כלכלת א"י 31: מרעה "הבהמות הדקות" – עזים וכבשים

הכלכלה בתקופה הרומאית כללה גם גידול בשר, בהמות עבות (בקר) ובהמות דקות (צאן). גם הם נדרשו לתת אותם כמס להאכלת הכוחות הרומאים הגדולים ששהו פה

עדר משולב של כבשים ועזים במרעה.  <a href="https://depositphotos.com. ">צילום: depositphotos.com</a>
עדר משולב של כבשים ועזים במרעה. צילום: depositphotos.com

המרעה, קרי בהמה דקה וגסה, מצא ביטוי רב ועשיר במקורות חז"ל, ומכמה וכמה טעמים:

ראשית – הבהמה הדקה (כגון עז) שימשה את תעשיית כלי הצמר עליה שומעים אנו בהיקף בלתי מבוטל מהתאוששות המשק מלאחר המרד הגדול (73 לספ’) והגעתה לשיא בתקופת רבי יהודה הנשיא, זו המקבילה לעידן הקיסרות הסוורית ברומא – שלהי המאה השניה לספ’ ואילך, ושהתאפיינה בהגברת כוחות הייצור בתפרוסת של האימפריה הרומית.

שנית – בעידן הסוורי הפכה הפרובינקיה ליצרן הגדול ביותר במשק הרומי, ובכללה הערים המרכזיות שבה, מה שמכונות בלשון חז"ל בשם “מדינות”, "מדינה". במסגרת זו חויבה הנשיאות, לשם משל, לספק בקר הרבעה ובכלל בשר לחצר הקיסרות.

שלישית – מלאחר דיכוי המרד הגדול, ובעיקר מרד בן כוסבה, התרבו יחידות הצבא הרומי בפרובינקיה, ועל פי אומדן גס הגיעו הללו למעלה מ-40,000 חיילים, והיקפן גדל בעקבות הקרבות בין ספטימיוס סוורוס לפסקניוס ניגר בשלהי המאה השניה לספ’. להיקף מספרי זה נוספה הפקידות הרומית, מה שהגביר ביותר, בין השאר, את הצריכה לתוצרת הצמר מחד והבשר ומוצרי החלב מאידך.

רביעית – מן המחצית השניה של המאה השניה לספ’ מתרבות עדויות חז"ל בדבר המיסים השונים, הרגילים והתכופים וכן שירותי הכפיה ובפרט האנגריות, אשר מחד כוונתן – סיפוק מצרכים לשם כלכלת הצבא הרומי והפקידות הרומית בפרובינקיה, ומאידך – חובת השירות של אדם ובהמה לצורך המשא, ההובלה וההסעה (cursus publicus). ובמילים אחרות – מחד – הצורך בבהמה דקה ובתוצרתה ומאידך בזו הגסה ותוצרתה. בכדי לענות על דרישות אלה, אשר התגברו, כאמור, במאה השניה לספ’, חוייב המשק, וזאת בעידוד חז"ל לטפח גידול בהמות אלה, וזאת כדי, ואגב תשומת לב להזדקקות המשק הפנימי עצמו למצרכים ולשירותים אלה. ואם לא נמצאו בתקופה זו טענות ומענות כנגד האנגריות נוכל לכרוך זאת עם התגלמותה של אותה מדיניות שבאה לידי ביטוי וגילוי בסעיף הקודם. 

חמישית – במאה השניה לספ’, כפי שראינו בכל פרקי הסדרה הנוכחית, בהשפעת החקלאים הנכרים ובשל אותה מדיניות יצרנית, זכתה ה"עיר", היא הווילה רוסטיקה בטופס הרומי, ליתר התפתחות. היא נשאה אופי אינטנסיבי ובה נזכרות הבהמות ובארות המים וכן גידולים מיוחדים – גידולי מספוא, בד בבד עם שכלול הכלים והעזרים החקלאיים ששיפרו את כמויות המספוא וכן כל הנוגע  בנושאי הדיר והסהר ויתר המיתקנים אשר אפשרו את הגדלת מספר הבהמות ושיפור חייהם, וכתוצאה מכך גבר הייצור.

ששית – שטחי האחוזות הקיסריות בארץ שימשו מקום מרעה אידיאלי, ואחוזותיו של רבי יהודה הנשיא בבשן ובגולן משמשות דוגמה בולטת לכך.

שביעית – במרד הגדול ובמרידות שלאחריו נפגעו בעיקר אדמות יהודה, לעומת אדמות הגליל, והצמחיה ששרדה בהן שימשה בסיס טוב ואמין לפירנוס הבקר והצאן.

שמינית – התבססות והתגברות מגמת העיור ממחצית שניה של המאה השניה לספ’, היה בה כדי לעודד את המרעה וגידול הבקר, וזאת מכיוון שהערים ובעיקר הגורמים האמידים שבהן, שימשו צרכן נכבד למוצרי בשר, חלב, צמר, עור וכדומה.

תשיעית – גידול הבהמה דרש השקעת הון לא קטנה ובתקופה הנידונה אנו עדים להתעשרות גופים רבים שהיה באפשרותם להשקיע הונם בענף המדובר, ואף לאקלם אותן בהמות שהובאו עד כה מחוץ לגבולות הפרובינקיה.

א. הרועים

אנו קוראים במשנה, כי בין הפסולים לעדות נמנים הרועים. הטעם לפסילתם נובע מהחשד שהם "רועים בשדות זרים" כפשוטו וכמשמעו. עם זאת לקראת מחצית המאה השניה לספ’ מסתמן קו חדש, חיובי יותר כלפי הרועים, אם ברמז בלבד ואם באופן ברור, ולמידה כזו שלקראת שלהי המאה השניה השתנה יחס החכמים כלפי הרועים והיה חיובי בעיקרו.

בתלמוד הירושלמי נלמד כי בדין תשובתם של אלה "המחזירין למכירין" (בבא קמא ו’ ד) מדגימים לגבי הגבאים והמוכסים ומחריגים את הרועים. יש להניח כי מתחילתו של האיסור התכוונו חז"ל לרועי הבהמה הדקה, כגון עיזים, ולא הגסה, עם זאת משתנה היחס מסיבות פרגמטיות בעיקר מלאחר מרד בן כוסבה ואילך. נראה, כך לדעתי, שהסיבה לכך נעוצה בעיקר על יסוד אירגון ופיקוח על עבודת הרועים ובעיקר לגבי שילובה באורח מבוקר אל תוך המשק המעורב.

זה מוכיח, אגב, על חקלאות יציבה ומתוכננת באופן מותאם ביותר לנדידת הבהמה, ושלא לדבר, כפי שנראה להלן, על חשיבותה העצומה של הבהמה למשק החקלאי בארץ.

עם זאת אין זאת אומרת שפסקו כבר לראות את הרועים כגזלנים (תופעה שהחלה מראשית האנושות ועד ימינו אנו, וקשה לי שלא להיזכר במחזמר "אוקלהומה" של רוג’רס והמרש(ס)טיין בעניין המריבות הרווחות בין ה cowman לבין ה-cowboy, בקטע מוסיקלי כה חזק ומרשים הגולש לתחומי חיים שונים ומלווה במשפט התמים לכאורה, או לא – they should be friends).

אין זאת אומרת כמובן שפסקו כבר לראות את הרועים כגזלנים. עם זאת, כפי שראינו למעלה, נוכל אולי בזהירות רבה להקביל את ההשתנות המסויימת הזאת לאותה השתנות היחס כלפי חלק, לפחות, מן המוכסים והגבאים לטובה במסגרת אותה נורמליזציה בחיי העם ואותה עמדה משלימה ולויאלית כלפי הקיסרות בתקופתו. וזאת גם לאור התופעה של יהודים ונכרים הרועים יחדיו את הבהמות, או מסירת הבהמות לרועה נכרי, ואף הקלות של חכמים בדין למען לא לערער מצב זה ואף לעודדו.

ושמא, אף במסגרת אותן תקנות של רבי יהודה הנשיא ביחס למרעה, ובהטעימו "לא ירעה רווק בהמה" (קידושין ד’ 14), מטעמי התרכזות בתפקידו, ממש כהוראתו של הסופר הרומי varro בחיבורו "על ענייני החקלאות", נוכל אולי ללמוד על מידת ההשפעה הרומית על תקנותיו.

המקורות מעידים כי מספר הרועים בעדר אינו קבוע, אלא על פי רוב התמנה רועה אחד על 80 כבשים וכל אותם רועים בעדר היו כפופים לרועה ראשי, מבוגר ומנוסה לדברי ווארו ובמקורות חז"ל מתגלה תמונה די דומה. המקורות הרומיים מוסרים כי מן הרצוי שרועה יהיה צמוד לעדרו ובפרט בחניות לילה, ובאופן דומה ממליצים גם מקורות חז"ל המבדילים גם בין הרועים הקשורים לחוות לבין אלה הרועים ברכסים ובמדבריות.

יתכן שההבדל במקורותינו בין בהמות "ביתיות" (הקשורות לחוות) לבין "מדבריות", המופיע והרווח מלאחר המרד הגדול, חושף רמיזה של עדות על השפעה רומית עקיפה, או שמא מדובר על רועים יהודים שרעו בשטחים שהוקצו להם מן השלטונות הרומיים בארץ, וכן טמון כאן הבט חברתי, החשוב לענף זה, והוא הזיקה בין בעל האחוזה הגדולה לבין גידול הצאן, שהרי לאיכר הזעיר לא היה שטח משלו והיה חסר אמצעים לכלכל רועים הנמצאים במקום מרוחק. וה"מדבריות" קשורות לנדידה העונתית.

יש לשער כי הרועים היו מאוגדים בקולגיה מקצועית בעידוד הרומאים מטעמי פיקוח ותשלום, מיסוי והגברת תפוקת הצמר כפי שנמצאו עדויות לכך בפרובינקיות שונות.

ב) בהמה דקה

כבר צוין לעיל כי גידול הבהמה הדקה הצריך השקעת הון לא קטנה, ואכן במקורות חז"ל, ובמיוחד מלאחר המרד הגדול, נמצאו עדויות על "בעלי בתים” שהעסיקו רועים, ובכלל על התעשרויות של גופים שהתרועעו בין השאר עם בית הנשיאות משיקולים וטעמים ברורים.

המשנה מוסרת כי “אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל” (משנת בבא קמא ז’ 7), ובתוספתא רואים כי “מפני מה אמרו (ש) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שמביאין בהמה דקה מחוצה לארץ לארץ, אף על פי שאמרו – אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלושים יום קודם למשתה בנו שלושים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק, אלא שתהא קשורה לכרעי המיטה” (תוספתא בבא קמא ח’ 11).

על איזה רקע נולד האיסור הנ"ל? כנראה שעל רקע כלכלי ברור כלומר פגיעה במשק החקלאי כתוצאה מפרישת עדרי הבהמה הדקה על שדות החקלאים ומטעיהם וגרימת נזקים רבים ליבול. ההחרגה לגבי סוריה והמדבריות נבעה מהעדר צפיפות יישובית יהודית באותם אזורים.

