יום השואה: האם יצר האדם רע מנעוריו? ואולי טוב מנעוריו?

בעקבות השואה נערכו מחקרים בפסיכולוגיה חברתית השופכים אור על היצור האנושי ומעלים חשש מבוסס לכך שיש בנו נטיות מאד הרסניות. אך האם משמעות הדבר שיצר האדם אכן רע? האם יש למין האנושי תקווה?

כמו בכל שנה, גם הפעם סביב יום השואה העברתי הרצאה בשם “האם יצר האדם רע מנעוריו?” הרעיון של ההרצאה הוא שהשואה שקרתה לעם היהודי חשפה משהו עמוק על המהות שלנו, של בני האדם ככלל. אחרי רצח העם המתוכנן הזה שעבד כמו מכונה בירוקרטית מתקתקת, בה המוני אנשים שיתפו פעולה או ידעו ולא עשו דבר כנגד מכונת הרוע האדירה הזו, נשאלות שאלות קשות: איך כל כך הרבה אנשים יכלו לקחת חלק ברוע הזה? האם יצר האדם פשוט רע מנעוריו? ואולי הגרמנים הם פשוט עם צייתן מדי? ומה עושים כעת, האם אפשר לעשות משהו כדי שרוע שכזה לא יחזור בשנית?

לפני כמה שנים כתבתי פוסט בשם איך פיספסנו את אחד הלקחים החשובים ביותר מהשואה בו סיפרתי שאחרי מלחמת העולם השנייה נערכו הרבה ניסויים בתחום הפסיכולוגיה החברתית המנסים לשפוך אור על השאלות הללו. אחד הניסויים המפורסמים שפרטתי בפוסט הוא הניסוי של סטנלי מילגרם, בו אנשים התבקשו על ידי הפרופסור לתת מכות חשמל לנבדקים אחרים ולהגביר את עוצמת מכות החשמל הללו עם כל טעות של הנבדקים האחרים. למרות שהם שמעו דרך רמקול את צרחות הנבדקים הם המשיכו לתת את מכות החשמל ולהעלות את עוצמת המכות. רוב הנבדקים, בערך 65% הגיעו עד לעוצמה המקסימלית למרות שהיא מוגדרת מסוכנת ולמרות צעקות הכאב ובקשות של הנבדקים להפסיק את הניסוי. הנה סרטון שמסכם את הניסוי:

ניסוי נוסף שפרטתי, ניסוי אש, מראה שאנחנו יצורים מאד קונפורמיים. הקונצנזוס החברתי כל כך חשוב לנו עד שבדרך כלל רובינו נשנה את התנהגותינו ונתאים אותה לפי התנהגות הכלל, גם כאשר אנו יודעים שהכלל טועה. מניסויים אלו נראה שהתשובה לשאלה “ואם כולם יקפצו מהגג, תקפוץ גם?” היא כן:

הניסוי השלישי בפוסט, ניסוי הכלא של זימברדו, מראה כיצד קבוצת סטודנטים שחולקה באופן שרירותי לסוהרים ואסירים הולכת ומקצינה את התנהגותה. אנשים נורמטיביים לחלוטין שנכנסו לתפקיד הסוהרים הפכו אט אט לסדיסטים יותר ואילו האסירים הרגישו כיצד רומסים את האנושיות שלהם והם הולכים ומאבדים את אישיותם. כאילו שמאז ומעולם הם היו אסירים מסוכנים. מעניין לציין שלאחרונה התגלו ראיות לכך שהניסוי לא התנהל בצורה תקינה ולכן צריך לקחת את מסקנותיו בערבון מוגבל. מצד שני, באופן מפתיע משהו, בשנת 2002 נערך באנגליה ניסוי בעל מאפיינים דומים לניסוי הכלא של זימברדו במחקר שנקרא ניסוי הכלא של הביביסי. גם תוצאות ניסוי זה פורסמו במספר מאמרים בעיתונים מדעיים. הניסוי ותוצאותיו היו יותר מורכבות מאשר בניסוי המקורי, אך תוצאה אחת חזרה על עצמה באופן מובהק. בשני הניסויים מבצעי הניסוי היו צריכים לעצור את הניסוי לפני סופו מחשש לשלום הנבדקים בניסוי.

