סיקור מקיף

טרנד ה"טיקטוק שואה" מראה שאנו צריכים ללמד את האתיקה של זיכרון

אחדים מיוצרי סרטוני ה"טיקטוק שואה" ציירו על עצמם חבורות או כוויות באמצעות איפור. אחרים לבשו מדי פסים, המחקים את אלה שלבשו האסירים במחנות הריכוז או ענדו כוכב צהוב ועליו מודפסת המילה "Jude" (יהודי) – בהתכתב עם הטלאי הצהוב, שנכפה על היהודים לתפור לבגדיהם בגרמניה הנאצית

מאת: שרה ג'ונס, פרופ' לשפות מודרניות וללימודי גרמניה, אוניברסיטת ברמינגהם. תרגום: זיו עדאקי

אתגר טיק טוק - שואה. צילומי מסך מטיק טוק. מתוך אתר memoscape
אתגר טיק טוק – שואה. צילומי מסך מטיק טוק. מתוך אתר memoscape

אחדים מיוצרי סרטוני ה"טיקטוק שואה" ציירו על עצמם חבורות או כוויות באמצעות איפור. אחרים לבשו מדי פסים, המחקים את אלה שלבשו האסירים במחנות הריכוז או ענדו כוכב צהוב ועליו מודפסת המילה "Jude" (יהודי) – בהתכתב עם הטלאי הצהוב, שנכפה על היהודים לתפור לבגדיהם בגרמניה הנאצית.

טרנד הטיקטוק שואה הראה משתמשים – ברוב המקרים, בני נוער – שהעלו סרטונים של עצמם מחופשים לקרבנות שואה הנכנסים לגן עדן. רבים זעמו, תיארו את הצילומים הללו כ"פורנו של טראומה" ואפילו כאנטישמיים. לעומת זאת, היוצרים טענו שכוונותיהם היו לחנך או להעלות את המודעות לשואה.  

ב"מוזאון אושוויץ בירקנאו" טענו שהסרטונים הללו "מעליבים ופוגעניים". אבל ציינו שבעבור אחדים הם ייצגו "צורך למצוא דרך לבטא זיכרון אישי".

מתוך כך אפשר להבין שהטרנד הצית שאלות על הדרך הנכונה לזכור בכבוד אירועים טראומטיים מן העבר, וכיצד ביטויים בגוף ראשון יכולים לשמש למטרה זו.

דין וחשבון בגוף ראשון, של אדם שחי את האירוע ומספרו מחדש, ידוע כ"עדות". עדות נמסרת בתרבות בדרכים מגוונות. לצד הסיפורים החיים של ניצולי אלימות המופנית כלפי ציבור, אנו מוצאים ארכיונים של תצלומי וידאו, כתבים אוטוביוגרפיים וצורות ביטוי חדשניות דיגיטליות. הדברים מוטמעים בשירה, בתאטרון, בפרוזה ובסוגים נוספים של הבעה אמנותית.

המראיינים, האמנים והקהל נעשים מעורבים בעדויות הניצולים. הם עדים לעדות ומצטרפים לקהילה רחבה יותר של הנצחה. כדי שזיכרון השואה יימשך, תיעוד הסיפורים באמצעים השונים הוא הכרחי.

הצעירים שיוצרים את סרטוני הטיקטוק שואלים מעדויות על השואה, הקיימות בסביבה התרבותית שלהם, כגון, "רשימת שינדלר" סרטו של סטיבן שפילברג. סרטוני הטיקטוק הם מכלל תופעת אינטרנט, מֶם, "נקודת מבט", ובה היוצר מציב את הצופים בתפקיד מפתח בסיפור. אפשר להבין את הסרטונים כניסיון של היוצר לעורר אמפתיה בצופה.

כרמל סטפנס (Carmelle Stephens), מומחית לספרות שואה מאוניברסיטת שפילד בבריטניה, מציינת שהתגובה האוטומטית שלנו נגד השימוש במדיה חדשה לייצוגים של השואה היא תגובה נפוצה. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אם המדיום יכול למלא שתי מטרות: לחנך ולהנציח. השאלה הזאת היא במהותה שאלה על אתיקה ועל חינוך. למרות הכוונות הטובות (הפוטנציאליות) של יוצרי הסרטונים, אטען שהם נכשלו להשיג את המטרות הללו.

ניכוס, אותנטיות ואמפתיה

במושגים של אתיקה, יש כאן שתי סוגיות מפתח: ניכוס ואותנטיות. יוצרי הסרטונים מציגים חוויות של אלימות ושל טראומה שאינן שלהם. זה נכון לגבי כל הייצוגים האמנותיים שלא הניצולים עצמם יצרו. אולם, סרטונים אלה, שאורכם כ-15 שניות, אינם מספקים את המרחב הרפלקטיבי המאפשר את שהיוצר מבקש להשיג, שלא כמו בתאטרון, בסרט באורך מלא, בספרות או באמנות.

הניסיון של היוצרים לחקות את חוויית הקרבן באמצעות איפור ולבוש, עושה רושם של תחפושת "קוספליי" מקברית במיוחד, ולא של ביטוי להתייחסות ביקורתית או מנציחה של העבר.

כשאנו מדברים על אותנטיות בהקשר של עדות, אנו לא בהכרח מתכוונים שהעדות היא מדויקת לחלוטין בהסתמכה על עובדות היסטוריות. אנו מתכוונים שהניצול ביטא את האירועים ההיסטוריים כפי שהוא חווה אותם, שהוא כן ומחויב לספר מחדש את האמת של החוויה האישית הזאת. בדרך זו, עדות חושפת לפנינו את השפעתה של אלימות המופנית כלפי ציבור על היחיד.  

עדי המשנה, אלה הבאים במגע עם עדותו של אחר, עליהם מוטלת חובה מוסרית לשקף את ההיבט הזה של העדות. התגובה הסובייקטיבית של הניצולים למה שהם חוו היא קשה ומאתגרת. היא עשויה להיות מטופלת באמצעות תרגול אמנותי מתחשב, אבל אינה יכולה להיות מרודדת למֶם של 15 שניות. 

עוד במחלוקת, אם הצורה הזאת של מעורבות יכולה לחנך. מם "נקודת המבט" מבקש להגיש לצופה מעין משחק תפקידים. נראה שהמטרה היא לעורר אמפתיה שתעזור לצופה להבין טוב יותר את החוויה של הקרבן. אליסון לנדסברג (Alison Landsberg), חוקרת הנצחה, פיתחה מושג בשם "זיכרון תותב" המסביר כיצד אמפתיה המתעוררת בהשפעת מדיה סוחפת, עשויה לקדם פעילות פוליטית למען הזולת. אמפתיה יכולה אפוא לשחק תפקיד חשוב בלימוד השואה, שמטרתו למנוע התנהגויות מפלות ואלימות כלפי מיעוטים.

אבל אמפתיה אינה מושג פשוט. בהתבסס על עבודתה של הפילוסופית אמי קופלן (Amy Coplan), פיתחתי מודל של אמפתיה שבאמצעותו עוסקים בעדויות בכיתה. המודל מבוסס על הרעיון שהעיסוק צריך להיות "מוכוון לאחר" אם רוצים שיהיה יעיל פוליטית במובן שהזכרתי לעיל.

שומה על הסטודנטים להרגיש עם הניצולים ולזהות את הרגשות שהניצולים מביעים (פחת, כעס), מתוך שהם מזהים ומדמיינים את החוויות הללו מהפרספקטיבה של האדם האחר. על הסטודנטים לנסות להבין כיצד "הוא" חווה זאת, לא כיצד "אני" הייתי חווה זאת. מעורבות שכזאת דורשת מרחק כלשהו, שנדיר שיושג באמצעות משחק תפקידים פשטני.

הביקורת הזאת, אין בה כדי לומר שהיוצרים הצעירים של סרטוני הווידאו האלה ראויים לגינוי, אלא שעלינו לוודא שלצד לימוד עובדות היסטוריות על השואה (עניין הכרחי), אנו מחנכים את האנשים הצעירים על האתיקה של הנצחה וזיכרון.

אין אנו צריכים לאסור שימוש בכלי מסוים. המיזם המוצלח מאוד "הד אין-סופי" (Echo Eternal), שהתחיל בבתי הספר במערב מידלנד שבאנגליה בשנים 2018 ו-2019, מראה כיצד צעירים יכולים לעבוד עם עדויות ניצולים כדי להפיק תכנים רגישים ואתיים מתוך שימוש במגוון סוגי אמנות, ובהן ריקוד, טקסטיל וראפ.

אולם, עלינו לעודד התבוננות מעמיקה באמצעים שבהם מועברת עדות. נדרשת גישה מתכללת, שמתייחסת לנושאים הללו בלימודי היסטוריה, שפה, דרמה ודת ובחינוך אישי, חברתי, ואפילו בתחומי הבריאות והכלכלה. הבנה רחבה של עדות מאפשרת לנו להשתמש בקשרים שבתוך תכנית הלימודים כדי להבטיח שהצעירים מקבלים תמיכה מלאה ברצון שלהם לזכור ולהנציח.

למאמר באתר The Conversation

עוד בנושא באתר הידען:

3 תגובות

  1. אוי, התרגום, התרגום….אגב, ״בהתכתב עם״ הוא תרגום מילולי מאנגלית שאין לו כל משמעות בעברית (אלא אם שפתו של המתרגם קלוקלת ויומרנית).

    לגופו של עניין, עד כמה שהעובדות נוראות, הרי שאיני מתפלאת על כך. בארה״ב למשל, זילות השואה החלה עוד לפני עשרות שנים, כאשר שכונת עוני נקראה ״גטו״ (וכך הוא הדבר עד היום), אדם קפדני הוא ״נאצי״ וטראמפ הוא היטלר. תלמידים בבתי ספר מתבקשים לקרוא את יומנה של אנה פרנק, ובכך מסתכם המידע על השואה שהם מקבלים ( תוך הדגשה על חייה החברתיים של אנה, מה שמקנה להם תחושה ש״אחרי הכל, זה לא היה כל-כך נורא״). המורים עצמם בורים בנושא השואה והפוליטיקאים משתמשים בה כקרדום לחפור בו.

  2. מזעזע ברמות על…פוגע בזיכרון של הקורבנות וניצולי השואה…זה דרך להתפרסם? עדויות ותמונות הן אך ורק לאנשים היקרים שאבדו ואינם עוד והניצולים היקרים.כל דרך אחרת פסולה מכל וכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן