סיקור מקיף

עין-גדי ושמירת טבע אז והיום

ד"ר אסף רוזנטל היה מנהל שמורת הטבע עין גדי במשך עשור במהלך הכרזתה כשמורה. באירוע שהתקיים לרגל 50 שנים לפתיחת השמורה, התריע ד"ר רוזנטל מכך שהיום לא מגבילים את מספר המבקרים ובמעיין של עין גדי לא זורמים עוד מים

מפלי שולמית בשמורת הטבע עין גדי. <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
מפלי שולמית בשמורת הטבע עין גדי. המחשה: depositphotos.com

לאחרונה הוזמנתי להשתתף בכנס לציון חמישים שנים להכרזת שמורת עין-גדי. לפני הכנס נשאלתי אם ארצה לדבר, ועניתי בחיוב מכיוון שהיה לי מה לומר בנושא שמירה על הטבע בשמורה כמי שניהל את השמורה כשלוש שנים מלפני ההכרזה עליה כשמורה ובמשך כעשר שנים, אבל בגלל קוצר הזמן לא הספקתי.

רוב הדוברים לפניי סיפרו על ״סיפורי נמרים״ ולכן כשהגיע זמני נגררתי אחרי הדוברים לפניי וסיפרתי על תחילת גילויי הסימנים לנוכחות נמרים: עקבות, חפירות וגללים. סיפרתי איך ביחד עם חברי גיורא אילני (ז׳׳ל) פיזרנו פתיונות בוואדיות ללא הצלחה. סיפרתי על מפגש לילי עם נמר (ממרחק של כחמישה מטרים) ואיך מצאנו פגר יעל שלידו הוצב מערב וצולמו התמונות הראשונות של נמר.

זמני תם וכל שהספקתי להוסיף היה את תדהמתי מהצפיפות שראיתי במגרשי החניה של נחל-ערוגות ונחל-דויד ומהעובדה שבמעין עין-גדי לא זורמים מים. לכן אמרתי לסיום: ״כך לא שומרים על הטבע״. כדי להצדיק אמירה זו  אני מוצא לנחוץ להרחיב ולספר את היתר.

במסגרת ״מסע העצב״ נעצבתי כשראיתי את מצבה של נקודת ההאחזות הראשונה של עין-גדי שהיתה לרגלי תל-גורן ואחרי שהקיבוץ עלה ל״פלטו״ היה לאכסנית נוער. כשהגעתי לעין-גדי ״כבשתי״ את בית הבלוקים העליון והפכתי אותו למגורי העובדים הקבועים בשמורה. זה היה ביתי במשך שנים רבות, לכן כשהאכסניה עברה, המשכתי להשקות את העצים שהיוו גן פורח.
לא עוד! היום היובש והעזובה שולטים במקום. זכיתי למעט עידוד מהידיעה כי יש כוונות לשמר את המקום.

כמדריך תיירים בטיולי מדבר בנאות-הככר, פניתי פעמים רבות בהצעות ובביקורת בנושא שמירת הטבע. אחד המדריכים איתו עבדתי שהפך לחבר היה זאב שחם (״טיץ״, ז"ל), שלימים מונה להיות מנהל מחוז דרום מטעם הרשות, שידע את נטיותי פנה והציע לי ״לתפוס״ את תפקיד ניהול שמורת עין-גדי. ״לתפוס״ מפני שעד אז ניהל את השמורה יוסי פלמן (״הערבי״), והיה צורך להעביר את ניהול השמורה ישירות לרשות הטבע והגנים. כאשר הנושא העיקרי – המים – היה מוכתב ע"י קיבוץ עין-גדי.  נקלעתי למצב בו מצד אחד דחקתי את רגליו של יוסי ומצד שני נאבקתי בקיבוץ על כמויות המים שיזרמו בשמורה, מצב שבגללו זוהיתי כ״לא נחמד״.

היום יש הסכמות והסדרים שאמורים לאפשר זרימה של מים בנחלים ובמעין עין-גדי. כשהגעתי לכנס ראיתי כי במעין עין-גדי לא זורמים מים!
מסתבר כי הצורך לבקבק ״מים-מינרלים״ גובר על הסכמות, על הסדרים ועל החשיבות של מים לטבע!

בתקופה בה ניהלתי את שמורת עין-גדי, כמי שהטבע חשוב לו, הנהגתי איסורים שהיום מקובלים בשמורות רבות והפכו לתקנות. כך למשל איסור הכנסת אוכל לשמורה, איסור לינה, וסגירת חלקי שמורה בה היה איסור על ביקור מטיילים. כך גם חסמתי את דרך הרכב שעולה למעיין עין-גדי.
במהרה הסתבר לי כי מאחר שבאחריותי היו חניונים, הרי שעיסוקם של רבים מהעובדים בשמורה היה בעיקר נקיון ואיסוף אשפה שפוזרה ע"י החונים (ראוי לציין כי כיום אין חניונים).

אחרי זמן מה מוניתי לפקח של שטח שכלל בנוסף לעין-גדי, את: דרום מדבר יהודה, בקעת ערד, מכתש חצירה ונחל צין המזרחי, הערבה הצפונית והתיכונה וכמובן חופי ים-המלח (היום מועסקים בשטח זה חמישה פקחים).

