבטינס (כנראה מיוונית) על מעשה הקטורת” (שם), שדרך פיטומה ודרך השימוש שנעשה בסממנים מיוחדים להעלאת ענן עשן שתימר ועלה ולא פנה לצדדים, אף היא היתה בחינת סוד מקצועי שבמקדש. כן נמנה גם בן קמצר (שוב מיוונית), שהיתה אומנותו ואמנותו מצטיינת במלאכת הכתיבה המיוחדת שבמקדש.
דומה שבמסגרת השינויים של העשור האחרון למניין ימי הבית השני, בקשו חכמים למנות ממונים חדשים בארבעת התחומים הנ”ל : שירה, לחם הפנים, הקטרת הקטורת ומלאכת הכתיבה. אולם הממונים הקודמים סרבו להורות את סודות המקצוע לחדשים. בקשו איפוא החכמים לגנותם אך ללא הועיל. בקשו להביא מומחים מאלכסנדריה, בקשו לכפול, לשלש ואף לרבע את שכרם, אך ללא הועיל. הללו, פרט לבן קמצר נמקו את סירובם באופן משכנע. החכמים אפוא הבינו כי טעו, סלחו להם וברכום.
יצויין אגב, כי שלא כבית אבטינס או בית גרמו, לא שלחו חכמים לקרוא ולהזעיק מומחים מאלכסנדריה, כשזו התפרסמה מאז ומעולם בפריחה מוסיקלית ידועה, ביחס להוגרס בן לוי (למרות, כפי שנראה בהמשך, כי כאשר התקלקלו כלי זמר מסויימים במקדש היו פונים לעיתים לאומני אלכסנדריה. וזאת ללמדנו שסודו המקצועי המוסיקלי היה בבחינת חדא-בדרא, ללא אח ורע.
נימוקם של הממונים הישנים/החדשים היה מעניין: “יודעים היו של בית אבא, שבית המקדש עתיד ליחרב ולא רצו ללמד, שלא יעו עושין כן לעבודה זרה כדרך שעושין לפני (חורבן המקדש) …” . כלומר, החשש של המשפחות הנ”ל, שסוד המקצוע עבר אצלן בירושה, היה נעוץ בחרדה, כי שיתוף משפחות אחרות בסוד עלול להמיט אסון בנידון, מאחר והסוד עלול להיחשף בפני הרומאים (שהרי מצויים אנו, סוף-סוף, בשנים האחרונות של הבית ולשרת את הפולחן האלילי “בדבר זה”, כפי שהדגישה התוספתא : “מזכירין אותן (את המשפחות הנ”ל, להוציא את בן קמצר) לשבח …” (יומא ב’ 6-5).
זאת ללמדנו, בין שאר הדברים, על החשיבות שייחסו לסודות משמעותיים, כאלה שקיפלו טכניקות של ביצוע מלאכות ואמנויות שהילכו בעבודת הקודש, לרבות סודות מוסיקליים, שראוי היה לשומרן מכל משמר.
מעניין, אגב, שבמסורות מאוחרות הופיע הוגרס בן לוי כדמות היחידה מקרב כל המשפחות שנמנו לעיל, שלא נענש. דומה, שהיבט זה מבוסס על החשיבות המיוחדת במינה שיוחסה לשירה בבית המקדש ושזו התעצמה מאד בעיקר מן המאה השלישית לספ’ ואילך (ושעל כך נעמוד באחד הפרקים הבאים) וזאת בעקבות הנסיבות המיוחדות בנות התקופה ההיא.
יתכן ופרשת המשפחות עשויה לסעוד הנחה אודות מידה מסויימת של השפעה יוונית-הלניסטית בבית המקדש. להוציא את בית אבטינס, שמקורה יווני, הרי יש ידיים לגרוס כי השם “הוגרס” לא היה אלא כינוי שדבק בו בשל מיומנותו המקצועית. האם “קרוסו” כבעל קול אדור, או “אגרסו” כעירני, העומד על המשמר, המתאים יותר לתפקידו ולמיומנותו של הוגרס בן לוי אין בידינו לפסוק. כך או כך, עיון בטרמינולוגיה היוונית עשוי להיו מעניין.
לסיום סעיף זה ראוי להעלות להעלות הנחה שיש בה משיקול הדעת, הגם שאין כל עדות חותכת בנידון: בתלמוד הירושלמי, נמנית מלאכת הכנת הבשמים לטקסי הפולחן במקדש. מלאכה זו, אף היתהאמנות ואומנות גם יחד. על מידת ההקפדה היתרה שדרשו בה חכמים הודגשה במסורת, שם “חיסר בה (המומחה) אחד מסממניה … נתחייב מיתה”, וקטע זה לקוח מאותו מקור בתלמוד הירושלמי (יומא פרק ד’ מ”א עמ’ ד).
בסמוך למניין סדר הפעולות ההכרחי של הבשם, המומחה, הטעים התלמוד הירושלמי בזה הלשון: “היה (המומחה) אומר: הדק היטב, שהקול יפה לבשמים”. האם יהיה זה רחוק מלהניח, כי סדר הפעולות של הבשם המומחה, שסודי היה, נפרש בטורי שיר, מה שהקל על סדר העבודה למען לא יישכח חלילה, סממן זה או אחר. ואגב, תופעה זו, של גיוס המוסיקה, השיר המונעם, המחורז משהו, למטרות של זכירה מצוי במסורות בנות התקופה, אף בנושאים מעניינים אחרים, כגון “מי רביעה נותנין לידיים / לאחד אף לשניים / מחצי לוג לשלושה או לארבעה / מלוג לחמישה ולעשרה ולמאה” (משנת ידיים א’ א), כמו למשל, אנתרופולוגית, באפריקה או באמריקה הלטינית. ואם מונה התלמוד הירושלמי, מיד לאחר פרשת הבשמים, את פרשת פיטום הקטורת, הרי הקשר המוסיקלי, ובפרט לאור כל הסעיף הנידון, עשוי לקבל ממד מיוחד.
גביני כרוז
לצד בן ארזא והוגרס בן לוי, מנתה המשנה את “גביני כרוז” (שקלים ה’ א). תפקידו של גביני היה להכריז בכל בוקר ובוקר: “הכהנים לעבודה והלויים לדוכן וישראל למעמד” (ירושלמי שקלים פרק ה’ מ”ח עמ’ ד), וזאת לקראת תחילת טקס קרבן התמיד.
הגם שאין מדובר במשימה מוסיקלית מן הסתם, והטעם לאיזכורו של גביני נעוץ בעובדה שהוא ניחן בקול אדיר, כזה שנשמע עד יריחו, כ”עדות” המקור, ללמדנו אודות החשיבות שייחסו לתכונות הצליליות המיוחדות, מה שעולה במסורת בעניין התפעלותו החריגה של המלך אגריפס השני בהתייחסו לקולו של גביני. ויתכן שהכינוי “גביני כרוז” נעוץ בשפה היוונית – קירוסו שפירושו בעל קול אדיר.
מי היו ה”מכים בחליל לפני המזבח”?
שאלה זו עוררה ויכוח בין חכמי המשנה. רבי מאיר סבר שאלה היו עבדי הכוהנים, לדעת רבי יוסי היו אלה משפחות מיוחסות מיהודה ודעת רבי חנינא מדובר בלויים.
בכל מקרה החליל שהיכה לפני המזבח היה בבחינת חידוש בעקבות הפריוולגיה של המלך אגריפס השני וניצחון הפרושים בעשור האחרון לימי הבית.
דומה שהמקורות התייחסו לתקופה שבה הגיעה המוסיקה המקדשית לשלב השיא ועברה שינויים מסויימים שעיקרם אירגון ומיסוד בדמות מינוים מיוחדים, בדמות הוראות מוסיקליות מחייבות, כשהחליל היל לתפוס מקום חשוב במוסיקה המקדשית ועד כדי הכנסת כלי זה לתוך משפחת כלי השיר של הלויים על ה”דוכן”. ובעקבות חידוש זה הכניסה אותו המסורת בין אותם כלי זמר חשובים שקולם בקע בירושלים והדהד עד יריחו.
כל פרקי הסדרה נמצאים תחת התג: עם ישראל שר
תגובה אחת
הפרטים נכונים אבל שום קשר לתרבות היוונית.
המחבר מצתת ממסכת פיטום הקטורת ששורשיה בתורה, וגם אם הוא חוקר מדען ספר דברים לא נכתב יותר מאוחר מספר יאשיהו.
בנושא מדע חילוני יש די והותר ללמוד מתרבות יוון.
בספר מורה נבוכים נעשה שימוש בתיאורית הניתוח הרציונלי של אריסטו.
אבל המקורות היהודיים על האמונה באל אחד ואחריהם הקבלה – ספר הזוהר של רשב”י, האר”י הקדוש ותורת הצימצום ואור אינסוף – אשר מתיישבת טוב עם המפץ הגדול, בעל הסולם – הרב יהודה אשלג – שום דבר מכל אלה לא לקוח משום מקור קודם. גם אם בהתחלה היה אל פסלי בשם יהוה, האמונה המזוקקת באחדות אבסטרקטית אין לה קודם בעולם והיא לא מתחילה בבית שני אלא לפי הארכאולוגיה יש לה עדות מ 1200 לפני הספירה ולפי התנך מתוארכת לאברהם אבינו. אם הנצרות והאיסלם יצרו קבלה ודיון באלוהות – הם העתיקו מהיהדות ברצון. האפיפיור הונוריוס מוציא צוו לא לשרוף את הספר “מורה הנבוכים”. התיאולוג דונס סקוטס מצטט מימנו 80 פעמים והתיאולוג תומס אקווינס כנ”ל. ניוטון לומד תלמוד בארמית כתלמיד חכם ועוסק בקבלה משום שלא מצא בנצרות ובמדע את אשר הוא חיפש. אבל המקור נמצא לגמרי ביהדות וכך במוזיקת המקדש. היהודים עם לעתים מוזר, פלגן ועקשן – אבל האמונה באל אחד ועבודת המקדש הם לחלוטין כפי שמאמתת הארכאולוגיה דומים לסיפור התנ”כי. מציאותי של דוד מאומתות בכתובת תל-דן בגולן ובכתובת מישע. ולאחרונה קללה מהר עיבל שמתוארכת 3000 שנה אחורה. בעברית עתיקה, בדומה לציטוט מספר דברים על קרבן שהעלה יהושוע בהר עיבל.