ניתן להבחין בשלושה שלבים של החלת האיסור: הראשון – בתקופה שלאחר המרד הגדול כשהמשק הכלכלי החל להתאושש ונוצר חשש מפגיעת עדרי הבהמה הדקה ביבולי השדות והמטעים וזאת נוכח הפיתוי הגבוה של שאיפת ההתעשרות המהירה בקרב ציבור לא קטן, כפי שמופיע במקורות חז"ל : “הרוצה להתעשר יעסוק בבהמה דקה" (חולין פ"ד עמ’ ב) ועד למידה כזו שחקלאים יובירו מטעם זה את שדותיהם. השני – בתקופת הנשיא רבן גמליאל, עד שלהי שנות העשרים של המאה השניה לספ’, כאשר שוקם המשק הכלכלי של יהודה, והיה משום חשש לפגיעה במלאכת כלי הצמר, הקלו חז"ל לרעות במדבריות ובחורשים. שינוי זה בולט אצל רבי ישמעאל הטוען כי "מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא. מפני מה חרב? מפני שדנו … ושגידלו בהמה דקה. אף על פי כן, חורש היה לנו סמוך לעיר, שדה מפסקת בינו לעיר, שהבהמה נכנסת ויוצאת דרך עליה" (תוספתא בבא קמא ח’ 14). השלישי – מלאחר מרד בן כוסבה נודעו קרקעות רבים ושטחי חקלאות נרחבים שנפגעו במהלך המרד. כתוצאה מכך נאלצו חכמים להתמודד שוב עם בעיית גידול הבהמה הדקה ולקבוע סייגים וגבולות, וכך מסופר על רבי יהודה בן בבא "… שהיו כל מעשיו לשום (לשם) שמים, אלא שגידל בהמה דקה …”(תוספתא בבא קמא ח’ 13). כלומר למרות איכות חייו והלכותיו היה חכם זה נגוע בגידול הבהמה הדקה, ומשום כך לא נמחל לו. הרביעי – עם התאוששות המשק ביהודה לאחר המרד חלה שוב הקלה לגבי מדבריות וחורשים, ואף הנשיא רבן שמעון בן גמליאל סמך גידול צאן לעיבור ורבי יוסי העיד על החשיבות בטיפול בבהמה הדקה. מורי ורבי המנוח פרופ’ אפלבאום החזיק בגישה כי גידול הבהמה הדקה בקנה מידה נכבד מהווה הוכחה על מקורו בהשפעה רומית, ואכן זו החלה לתת אותותיה בעיקר מלאחר המרד הנידון.

בתקופה זו הגדירו את תחום גידול הבהמה הדקה, למשל ל"ספר עכו" ולמדבר "עמאקו", שם נמצאו עדויות ברורות להשפעה רומית בנושאי המינהל כגון ב"ספר עכו", ועל כך כבר כתבתי ופרסמתי לפני שנים אודות ה"pagi vicinales” (בJewish Quarterly Review – כרך 65, סדרה חדשה, עמ’ 221 ואילך).

ידועים לנו הקשרים של בית הנשיאות עם הכפרים שבתחום עכו ואולי אף שטחים שהיו שם ברשותו של הנשיא רבי יהודה, כפי שמדווח התלמוד הירושלמי בלשון "פגטי" של הנשיאות (עבודה זרה, פרק ב’ מ"א עמ’ ב). ובאם מתקבלת ההיפוטזה הנ"ל שה"מדבריות" כרוכות עם ה"פראיידיה קאיסאריס", הרי שאותן עדויות על ה"מציקים" אשר להם היו חלקות בקניין מוחלט (optimum iure) באדמות הקיסריות לשעבר והנרכשות בידי יהודים ממרד בן כוסבה ואילך. הרי כל הסוגיה הנ"ל זוכה במימד מיוחד – השפעות או שרידי השפעות רומיות/נכריות בכל הכרוך באירגון המרעה והיחס המשתנה לטובה כלפי הרועים ומגדלי הבהמה הדקה בפרט. וכך התיר רבי יהודה למשל לגדל חרובים למאכל הבהמה הדקה, ועוד ממין הניסיונות להשביח את גזע הבהמה הדקה.

בהקשר זה משמעותית היא העובדה שבתקופה זו הותקנה תקנה ביחס לשריפת השלפים שבשדות, כפי שנראה להלן.

ניתן לבדוק את בעית האיסור לאור גרסתו של מורי ורבי המנוח פרופ’ שמעון אפלבאום, כי עיזים וכבשים רעו יחדיו בעדר, ואם האיסור מתייחס לשניהם, לבהמה הדקה) הוא מכוון בעיקרו כנגד הנדידה הספקולטיבית של העדרים הגדולים, בעיקר כלפי הנכרים אשר רכשו בצורה זו או אחרת שטחים שהיו ברשות יהודים מלאחר המרד הנ"ל.

החמישי – בתקופת הקיסרות הסוורית, זו המקבילה לתקופת נשיאותו של רבי יהודה נחשפו הקלות בנושא גידול הבהמה הדקה, ומטעים רבי אבא, בן המאה השלישית לספ’, שיש בעדותו משום הארת התקופה שקדמה לימיו, היינו – היתרי חז"ל לגדל בהמה דקה באזור "כגון (מדבר) יהיר, שהוא (שטחו) ששה עשר מיל על ששה עשר מיל" (תלמוד ירושלמי בבא קמא פרק ז’ ו’ עמ’ א). המידות הרומיות מעניינות, ויתכן שכאן הכוונה לאזור מכוורף הידוע בכינוי "עבר הירדן היהודי", שהיה בחזקת נכס קיסרי, ומקורות חז"ל מעידים על טיפוח העיזים בתחומו. ועצם הזכרת תחום הנדידה במילין רומיים מעידה על השפעה רומית מסויימת.

מקור זה ועדויות חז"ל מן התקופה האנטונינית והסוורית המקלות בנושא הבהמה הדקה, משמשים תמיכה חשובה בהתאמה בין המרעה והמשק החקלאי המבוקר כשזה מסייע לזה, וניתן להבחין ברצונם של החכמים להביא לידי נירמול בחיי הכלכלה של המשק היהודי בפרובינקיה, “יודאיה" תחילה ואחר כך "פאלאייסטינה" (מלאחר מרד בן כוסבה). ובהקשר זה יצויין כי המרעה המבוקר שחשיבותו לחקלאות (כגון זיבול ודישון) יתואר בהמשך, וכן יש לציין כי גידול הבהמה הצריך השקעת הון רב, כך שאותם חכמים בהקלותיהם הביאו, ולו בעקיפין, פתח להתעשרויות גופים שונים במשק דאז. ואולי-אולי תרם הדבר לקשר שבין הון ושלטון ולא נשכח בהקשר זה את הדוגמה הבולטת של נשיאות רבי יהודה וקשריו ההדוקים עם השלטון הרומי.

בתקופה זו אסרו חז"ל להביא/לייבא בהמה דקה מבבל, ואותה משמעות מתקבלת עם הפסקת העדויות בדבר ייבוא כבשים מחו"ל, והבהמה הדקה מסוריה.

בשל הנימוקים שצוינו לעיל אנו עדים לתוצרת חשובה, משובחת ורבה, של גבינה, מפי רבי אבא שאול למשל ובתוספתא נראה כי "אין לוקחין (קונים) מן הרועין לא עיזים ולא גיזין ולא תלושין של צמר … ו(אילו) לוקחין מהן חלב וגבינה במדבר (כלומר באזורים של גידול מבוקר), אבל לא ב(אזורי)יישוב …” (נדרים ו’ 5) (כשזו עדיין בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, ואז מדגישים (תוספתא עבודה זרה ד’ (ה) 13) כי – “אין לוקחין גבינה ובית הינייקי אלא מן המומחה", הן לגבי טיב המוצר ואיכותו, הן לגבי מקום גידול הבהמה והן בזיקה לעבודה זרה).

בתקופה הסוורית אנו עדים לריבוי העדויות והאיזכורים בכלל מפי חז"ל לגבי הבהמה הדקה, ובכך נעוצה ההוכחה על אודות מידת התרחבות גידול הבהמה הדקה. זאת נבין, בין השאר, בשל העובדה שהקיסרים לבית סוורוס עודדו את הגברת כוחות הייצור בפרובינקיות. ובתקופה זו, כאשר הפכה המערכת כולה ליצרן הגדול ביותר במשק הרומי, והמספק את תוצרתו לאימפריה, עודדה זו את יצירת הקולגיות המקצועיות אף בקרב הרועים, ומקורות חז"ל מעידים, כאמור לעיל, על שורה ארוכה של תקנות/הלכות המקלות על גידול הבהמה הדקה בפרובינקיה.

תקופה זו מתייחדת "אף" בהכבדת עול המיסים והשירותים השונים, הכפויים על התושבים, ובעיקר האנגריות למיניהן. זו תבעה אספקת צמר לחיילים ולפקידות הרומית בארץ, משום כך אנו עדים להגברת ייצור כלי הצמר. היירונימוס למשל מספר על צמר מיוחד, איכותי, של צמר שהופק באזור השרון, בבחינת תנא דמסייע להנחות הנ"ל. יודגש כי הזיקה בין אזור השרון לתעשיות הצמר נודעו הרבה הרבה שנים לפני אותו היסטוריון, אב כנסיה, ו"ממוסמכות" אצל חז"ל – “לוקחין (קונים) מן הנשים (העובדות, הפועלות) כלי צמר ביהודה … ועגלים בשרון" (משנת בבא קמא י’ 9). לצד השרון התפרסמו במיוחד הכבשים במירון ובחברון, ובכלל הדגיש רבי שמעון את חשיבותם של הכבשים לעומת העיזים בשל תרומתם לתעשיית הצמר בפרובינקיה.

בארץ פותח גזע מיוחד של כבשים שהצטיינו באלייתם הארוכה והעבה אשר נגררה לעיתים אחר הכבש, כשהיא מונחת על נסר או על עגלה קטנה.

הרועים הבחינו בין הכבשים על פי מבנה גוום – כאלה שגביהם רחבים או שגובהם כרוחבם, או על פי סוג צמרם – בין אלה שצמרם סמיך וקשה, אשר פטרום מראשית הגז, לבין אלה שצמרם רך. אחד מסוגי הצמר המשובחים נקרא בשם "מילת" שנגזר כנראה משם העיר מילטוס שבאסיה הקטנה שם גידלו כבשים ועיזים רבים ונחשבו למין משובח ביותר, ואולי גזע זה התאקלם בארץ. נודע גם "צמר מילא" או "צמר לבן.

גידול הצמר על גב הצאן עד כדי גזיזה הקרא בשם “הטען” והזמן הרצוי והראוי לגז היה זמן ההשתוות האביבית (ה – equinox, כלומר אמצע חודש מארס עד אמצע דצמבר) לאחר שהכבשים מתחילים "להזיע". לאחר הגזיזה נהגו למרוח את גוף הכבש ביין ושמן המהולים בתמיסה גירנית. כבשים בעלי צמר גס היו גוזזים אותם בתקופת הקציר או הבציר.

יש שנהגו לגזוז את פרוות הצאן פעמיים בשנה, וכפי שהיו גוזזים את הכבשים נהגו גם למרוט אותם. המידה הקטנה ביותר של הצמר הגזוז החייב בראשית הגז שערו במנה ופרס. הגזיזה התבצעה בידי אומנים מיוחדים שנקראו "גזזים" שמקורות חז"ל נהגו להללם, בשל המיומנות שנדרשה מהם ובשל האחריות שבעבודתם הנקיה. הללו גזזו בכלי מיוחד שנקרא "מספרת". הללו השתדלו לגוז את הצמר מעל הכבש באופן שנותרה הגיזה בשלמותה.

הרועים הקדימו והזדרזו למכור את סחורתם לצמרים – הם סוחרי הצמר – עוד בטרם פעולת הגז על פי אומדן כספי, כגון עלות גזיזתם של מאה צאן נאמדה במאה דינרי זהב, והללו, בתום עבודתם היו צוררים את הצמר בקליעות.

יצויין כי עדות להתפתחות ענף מלאכת כלי הצמר היה טמונה בהתמסדותם לאגודות מקצועיות כגון רועים, נוקדים, גזזים וצמרים.

על חשיבות הבהמה הדקה למשק הכלכלי נלמד גם מהטיפול המיוחד שהשקיעו בבהמות הללו, ובעיקר בעיזים בשל היותן נוטות וחשופות למחלות שונות.

את הטלה היו עוטפים לאחר ההמלטה ב"כיפת צמר", והיו מקיזין דם לבהמה ולא היו מונעים ממנה תרופה אפילו במועד, ועד כדי כך שהתירו חז"ל לרפא את הבהמות הללו בעזרת רופאים נכרים.

הרבעה

נושא ההרבעה היה עדין ביותר. ידעו אז לכוון את התקופה והשעה הטובה ביותר להרבעה. מנו אז את ימי עיבורי הבהמות ואת מניין הזכרים שהיו מעורבים בהרבעה כגון "עיזים מאתיים שהן צריכות תיישים עשרים. רחלים מאתיים שהן צריכות איילים עשרים" (תלמוד ירושלמי כתובות פרק ה’ ל’ עמ’ א) ויצויין כי בהשוואה למקורות הרומיים הדימיון/הזהות ממש מדהימים, ועל כך יעידו ה – scriptores rustici היינו הכתבים החקלאיים כגון ווארו, פליניוס הצעיר וקולומלה. ושוב ללמדנו על מידת השפעת הרומיים על המשק  הארצישראלי. יצויין כי עדר עיזים המונה חמישים פרטים נחשב לעדר נכבד למדי במונחים הרומיים, וכאן מדובר על עדר המונה מאתיים פרטים. וכך ניתן גם ללמוד על היקף הגידול של הבהמה הדקה ועל סמיכותה לאחוזות הגדולות, ו"למשל" באחוזותיו של הנשיא רבי יהודה (הון-שלטון).