הפסקת ציד היעלים

מאחר שבראש מעייני היתה שמירת הטבע נוצרו עימותים ביני לבין מבקרים, תושבים ולבין הבדואים. שוב יצא לי שם של ״השריף הלא נחמד״. אמנם ״לא נחמד״, אבל בתקופתי כמעט ופסק צייד היעלים, קבוצות מטיילים למדו להתנהג בשטח, קבלנים שעבדו עבור מפעלי ים-המלח ידעו שלא כדאי להם לפגוע בטבע, תושבי ישובים ידעו לפנות אלי במקרה של נזקים מחיות-בר, שוב התנהגויות שהיום מקובלות ונפוצות.

אחד הדברים שהטרידו אותי היתה הצפיפות שנוצרה בכל חג ומועד ובטיולים ההמוניים של בתי-ספר. אז גם למדתי את המושג ״כושר נשיאה״ ואת הצורך החיוני לנהל שטח כלשהו ובעיקר שמורת טבע בהתאם לכושר-הנשיאה שלו. כלומר קודם כל יש לחקור למדוד וללמוד את כושר הנשיאה של השמורה, לוודא מה הנזק שנגרם לשטח ע"י שהות אנושית- ואז לקבוע את רמת הצפיפות המותרת ולקבוע פשרה בין הפגיעה בשמורה ע"י מטיילים לבין הצורך לנהל את השטח כך שישמר טבעי.
אלא שאז כמו היום אין בסביבתינו התיחסות לכושר-הנשיאה.

כושר הנשיאה

בפסח 1969 נפתח הכביש מעין-גדי לירושלים.
אחרי היום הראשון הבנתי את הבעיה כאשר קהל רב הציף את נחל-דויד. ״נבהלתי״ ומצאתי פתרון: לקראת פתיחת הכביש הוכן בכניסה לנחל דויד מגרש חניה. כשהמגרש התמלא – הצבתי פקח שמנע כניסת מכוניות, אלא שמבקרים החנו את המכונית לאורך הכביש (הצר) והצפיפות נמשכה. בלית ברירה פניתי למשטרת ערד בבקשה למנוע חניה אסורה ומסוכנת לאורך הכביש.
כך ע"י גודלו של מגרש החניה – נקבעה שליטה על מספר המבקרים, אם כי, לדעתי היה זה מספר גדול מידי. ב-1971 כשהשמורה הוכרזה, הונהג תשלום עבור הכניסה לנחל-דויד והלחץ ירד מעט כשחלק מהמבקרים פנו לנחל ערוגות.

עברו שנים רבות בהן שוב ושוב אני מפציר, דורש, תובע ומבקש: ״אנא ערכו סקר נשיאה וקיבעו מיכסת מבקרים״ – כל זאת ללא תגובה.
סקר נשיאה דרוש לא רק עבור שמורות אלא עבור כל מקום ושטח בו שוהים אנשים: אתרים, יערות, חופים ועוד.
בתקופת הקורונה שמחתי לראות כי אכן יש הגבלה על מספר המבקרים, אמנם לא בגלל כוונה לשמור על הטבע אלא בגלל הנחיות בריאותיות.
אם יש צורך במגיפה ובהנחיות בריאותיות כדי לשמור על הטבע – גם זו לטובה.

חשבתי וקיוויתי שההגבלות ימשכו גם אחרי שהמגיפה תחלוף, אלא שאז באה ההזמנה לכנס, וכשהגעתי לעין-גדי ניגשתי לכניסות לנחל-ערוגות ולנחל-דויד ונדהמתי: מגרשי החניה הורחבו כאשר בכל אחד מהם חנו מכוניות פרטיות רבות ובכל מגרש חנו עשרות אוטובוסים.
ברור כי כל הנוסעים נהרו הלוך ושוב והציפו את שבילי השמורה.
נדהמתי ונעצבתי גם מהמראה היבש של סביבת מעין עין-גדי ומכך שלא נראו זרזיפי מים במפלונים שהיו ממזרח למעין.

יעלו ויבואו מנהלי אתרים, מתכננים, ראשי ערים ועוד, ויטענו כי ארצנו צפופה. נכון, לבעיית הצפיפות האנושית בכלל התיחסתי פעמים רבות, אבל על פי חוק, רשות הטבע והגנים איננה מחויבת להראות מאזן כספי חיובי, ולא אמורה לטפל בצפיפות האנושית בסביבתינו המיידית – חובתה לשמור על הטבע!

לכן, אחרי שנדהמתי ונעצבתי ממה שראיתי, אחרי שנוכחתי ביובש ובצפיפות, סיימתי את דברי בכנס ב: ״ככה לא שומרים על הטבע!".

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. Assaf Rosenthal
    הר׳׳מ נשלח ל״רשות״
    ימים מספר לפני הפרסום בהידען
    במטרה לקבל תגובה,
    אלא שבמקום תגובה למחדלים ,
    במקום להתיחס ליובש ולצפיפות,
    קיבלתי טלפון ממנהל השמורה
    שזעם, נעלב ורגז על :״איך אחרי
    שקיבל מחמאות על עבודתו
    אני מעז לבקר ״ֿ,
    תגוב הרשות על היובש ועל הצפיפות – יוק !
    ועל כך חבל !
    בתמונה : הצילום הראשון של נמר
    שצולם ליד תל גורן (עין-גדי)…

  2. ברגע שיש תשלום בכניסה והגדלת מספר המבקרים מתורגמת לרווחים לא ניתן לעצור את ההמונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן