מלחמת מים או שלום מים?

בנית סכרים על נהרות לצורך ייצור חשמל או לחלוקה של מים גרמה תמיד לדיונים וחיכוכים בגלל הצורך באנרגיה ״ירוקה״ והובלת המים, מול הרצון לשמור על הסביבה והטבע. אתיופיה השלימה את הסכר על הנילוס הכחול והמתח בינה לבין מצרים גובר

לאחרונה בעקבות ההתחממות העולמית ועלית מפלס המים בימים ובאוקינוסים עולה הטענה כי הסכרים ממתנים את העליה, האם יתכן כי עובדה זאת תמתן את התנגדות ה״סביבתיים״ להקמת סכרים? האם זו תהיה סיבה להקל בהנחיות על תכנון סכרים? ספק רב שכן בחשבון כללי עצירת מים בסכרים אינה מפחיתה את כמויות המים שמגיעות לימים אלא רק ממתנת את מהירות ואת זמן ההגעה, לכן אם יהיה שינוי הוא יהיה זמני בלבד. בעבר התייחסתי לסכרים בכלל כאן, וכאן וכאן (בדיווח מ-2006).

כבר כשהחלה הקמת הסכר הענק על הנילוס-הכחול באתיופיה החלו ההתקפות המילוליות בעיקר של מצרים וגם סודן כנגד המיזם, בטענה שיישומו יפגע בהספקת המים לארצות המדבריות. במחצית הראשונה של המאה העשרים שלטו הבריטים בחלקים נרחבים שמהווים את אגן ההיקוות של הנילוס תחילה ב 1929 ואחר כך ב 1959 הכתיבו האנגלים ״הסכם״ לחלוקת מי הנהר, התנגדות מצרים וסודן מבוססת גם על הסכם היסטורי מעוות זה.

עכשיו שהסכר הושלם ״כמו-בנס״ יורדים באתיופיה גשמים עזים בכמויות שמעל לרגיל מה שמאפשר לאתיופים להפנות מים למילוי הסכר מבלי לגרוע מכמות הזרימה בנילוס-הכחול. בו בזמן יורדים גשמי זעף באזורים נרחבים באוגנדה, גשמים שגורמים לשטפונות באגן הניקוז של הנילוס הלבן וגשמי ״ברכה״ שגורמים להצפות בחלקים נרחבים בסודן כלומר בסך-הכל יש יותר מים באגן הניקוז של הנילוס. האם ישכילו הצדדים הניצים לנצל נכון את המשאב החיוני?

האתיופים מצהירים על ״סכר סביבתי / תיירותי״ שבנוסף לאספקת מים לחלקים נרחבים במדינה ובנוסף לייצור חשמל נקי שיימכר גם למדינות שכנות,יהווה האגם-המלאכותי שייוצר אתר מושך לתיירות חוץ וכך להכנסה נוספת. הצהרות אלה אינן ממתנות את ההתנגדות של סודן ומצרים.

הדיונים מול מצריים וסודן ממשיכים ומתקיימים בחסות האיחוד האפריקני, האו”ם וארה”ב. ריבוי נותני החסות לדיונים מדגיש את חשיבות הסכר לאזור כולו וממול את האיומים באלימות מצד המצרים שחוששים לירידה בספיקת הנילוס.

הנילוס הכחול מספק כ 85% מכלל ספיקת הנהר ומתחבר לנילוס הלבן בחרטום, ( שקיבלה את שמה בגלל צורת החרטום שיוצרים שני היובלים בחיבורם). – עבור מצריים הנילוס הוא עורק החיים שכן הוא המקור הכמעט יחידי של מים למדינה בת כ-100מליון תושבים.

על פי ״הסכם״ כפוי מהתקופה בה שלטו הבריטים באזור (1929 ו 1959) יחולקו מי הנילוס בין סודן 15% למצרים 85%, – כדרכם המשונה והמעוותת של האנגלים, אין בהסכם התייחסות לכעשר מדינות ארצות שיושבות על אגן הניקוז של הנהר. התוצאה היא שכל ניסיון של אחת המדינות הללו להקים מיזם על הנהר או לשימוש במים מעורר התנגדות אלימה של מצריים.