ניסוי זה מצטרף לשורת ניסויים ארוכה ששוחזרו מאז במקומות רבים ושונים בעולם אשר חוזרים וחושפים את אותם מספר מאפיינים מטרידים של היצור האנושי. מכל הניסויים הללו מתקבלת תמונה מאד עגומה. נראה שאנחנו נעדיף ללכת אחרי הקונסנזוס ואחרי סמכותיות, גם כאשר אנחנו יודעים שהדבר רע או לא נכון. אנחנו גם נוטים לתייג ולהכליל ולהיכנס לתפקידים שהממונים מורים לנו לבצע. הרבה פעמים נראה שכדי להרגיש טוב עם עצמנו אנחנו נשתמש בכוח שיש לנו כדי להשפיל ולהוריד אחרים מסביבנו.
 

מכל הניסויים שבוצעו מאז ועד היום נראה שאין רוע יוצא דופן בעם הגרמני ואין להם נטייה מוגברת לצייתנות. במקום נראה שיש בנאליות של רוע (כפי שהציעה הפילוסופית חנה ארנט עוד לפני כל הניסויים הללו), רוב אנשים פשוט עושים את תפקידם ומקטינים ראש. מכירים את המשפט הידוע “כל מה שצריך בשביל שהרוע ינצח הוא שהרבה אנשים טובים לא יעשו דבר” (אדמונד ברק)? ובכן, זוהי רק ההתחלה. נראה שבשביל שהרוע ינצח לא צריך הרבה “אנשים רעים” או כוונות זדון רבות מדי, מספיק להגיע לקונסנזוס שפוגע בקבוצה מסויימת, לתת לאנשים תפקידים מוגדרים ולהיות סמכותיים ונראה שרובינו ילכו בתלם, יזיקו לאחרים ויקצינו את התנהגותם הרעה עם הזמן. אף אחד מאיתנו לא מחוסן מפני הבנאליות של הרוע.

עכשיו צריך לעצור לרגע ולשאול, האם ההסברים הללו מנקים את הנאצים מאשמה?

לא! כל הרעיון הוא שאלו רק נטיות ולא משהו שאי אפשר לשנות. מי שבוחר לנהוג לפי הנטיות הללו, יש לו אחריות על מעשיו והוא אשם. כדי לנקות אדם מאשמה צריך להראות שלא הייתה לא שום אפשרות בחירה. תינוק, למשל, שמלכלך את השולחן אינו אשם בכך כי הוא עדיין לא מבין מה הוא עושה ולכן הוא לא יכול לבחור התנהגות אחרת. לעומת זאת, כאנשים מבוגרים, יש לנו את היכולת להבין את השלכות מעשינו ולבחור במודע את מעשינו. אפילו כשמדובר בנטיות מולדות. לכולנו יש נטייה אבולוציונית לרצות לאכול סוכר ושומן, אך אין זה אומר שאין לנו יכולת בחירה האם אנחנו רוצים לאכול את הגלידה שמולנו או לא. אנחנו בהחלט מסוגלים להתגבר על הנטיות האבולציוניות הללו והימנע מאכילת הגלידה בשביל לשמור על הדיאטה שלנו. בדומה לכך, גילינו שלאדם נטיות לקונפורמיזם וצייתנות, אך יש לנו מספיק יכולת שכלית ורגשית כדי להתגבר על הנטיות הללו. השאלה היותר חשובה לדעתי היא האם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי שמקרים כאלה לא יחזרו שוב בעתיד המין האנושי? 

הכוח להגיד לא!
המבורג 1936 חגיגות לכבוד ספינה חדשה. האיש שמוקף בעיגול אינו עושה את מועל היד הידוע של הנאצים.
שם האיש הוא אוגוסט לאנדמסר שנדון לשנתיים עבודת פרך על נישואים ליהודייה. הוא בוחר שלא להיגרר אחרי הקונצנזוס וההמון הנלהב.

כדי שלא ימשיכו לקרות מעשי זוועה כאלו בעתיד צריך קודם כל מודעות לנטיות הללו ואז אפשר לנסות ולהתגבר עליהם.

במילים אחרות, חינוך. קודם כל צריך לפתח מודעות, צריך לחנך וללמד ילדים שיכירו את הנטיות הללו. אחרי שאנו מודעים לנטיות הבעייתיות הללו אפשר לתת כלים כיצד אפשר להתגבר עליהם. בפוסט איך מונעים משואה להתרחש שוב? אני מציע שכל מערכת חינוך אנושית חייבת להתמקד במספר ערכים וכלים חשובים ולחנך להם בצורה אקטיבית. ערכים הומניים של הכרה באחר, הבנת דעות וערכים שונים משלך ופיתוח כלים רגשיים כמו אמפטיה וסימפטיה גם לשונה ממך ויכולת לשים עצמך בנעלי אדם אחר. בנוסף צריך ללמד כלים של ספקנות, הטלת ספק בסמכות ויצירת אישיות אותנטית וייחודית. מאד חשוב לפתח עומק מחשבתי ויכולת לחיפוש ידע עצמאי. אני קורא לזה חינוך לחשיבה פילוסופית – חשיבה רוחבית שמקשרת בין תחומי ידע ובין מוסר. כמו שכתבה חנה ארנדט, הידע עצמו אינו מספיק, אנחנו צריכים לפתח יכולת הערכה של הידע ושל הבחירות שלנו. הערכה של אמת ושקר, טוב ורע, יפה ומכוער. רק כך נוכל להיחלץ מהנטייה האנושית לצייתנות ולראש קטן והתירוץ “רק מילאתי הוראות” יאבד מתוקפו.
כדי שכל הערכים והכלים הקודמים יצליחו חייבים ללמד עוד סט כלים רגשיים בעיקרם, כיצד לבנות אומץ ובטחון פנימי בעצמך כדי ללכת בדרכך ולקחת אחריות גם על חייך וגם על החברה מסביבך. כך אולי נקבל בני ובנות אדם מפותחים יותר שיוצרים את עצמם\ן, לוקחים אחריות על החברה, חושבות לעומק ולא נופלות מיד לדרך הקלה והרדודה של הנורמה והקונסנזוס. התקווה היא שכך ירד מספר המצייתים כאשר יש סמכות שמבקשת לבצע פשעים ומצד שני, בימים של שלום ושקט, יעלה מספר בני ובנות האדם שממצים את היכולות הגבוהות שיש לאדם.

בסופו של דבר, לדעתי, השאלה האם יצר האדם רע מנעוריו היא שאלה לא נכונה. אין לנו לא יצר רע ולא יצר טוב. התפתחנו אבולוציונית לשרוד, אין בטבע שסביבנו שאלות של מוסר. רק התודעה האנושית יודעת לשאול על טוב ורע. כשנחש טורף עכבר בשדה אנחנו לא זועקים שהנחש אינו מוסרי. כמו התינוק, אין לו הבנה מופשטת מספיק כדי להבין את תוצאות ההתנהגות שלו. הוא פועל רק מתוך דחפים אבולוציוניים כיצד לשרוד ולהתרבות. אצלנו המצב שונה, בזכות ההתפתחות המוחית לאורך האבולוציה של קופי האדם, יש לנו יכולות הרבה יותר מפותחות מכל חיה אחרת מסביבנו. הביולוג פרנס דה וול הדגים איך כבר לקופים יש מושג מסוים של הגינות. בניסוי שהפך מאד ידוע, החוקרים נותנים לקופים מלפפון כאשר הם מצליחים במשימה. אך, אם לפתע אחד הקופים יקבל פרס הרבה יותר שווה, כמו ענבים, הקוף השני המקופח יכעס יותר ויותר עד שלבסוף יסרב לבצע את המטלה. החוקרים הבחינו שלפעמים הקוף שקיבל ענבים, יציע לקוף המקופח חלק מהענבים שלו כשהוא רואה שהקוף כועס:

די מדהים לראות את התפתחות מושג ההגינות לאורך האבולוציה והתפתחות המוח. אצל סוגי קופים מסוימים כבר אפשר לראות מושגים בסיסיים של הגינות, במקרה של בני האדם, לא רק שאנחנו מודעים לסביבה, לעצמנו ולהגינות, אלא גם שלקוף האדם יש יכולת להשתמש בשפה בצורה מופשטת. בדרך כלל חיות אחרות משתמשות בשפה רק כדי לתקשר ביניהם לגבי דברים מוחשיים – כאן יש אוכל, שם יש טורף וכדומה. לנו יש בנוסף יכולת להבין, לחוות ולתקשר על רעיונות שלא נמצאים כאן ועכשיו, רעיונות כמו האני, כמו אהבה, משמעות, טוב ורע. עד כמה שיודע לנו כיום, היכולות הללו הכי מפותחות אצל המין האנושי. היכולות הללו פתחו לנו אוקיינוס רחב של אפשרויות ובחירות חדשות ברמה שאין לחיות אחרות. בעזרתן אנחנו יכולים לא רק לחיות, להתרבות ולשרוד אלא גם להגיע למשמעות, ליצור ערכים ומוסר ולבחור את דרכנו בדרך יותר מושכלת ומודעת. מצד אחד היכולות הללו הפכו את האדם ליצור עוצמתי בעל פוטנציאל מדהים. בזכותן יש לנו יכולות בחירה גדולות יותר וחופש הבנה ופעולה גדול יותר. אנחנו יכולים להבין את קצוות היקום, ממה בנוי החומר ואת עצמנו, אנחנו יכולים להרחיב את תפיסת המציאות שלנו לפעול וליצור לפי התובנות הללו. היכולת הטכנולוגית שלנו הולכת ומתפתחת בקצב הולך וגובר ואנחנו יכולים גם לעצב את חיינו  ולבחור כיצד אנו רוצים לחיות אותם. אך עם החופש יש גם אחריות וככל שיש לנו יותר חופש ופוטנציאל לממש, כך גם יש לנו יותר אחריות. העוצמה האדירה שנפתחה בפנינו מחייבת אותנו לנטילת אחריות אדירה. אחריות מעבר לכל בעל חיים אחר על כדור הארץ.

בזכות אותה קפיצה ביכולות הרחבנו את המציאות שלנו להבין בצורה עמוקה שלא רק אנחנו קיימים אלא גם ה”אחר” ופיתחנו מוסר. פיתחנו מודעות מוסרית כמו “אל תעשה לחבריך מה ששנאו עליך” או “כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו”. שלא כמו רוב החיות, אנחנו מבינים את מלוא ההשלכות של מעשים שלנו (לפחות בפוטנציה..), לכן אנחנו מבינים למשל את החומרה של מעשים כמו רצח או אונס. עם ההבנה המופשטת איבדנו את היכולת לומר שאנחנו פשוט מתנהגים כמו כל שאר החיות בטבע. שוב נחזור לתינוק, כשהוא מלכלך את שולחן האוכל זה יראה לנו חמוד, אבל כשמבוגר יתנהג כך נשאל מה לא בסדר איתו כי הוא אמור להיות מפותח יותר מהתינוק. בדיוק באותה צורה, לנו יש את היכולת להבין ולפעול לפי ערכים של טוב ורע ולכן אנחנו לא יכולים להתנהג כמו התינוק שלא מבין את השלכות מעשיו. כדאי לנו להמשיך ולהתפתח, להמשיך ולממש את העוצמות שלנו ולכוון אל האינסוף, אך חלק מהמסע הזה הוא גם לקחת אחרות גדולה יותר על השלכות המעשים שלנו ולבחור באופן מודע לחיות כאנשים מוסריים. מסתבר שהתהליך האבולוציוני, שבזכותו המוח שלנו כה התפתח, השאיר לנו גם כמה נטיות בעייתיות שכנראה עזרו לנו במהלך האבולוציה. למשל הנטייה ללכת אחרי המנהיג או זכר האלפא בעיניים עצומות או הנטייה ללכת לפי דעת הקבוצה. משום שהרבה יותר קל לשרוד כחלק מקבוצה מאשר לשרוד לבד אפשר להבין מדוע לאורך התהליך של הברירה הטבעית הנטייה ללכת אחרי דעת הקבוצה שרדה. אך כעת אנו רואים שהנטייה הזו דווקא עוצרת אותנו מלהתפתח. היא הופכת אותנו לקונפורמיסטים ויכולה להוביל אותנו לעשות מעשים שאנו לא מאמינים בהם ולבצע מעשים אכזריים לאחרים. כעת זהו התפקיד שלנו לקחת את מלוא האחריות על עצמנו ולהילחם בנטיות הללו בעזרת אותם מנגנונים  מוחיים מפותחים שפתחו לנו את היכולות המרהיבות שיש לנו.

נשמע קשה להילחם בנטיות מולדות, אך בעזרת מודעות, חינוך ונורמות נכונות זה אפשרי. כמו שהביולוג וחוקר המוח סטיבן פינקר מזכיר, כשמסתכלים על ההיסטוריה האנושית רואים כיצד אנחנו מתקדמים לעולם פחות אלים. למרות שהתחושה האישית שלנו יכולה להות שונה, מבחינה סטטיסטית כיום יש פחות מלחמות בעולם, פחות אלימות ופחות הרג מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. נראה שיש משהו שאנחנו כן עושים טוב.  דוגמה מעניינת לאירוע בו היה מתן תשומת לב ודגש על ערכים הומוניסטים ואינדיוידואליסטים היה פסטיבל וודסטוק שנערך בקיץ של שנת 1969. כחצי מיליון בני אדם התאספו ויצרו קהילת ענק למשך שלושה ימים. הפסטיבל נחשב בעיני רבים לשיא של תרבות הנגד והתרבות ההיפית שהתפתחו במהלך שנות השישים. תרבויות אלו שאפו  לחברה שמשחררת כל אדם כדי שיוכל לממש את עוצמתו. כדי להגשים זאת הם נלחמו למען חופש הפרט ושיויון זכויות וניסו לחיות בצורות חיים שונות שנוגדות את הנורמות החברתיות של אותן שנים. מוסיקת הרוק שהחלה את דרכה באותן השנים הפכה לכלי חווייתי להפצת הערכים הללו. פסטיבל וודסטוק היה מעיין מפגש פסגה של התנועה הזו. הדבר המעניין הוא שמאד מהר הפסטיבל יצא משליטת המארגנים. הרבה יותר אנשים הגיעו מהצפוי עד שהמארגנים החליטו להסיר את הגדרות כדי שכל מי שרוצה יוכל להיכנס וכך למנוע אסון. כל התנועה בכבישים באזור הפסטיבל פסקה מלכת והאזור הוכרז כאזור אסון. התשתיות לא יכלו לספק מענה לכמות האנשים הזו ומסוקים הצניחו אוכל, מצרכים וציוד רפואי באזור הבמה. בנוסף גם מזג האויר לא האיר פנים וביום השני החלו רוחות שאיימו להפיל את העמודים והבמה וגשם שכיסה הכל בבוץ. נשמע כמו מתכון לאסון ולא היינו מתפלאים לשמוע אם היו מספרים לנו שמאד מהר האירוע הדרדר לעוד מקרה של “אדם לאדם זאב” בו הנטיות הרעות שלנו מרימות ראש. אך באופן מפתיע לא רק שדבר כזה לא קרה אלא שבמקום זאת נוצרה מעין קהילה אוטופית. הקהל לקח אחריות, יחד עם המארגנים וכולם ביחד פעלו ועזרו כדי להבטיח את שלום הקהילה ואת ההנאה מהפסטיבל. ביחד הם חיזקו את הבמה והעמודים, הכינו ארוחות ונתנו עזרה רפואית וגרמו לעיר הקטנה הזו לתפקד. אני רואה במקרה זה כעדות לפוטנציאל האנושי להגיע לחברה טובה יותר ומפותחת יותר שנשענת על הערכים שדנו בהם:

ראיון מתוך הסרט “וודסטוק” עם מארגני פסטיבל וודסטוק מייקל לאנג וארטי קורנפלד, על ההחלטה לפתוח את שערי הפסטיבל למאות אלפי האנשים שהגיעו אליו. המארגנים מתארים את החווייה התרבותית של מבקרי הפסטיבל ומה הניע אותם דווקא לקבל את ההחלטה הזו כמארגנים

האדם לא נולד עם יצר רע או טוב, במקום זאת יש לו את היכולת לבצע מעשים של טוב עצום ואת היכולת לבצע מעשים של רוע עצום מתוך אוקיינוס האפשרויות והבחירות שנפתח לפניו. בעקבות השואה והמחקרים השונים גילינו שיש בנו נטיות אבולוציוניות שיכולות לפעמים להוביל למעשי זוועה. כעת בעזרת המודעות שלנו אנחנו יכולים וחייבים לבחור איזה נטיות כדאי לטפח ועל איזה נטיות צריך להתגבר. בסופו של דבר מדובר ביכולת שלנו לצאת למסע להרחבת המודעות שלנו. במהלך המסע הזה אנחנו מודעים יותר ויותר מהי המציאות שאנו קיימים בה, מה מקומנו במציאות, מה הנטיות הטבועות בנו ומה פוטנציאל שיש בנו ואיך עלינו לחיות כדי לממש את העוצמה הזו. חלק חשוב מהרחבת המודעות הזו הוא לקיחת מלוא האחריות על ההתנהגות שלנו ועל השלכות המעשים שלנו. זהו המסע בו המין האנושי צריך לצעוד כדי לפתח את עצמו ולממש את אוקיינוס היכולות העצום שפרוס מלפניו תוך בחירה מודעת בטוב, באמיתי וביפה.

ואם כבר הזכרנו את פסטיבל וודסטוק, נסיים עם השיר האופטימי והיפה של ג’וני מיטשל “וודסטוק”. שיר שמתאר את האידיאל והערכים שיכולים לעזור לנו להתגבר על הנטיות הבעייתיות שלנו ולממש את העוצמה הגלומה בנו ואיך הם באו לידי ביטוי בקיץ 1969 בפסטיבל וודסטוק:

Matthews Southern Comfort – Woodstock

I came upon a child of God
He was walking along the road
And I asked him, “Where are you going?”
And this he told me

“I’m going on down to Yasgur’s farm
I’m gonna join in a rock ‘n’ roll band
I’m gonna camp out on the land
I’m gonna try an’ get my soul free”

We are stardust
We are golden
And we’ve got to get ourselves
Back to the garden

“Then can I walk beside you?
I have come here to lose the smog
And I feel to be a cog in something turning”

“Well, maybe it is just the time of year
Or maybe it’s the time of man
I don’t know who l am
But you know, life is for learning”

We are stardust
We are golden
And we’ve got to get ourselves
Back to the garden

By the time we got to Woodstock
We were half a million strong
And everywhere there was song and celebration

And I dreamed I saw the bombers
Riding shotgun in the sky
And they were turning into butterflies
Above our nation

We are stardust
We are golden
Back to the garden

עוד בנושא באתר הידען:

• איך פספסנו את אחד הלקחים החשובים ביותר של השואה יך מונעים מתופעות כמו השואה להתרחש שוב? (חלק ראשון בסדרה)
• איך מונעים מתופעות כמו השואה להתרחש שוב?(החלק השני בסדרה)
• מדע, גזע ופוליטיקה
• מצב חקר ולימודי השואה בישראל מתדרדר
• בעקבות ביקור ביער שבו הסתתרה אמי: איך בכלל חיו היהודים לפני השואה ובמהלכה? (מאת אבי בליזובסקי, עורך אתר הידע)