עין-גדי

אסף רוזנטל, בעבר מנהל שמורת עין גדי מנתח את ההסכם לחלוקת המים בין קיבוץ עין גדי לרשות שמורות הטבע

בקול גדול הכריזו על הסכם לחלוקת מים בין השמורה לקיבוץ… חלק הריעו הידד, אחרים קיטרגו, בעקבות הסכם המים שנחתם בין הרשות לקיבוץ. אלה גם אלה נגועים בחוסר “אוביקטייביות” וטוב שכך שכן תפקידה של הרשות לשמור על הטבע, תפקידה של החברה להגנת הטבע מובן משמה, לקיבוץ נטיות אחרות, לכן חוסר אובייקטיביות במקרה זה הוא מובן ומקובל. לא מובן ולא מקובל הוא חוסר במידע עדכני על מה שיש ועל מה שהיה. חוסר במידע הגובל בבורות שגורמת נזקים לשמורה.

בעין-גדי ארבעה מעינות, מעין-ערוגות שמזין את הזרימה בנחל-ערוגות, מעין-דוויד מזין את הזרימה בנחל-דוויד, מעין-שולמית, בעבר (הקרוב) זרם על המדרון הדרומי של נחל דוויד והוסיף מימיו לנחל דוויד, מעין-עין-גדי שמימיו זרמו (בעבר הקרוב) במדרון שממזרח למעין ובנחל קטן מדרום-מזרח למעין, המעיינות זרמו כך עד להתיישבות החדשה (1953) – בקיבוץ עין-גדי.

לאורך ההיסטוריה היה ישוב חקלאי בעין גדי, ישוב שניצל את מי המעיינות. כל מי שעיניו בראשו יראה את “שטחי החקלאות העתיקה”, מדרגות שהיו מעובדות, היקפן של המדרגות/שטחי החקלאות מלמד כי לאורך כל התקופות בהן היה ישוב חקלאי בעין-גדי, לא זרמו מים בנחלים, כ ל המים היו בשימוש, לא היו מים בשמורה, כלומר כל הצמחייה שאנו מכירים בנחלים ובמורדות התפתחה במאות השנים שבין נטישת הישוב העתיק להתיישבות החדשה.

שוב השמורה אותה אנחנו מנסים לשמר קיימת כסביבה טבעית (חלקית) רק מס' מאות שנים. ברור ומובן שאין בכך נסיון לערער על הצורך והחשיבות בקיום השמורה ואין בכך כל הצדקה לפגיעה בהספקת המים לשמורה, אבל כל מי שבא לנסות ולתקן מצב מסוים חשוב שיידע מה היה המצב (המקורי).

כבר בתחילת ההתישבות החדשה התעוררו סיכסוכי מים בין המתיישבים לבין אנשי בית-ספר-שדה של החברה להגנת הטבע (1963). ב1964 הוקמה רשות-שמורות-הטבע וב-1967 קיבלה הרשות את ניהול השמורה ואת “מלחמות המים” עם הקיבוץ. בזמן זה נוצר “סטטוס-קוו” שניקבע על ידי מס' גורמים: הרצון הטוב של אחראי המים בקיבוץ, האסרטיוויות (ולפעמים התוקפנות) של עובדי השמורה, אבל מעל לכל : איכות ה”תפיסות” : בנחלים דוויד וערוגות עובי הצינורות, במעינות עין-גדי ושולמית עומק התפיסה. המצב (סטטוס-קוו) היה כי כשליש מכל ספיקת המעינות זרמו בשמורה, מעין שולמית זרם (צפונה) בתת-הקרקע לנחל-דוויד ובשולי הנחל בקע ומימיו זרמו במורד הנחל. מי מעין עין-גדי נאספו בבריכה (מלאכותית) וממנה זרמו בשתי תעלות (מלאכותיות) למדרון המזרחי, בהמשך יצרו שני מפלונים שזירזפו מים במדרון, לא זרמו מים בנחלון בו היתה תחנה עתיקה. כדי להחיות את הצמחייה שבנחל-עין-גדי היו עובדי השמורה פותחים ברזים בצינור של הקיבוץ. הברזים הותקנו מתוך הבנת הקיבוץ בצורך לשמר את הצמחיה, בעיקר שני עצי מרואה.

כך היה המצב עד סוף שנות השמונים, כלומר: במידה והיום חלק מהמדרונות המזרחיים יבשים, האשמה… בעובדי הרשות שלא דאגו להשקותם, להזכירכם מאז קיום/ הכרזת השמורה הושקו המדרונות באופן מלאכותי.

אחרי הקמת מפעל הביקבוק נישאבו מים בכמויות שהפחיתו את השאריות לשמורה במידה ניכרת. היכן היו פקחי השמורה? יתכן כי פעילות נכונה בזמן היתה מונעת את ההתיבשות, אם מישהו חושב שניתן היום לשחרר מים בכמויות שיזרמו במורדות… יצא ויבדוק את מצבו. יחד אם זאת, ההסכם (החדש) אומר כי “לכיסוי החוסר יוזרמו למדרונות מים מקידוח בערוגות”… לתלות את קיומה של כל המערכת בברז שיפתח או יסגר על פי “מצב רוחו” של קיבוצניק נחמד…. ?

אילו היו ה”מסכמים” מודעים ויודעים את כל העובדות יתכן והיו נמנעים מ… שטויות. הסיכוי היחידי לשחזר את המדרון הירוק הוא ע”י השקיה מלאכותית (מערכת טיפטוף) בשנות השבעים היתה תכנית לפרוש מערכת טיפטוף שתשקה את המדרון המזרחי, מסיבות שונות, בעיקר “גמגום” ברשות, לא בוצעה התכנית. נכון יהיה להתקין מערכת אמינה שתחיה את מדרונות עי-גדי, באותה הזדמנות גם לחדש את פינת המרעה ליעלים שמשום מה יובשה. הגיע הזמן שהרשות תמלא תפקידה בשמירה על הטבע ותחדל מהעיסוק המתמיד בהגנה על ישב…. !

הצורה הנכונה לשמר את מורדות עין גדי היא ע”י יצירת מערכת השקיה מלאכותית, מערכת כזאת מותר שתהיה תלויה חלקית במים מהנחלים, יחד עם זאת ראוי לזכור כי בקיבוץ משתמשים במי המעיינות – שולמית – עי-גדי, לשימושים ביתיים שונים ולא רק לשתיה. אילו היו מערכות נפרדות : מערכת אחת למי שתייה (מהמעיינות), מערכת ניפרדת (מי הנחלים) לכל השימושים האחרים – רחצה, גינון, שטיפה וכד', הפרדה כזאת היתה “משחררת” מים במעינות. קימת גם אפשרות לאיסוף (חלקי) של מי מעין עין-גדי אחרי זרימה במדרון, אפשרות כזאת כמובן תחייב טיהור לפני ביקבוק, מה שייקר את המים בבקבוקים.

במקום אחר כבר כתבתי כי נכון היה אילו לקיבוץ היתה מעורבות מלאה בשמירת הטבע בשמורה ובסביבתה, חברי קיבוץ כפקחים, כמארגנים פעילויות כמו תצפיות טורפים, צפרות, טיולים מודרכים וכו' מבוצעות ע'י/בהדרכת חברי קיבוץ, כמו כן שיתוף בהכנסות מדמי כניסה, כל אלה היו מקרבים את הקיבוץ ויוצרים עינין כלכלי. ענין כלכלי היה גורם לרצון לשמור ולשמר וכך מאזן את החיכוכים.

הכותב היה פקח/מנהל שמורת עין גדי בין 1967 עד 1977.