עכשיו נחזור להתחלה.המצרים דורשים שכדי למתן את ההשפעה השלילית, ימולא המאגר שיוצר הסכר במשך 10 שנים.האתיופים אינם מוכנים ליותר משנתיים. למרות שהדיונים נמשכים ואין הסכמות החלו האתיופים למלא את המאגר כאשר הם מתרצים זאת בעונה גשומה עשירה בהרבה מהממוצע, כך שלמרות שהמאגר מתמלא בנילוס הכחול זורמת אותה כמות ואפילו יותר מים.

כנראה שעובדתית זה קרוב למציאות אלא שאין זה מרצה את המצרים, כמו-כן (כמו שכתבתי למעלה) שטפונות והצפות פוקדים גם את אוגנדה ובסודן, שטפונות שנגרמים גם הם בגלל עליה משמעותית בכמות הגשמים באגן הניקוז של הנילוס-הלבן.

למרות הקושי לצפות את השינויים במזג-האוויר, על-פי תחזיות רבות תופעות מזג-אוויר קיצוניות ובהן גשמי-זעף יתגברו ולכן רבים הסיכויים כי יותר גשמים יהיו תדירים יותר.

כלומר בסך-הכל יש הרבה יותר מים באגני הניקוז של הנילוס הלבן והכחול מה שאמור להביא לספיקה גבוהה בהרבה ולזרימה חזקה יותר של היאור …

ראוי לזכור כי בחיכוך הנוכחי עומדות שתי מדינות מדבריות מצרים וסודן, מולן עומדת אטיופיה, ארץ עשירה יחסית במים אבל עניה ביכולת הפניית המים לאזורים רבים שנשארים יבשים.

בעולם בו שולט ההגיון היו מנהיגי המדינות משלבים כוחות ומיצרים מערכות ניקוז והובלת מים, מערכות שימנעו שטפונות ויובילו מים לאזורים שסובלים מבצורת ויובש. בעולם בו נוהגים בחכמה היו המנהיגים מצליחים לנצל את העונה הגשומה כדי לנתב מים לנזקקים ולאגור מים שיתגברו את הזרימה בעונות יבשות, אלא שלאור ניסיון ההיסטוריה ולרוע המזל הסיכויים לפעילות הגיונית וחכמה מתגמדים לעומת האלימות.

ראוי לזכור כי סכסוכים בגלל מים היו נפוצים לאורך ההיסטוריה וגם כיום מתקיימות “מלחמות-מים” בעיקר באזורים יובשניים הרחוקים מהשפעת השלטון המרכזי. אזורים בהם היובש ומלחמות-המים מעוררים פעילות של קבוצות טרור שמעצימות את העקה ואת מצבן הקשה של האוכלוסיות המקומיות.

בעקבות ההתחממות העולמית יש תחזיות כי עד 2025 יסבלו כ0100מליון אנשים במזרח-התיכון ובמזרח-אפריקה מחוסר מים. מיליונים רבים נוספים יסבלו באזורים נרחבים בסהאל (באפריקה), אלה גם אותם אזורים בהם יש התפוצצות אוכלוסייה.

התחזיות ממשיכות ומנבאות כי עד 2050 יוכפל וישולש מספר הסובלים מחוסר במים, לאור הנתונים ובהבנה כי גם בסביבתנו המיידית יש חוסר במים, בידיעה כי לישראל יחסים חיוביים עם מדינות אפריקאיות הרי ברור כי סכסוך משפיע מיידית גם עלינו ולכן ראוי להפנות את מיטב המאמצים לעזרה בפתרונות שימתנו את חוסר המים.

המונח ״מלחמות מים״ ידוע ומוכר בעולם כולו וגם באזורינו. יש לקוות כי אנחנו לא בדרך להתפרצות אלימה ומיותרת.

ולבסוף כהרגלי ראוי לציין כ בגלל התפוצצות האוכלוסייה באזור המדובר הדרישה למים הולכת וגדלה לכן ברור כי חלק חשוב בפתרון הבעיה המתפתחת יהיה כאשר במקום שליטה בסביבה למען האוכלוסייה האנושית תהיה שליטה באוכלוסייה האנושית למען הסביבה.

עוד בנושא באתר הידען:

• עתיד הנילוס בעקבות הסכם בין אתיופיה למצרים על מילוי סכר במעלה הנהר
• סכרים
• סכרים – חלק ב
• המצרים צמאים ולאו דווקא לדמוקרטיה