החובה לספק מגוייסים-טירונים לצבא הרומי, ולא ליחידות השיטור, נחה על הכפר בכללותו, וכי גובה הסכום המשתלם על ידי האוכלוסיה מבהיר כי הוא מיועד למימון ציוד ומצרכים לטירוני הכפר ולא למען השגת פטור לכפר מן החובה לגייס אותם טירונים
תמונת מצב מדינית וצבאית באימפריה הרומית גזרה מאליה, מראשית המאה השלישית לספ’ ואילך, חובת שירות צבאי במסגרת הצבא הרומי, כששומתה היתה מוטלת על הקרקע. כלומר בעלי נכסי קרקע מחוייבים היו להמציא טירונים ליחידות הרומיות מקרב האיכרים ו/או האריסים. חלופת חיובי הגיוס בגופם הומרה בתשלום כספי תחת הכותרת של aurum tironicum, כלומר בתרגום ישיר – “זהב הטירוניות”. אמנם שיטה זו לא קרמה עור וגידים מראשית המאה הרביעית לספ’, עם זאת ניתן למצוא בהחלט את עקבותיה הראשוניים עוד בתקופה הסוורית, ממש במקביל למלחמות שרומא כפתה על אזורים שונים, או כאלה שנכפו עליה.
לאור כתובת רומית שנחשפה בלוד (לידיה) אשר באסיה הקטנה (תורכיה של ימינו) והמתוארכת לראשית המאה השלישית לספ’, לאחר הענקת הזכויות של הקיסר הרומי קרקלה בשנת 212 לספ’, והמתאשרת מול כתובת אחרת בתראקיה (צפון יוון) משנת 202 לספ’. ממנה נלמד על פריבלגיה שניתנה לתושבי העיר פיזוס, המשחררת אותם מן החובה לאייש את שורות הצבא הרומי ב”בורגריי” – במצודות הקטנות, כשומרים ואחראים לאמצעי תובלה של אדם ובהמה.
הכתובת מלידיה מאשרת כי החובה לספק מגוייסים-טירונים לצבא הרומי, ולא ליחידות השיטור, נחה על הכפר בכללותו, וכי גובה הסכום המשתלם על ידי האוכלוסיה מבהיר כי הכא עסקינן במימון ציוד ומצרכים לטירוני הכפר ולא למען השגת פטור לגבי הכפר מן החובה לגייס אותם טירונים. ואותה אחריות ל-munus (שירות) זה נערמה על כתפי מועצת הכפר.
השאלה המתעוררת היא – מדוע קיסרי המאה השלישית נטשו אותה שיטה ישנה של גיוס חיילים לצבא הרומי ואימצו לעצמם גישה חדשה? התשובה נעוצה באותם תנאים ונסיבות חדשים שהצריכו נקיטת דרך אחרת. כלומר, המלחמות המרובות, מלחמות חוץ בעיקר, שהחריפו בימי הקיסרים מרקוס אורליוס (180-161 לספ’), מי שדאג להרחבת גבולות האימפריה ובמקביל והקדיש רבות להנצחת אישיותו וקומודוס בנו (192-180 לספ’) מי שהתמכר לחיי תענוגות וחשק, העמידו את מנגנון הצבא הרומי נוכח מאמצים חסרי תקדים לגייס חיילים, וזאת מכיוון שהסכנות המרובות – מלחמות החוץ – על כל המשתמע מכך, ושהיו כרוכות באותן מלחמות לא עודדו את האוכלוסיה הרומית להתגייס לצבא. מתן האזרחות הרומית לחיילים המשתחררים, בד בבד עם מענקי השחרור ושאר הגמלאות כבר לא סנוורו את עין המתגייס וזאת למעט מתן כספים, ולכן אין פלא בדבר כי קיסרי תקופה זו בחרו להציע משכורות מפתות למתחיילים החדשים ולעיתים תכופות.
נוהל זה סחט את אוצרות האימפריה הרומית ועודד במקביל את הקיסרות להכביד את נטל המיסים על בני הפרובינקיות ומתוך העדר רגישות לבעיות המקרו של האימפריה כולה בחרו הקיסרים לבסס את תקציב האימפריה על עבודות ושירותי כפייה שהוטלו על שכם המקומיים.
מלחמת האזרחים עם מות הקיסר קומודוס החריפה מאד את הבעיות הנ”ל ולשווא העלו הקיסרים את הכנסות החיילים ובשל ירידת המוראל ורוח הפטריוטיות בקרב גדודי הצבא החליטו הקיסרים להעביר את משקל הכוח הסגולי משורות האזרחים האיטליים ב”מגף” ובפרובינקיות אל האוכלוסיה הכפרית שברחבי האימפריה, וזאת בד בבד עם מתן הפטור מהשירות נגד תשלום כספי, מה שנקרא בשם aurum tironicum, ובכדי שנושא זה של שירותים ועבודות כפייה יתנהל תחת משמעת, ארגון וסדר ובוודאי יעילות, נוצר צורך להקים יחידות חזקות וראויות של צבא שיטור אד הוק, ואלה היו ה-stationarii (מפקדי מעוזים או יחידות שיטור) או ה-frumentarii (אחראים על אסמי תבואה ומאגרי פירות)
אותו גיוס נזכר, כך דומה, במקורות חז”ל בשם “טירוניא”, וכגון: “ונאספו שמה כל העדרים – זו מלכות רומי, שהיא מכתבת (מחייבת) טירוניא מכל אומות העולם” (בראשית רבה ע’ 7). או “ותדעל מלך גויים, זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת (מגייסת) טירוניה מכל אומות העולם” (שם מ”א). ללמדנו על הידע המעניין של חז”ל על אודות היקף הגיוס הרומי בהקשר כרונולוגי למאה השלישית לספ’.
עם זאת לתשלום הממון הנ”ל (aurum tironicum) אין זכר במקורות חז”ל, ועניין זה כרוך במחלוקת – האם היו היהודים פטורים לעולם מן השירות בצבט הרומי.
האמת היא, כפי שהורני מורי ורבי הפרופ’ שמעון אפלבאום המנוח, שאין כל עדות לפריבלגיה כלשהי הפוטרת את היהודים משירות צבאי באימפריה הרומית, ואותו פטור שבא לידי ביטוי באסיה כמתועד אצל יוסף בן מתתיהו בחיבורו “קדמוניות היהודים” נבע בעטיין של מלחמות אזרחים, וכלל רק יהודים שהיו בעלי אזרחות רומית בבחינת סקטור מצומצם למדי.
ובהקשר זה ייאמר, כפי שהורני הפרופ’ הנ”ל, כי הצבא הרומי, בניגוד להלניסטי, הסלאוקי והפטולמאי (תלמי), היה מבוסס בעיקרו על הפולחן הרומי, כגון ניסי (“דגלי”) הלגיונות והפולחן הקיסרי בכלל וה auspicial – חזיון העתיד לאור מעוף הציפורים). ומתוך כך נבין את הקשיים שנערמו בפני כל יהודי שחפץ להתגייס לצבא הרומי. עם זאת נמצאו עדויות אם כי לא רבות על שירות יהודים בצבא הרומי ואף המדרש מגבה זאת בספרו על תלמיד אחד של רבי יהושע בן חנניה שהסתנן לצבא הרומי בימי הקיסר הדריאנוס (138-117 לספ’). ניתן אולי להבין זאת מעצם קשריו המעניינים של רבו עם הרומאים ועל מגמתו הברורה של רבו נגד כל מרידה ברומאים. פרופ’ אפלבאום המנוח הפנה ברוב אדיבותו את תשומת לבי לכתובת רומית המתייחסת ליהודי מקיסריה בשם ברסימאו (כנראה בן שמעון) קאליסטאניס שהצטרף לגדוד עזר רומי בשנת 132 לספ’, ממש עם פרוץ מרד בן כוסבה. ואולי ניתן לחבר עדויות אלה עם הודאתו של ההיסטוריון הרומי-יווני דיו קסיוס אודות יהודים בארץ ישראל שייצרו נשק עבור הצבא הרומי בארץ בזיקה למרד הנ”ל, אם כי פגמן בכוונה בפס הייצור הנ”ל על מנת שהללו ייפסלו, ייזרקו וישמשו את יחידותיו המרדניות של בן כוסבה. ושמא עדות זו מצביעה על שירות ה”טירוניא”?
השושלת הקיסרית הסוורית השיגה מעין מודוס ויוונדי עם יהודי האימפריה, מה שאולי פער סדק כלשהו לטובת כניסת יהודים לשירות בצבא הרומי כגון היהודי גרמנוס התדמורי שנקבר בבית שערים, או קוסמוס בעל תפקיד צבאי פיקודי. ויוזכרו סופרים נוצריים כגון סולפיקיוס סוורוס המעידים על יהודים ששרתו בצבא הרומי במאה הרביעית לספ’, ויהודי אחר שנקבר ביפו בעל דרגה בכירה יחסית של קנטוריון (מפקד יחידת מאה בליגיון התקני הרומי) ועוד כתובות יווניות-רומיות בדבר שירות יהודים בצבא הרומי מרחבי האימפריה. יצויין, אגב, שמן העדויות הנ”ל עולה תמונה מעניינת של מערכות יחסים הדדיות וקורקטיות בין לוחמים רומיים לבין לוחמים יהודים כפי שהורנו פרופ’ ספראי המנוח במחקרו (S.Safrai, The relations between the roman army and the jews of eretz-yisrael, Roman frontier studies, 1967, pp. 225-228 ).
כפי שראינו לעיל בזיקה לתראקיה נזכרו בין הטירונים לצבא גם ה-burgarii שמימי הקיסר הדריאנוס ואילך נחשבו ליחידות צבאיות של מקומיים אשר חויבו להגן על מבצרים בגבולות האימפריה ולאורך דרכים חשובות. אלו קבלו לידם שטחי קרקע להתיישבות ולעיבוד חקלאי (מין “נח”ל” דאז?) וביניהם נמצאו יהודים. וקשה בנידון להתעלם מן המדרש הבא: “איש האדמה שעשה פנים לאדמה … איש האדמה בורגר לשם בורגרותיה” (ילקוט שמעוני ל”ו, ובצעו אגב כך תפקידי שיטור בגבולות ובפנים הארץ.
הד לכך נמצא במקורותינו, ממש כפי שהעיד למשל רבי יהודה על ה”בורגנין” (בבחינת שיבוש מהמונח היווני “פירגוס” שעניינו מצודה, מבצר) הקשורים לחווה החקלאית, היינו לווילה בנוסח הרומי, וכך בתוספתא – “הרועים והקייצין (אורי תאני קייץ או אלה המייבשים אותן) והבורגנין ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר (בווילה רוסטיקה), אף על פי שהחשיכו חוץ לתחום (שבת) הרי הם כאנשי העיר ויש להם אלפיים אמה לכל רוח (כיוון), ובזמן שדרכן ללון בשדה, אין להם אלא אלפיים אמה בלבד (תוספתא עירובין ד’ 9). איזכור ה”בורגנין”, כלומר בורגאריי, דן ביהודים בשל המחוייבות לתחום השבת. ואם כך אנו מוצאים יהודים בתיפקוד צבאי רומי הרבה לפני תקופת הקיסרות הסוורית.
תצויין העובדה שיישוב בשם “בורגתא” באזור השרון על כביש 57 בעמק חפר, על שם היישוב הקדום של תקןפת התלמוד, ומקורו מן הלטינית burgus ומהיוונית “פירגוס” שעניינם מבצר קטן, מגדל צופים.
לסיכומו של דבר דנו לעיל בתיפקודם של יהודים בצבא הרומי, כאלה שלא זכו לפטור מן השירות, ופרט לאותם מקרים שצוינו למעלה, נפטרו הם על פי אותו הסדר של ה”טירוניא”, או שפשוט העדיפו/הסכימו לשרת בצבא הרומי, ואולי, בשל העובדה שרישומם לא נותר ברובו בספרות חז”ל, ניתן לשער כי הללו נבלעו משהו בכלל יתר המחויבויות כגון “אכסניא” ו”אפסניא”.
לכל פרקי הסדרה כלכלת ארץ ישראל
5 תגובות
מציע לד”ר יחיעם שורק
לא לנגב הפרשות כמו של
המגיב יעקב הלל “חתן פרס נובל”
ליעקב הלל שלום. תודה על תגובתך.
אפתח
בשני מאמרים ואסיים בנוסף.
האחד מקראי – מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז; השני מתוך מחזהו האלמותי של שייקספיר “חלום ליל קיץ”, מן האפילוג של פוק השובב הפונה אל הקהל ובפיו: “… אדונים לא בחרון, אם תמחלו כי אז אתקון”.
השתדל בביקורתך המלומדת להנמיק ולא לחרף. אדרבה הצג טיעוניך ולו אחד מהם ביסודיות כדי שאוכל להתייחס. ואסיים במאמר חז”ל: “כל דעלך סני לחברך אל תעבד” . ואידך זיל גמור
העבודה שהמפרסם הנ”ל מאוד מנופח, ועובר לתחומים רבים מדי, לקלקל את כוונותיו. נכון שהוא האיר פן נוסף של מידע למידע שכבר יש לי. תפסת מרובה לא תפסת. אם היית מנסה להעביר בצורה ובסיגנון עבודה כזו כתיכוניסט היית מקבל מספיק בקושי.
הנושא מעניין , אבל הניסוחים כל כך קשים להבנה
בורגתא מוזכר גם בברית החדשה. אני מניח שנזהרת מאד בכבודם של חרדים. הנוצרים באים מאיתנו.
מגדלה, בורגתה, נצרת.
הם מכבדים מאד את תהילים – האף שבלטינית החריפות של המילים מאבדת מזוהרה.