ביחס להמלטה מספר התלמוד הבבלי על אודות "כבשים מצויירים" (אבות דרבי נתן נוסח ב’ ל"ה עמ’ ב), היינו מסומנים בצבעים שונים,(ממש כבימינו) כדי להבדילם מהלא-מורהנות והתלמוד הירושלמי מעיד על צבע אדום שסומן בכבשים.

נסיים את נושא הבהמה הדקה בסוג של בהמה שגודלה וטופחה אך ובלבד למען האוכלוסיה הנכרית, הרומית, היוונית ועוד, והיא החזיר. המשנה אמנם שונה במפורש כי "… אין מגדלין חזירים בכל מקום …” (בבא קמא ז’ 7) ומכאן ניתן, איפכא מסתברא, להסיק כי אכן גידלו חזירים במקומות מיוחדים, נפרדים אולי, וכן מכלל לאו אנו לעיתים למדים על הן. כלומר שבקשו חז"ל לגדור ולסייג את המנהג של גידול חזירים בארץ ישראל.

התוספתא מעידה כי רועה שנפלו לו חזירים בירושה, אך אינה חוזרת על האיסור לגדל חזירים, וכמוהו התלמוד הירושלמי. ללמדנו כי מגבלת האיסור הוסרה ו/או שמפאת נפיצות התופעה נמאס להלכה לגדור ובוודאי ש"אין גוזרין גזירה על הציבור אם אין הציבור יכול/מעוניין לעמוד בה".

ובעניין זה יש להדגיש כי מלאחר מרד בן כוסבה ואילך אנו עדים לאיזכור במקורותינו בדבר מגדלי חזירים ומוכריהם כגון – “ מכולן היה מוכר להן חבילה, וכמה היא חבילה? רבי יהודה בן פתירה (בתירה?) אומר: בלבונה אין פחות משלושת מנין. מוכר לתגר ואין מוכר לבעל הבית … מוכר לו חזירים ואינו חושש שמא מזבחן לעבודה זרה (תוספתא עבודה זרה א’ 21). רבי יוסי הבדיל בין חזיר יישוב וחזירי בר בבחינת תנא דמסייע להנחותנו ואף בעדויות הארכיאולוגיות מוצאים חיזוק לנושא גידול חזירים בארץ ישראל (חדשות ארכיאולוגיות, תשכ”ז, חוברת כ’ עמ’ 5).

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. כמותו של רבי יוסי, ואגב ניקוד הסמ"ך הוא בצירה ולא בחיריק, היו רבים מן החכמים לובשי וחובשי ספסלי הסנהדרין ותקצר היריעה מלהכיל ולוואי שבימינו זו היתה תמונת המצב בקרב ההנהגה הדתית ולכך לא מעט סיבות. ורק אמנה את הלכותיו הפרגמטיות של הנשיא רבן גמליאל נאמר בהקשר לשימוש ברחצה של אפרודיטה בעכו ועוד רבות מזה
    בכל מקרה תודה על תגובתך.

  2. השקט מסביב למאמר מעיד שהקוראים הדתיים יותר לא חולקים על האמור.
    הכרת תודה לא תהיה. שקט דומם או סערה.
    רבי יוסי – רב פרגמטי, שהתחשב בנזקי הפוסט חורבן ונהג לחוקק חוקים שהציבור יכול לעמוד בהם ולהמנע ממחלוקות.
    לכן למרות שרשב"י ורבי מאיר בעל הנס נחשבים מיסטיקנים רוחניים, נדמה לי שנאמר "הלכה כרבי יוסי". מנחות יג ע"א. וכן "רבי יוסי נימוקו עמו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן