דברים שיורמים יודעים: האם כדאי להאמין?

דת אינה רק מערכת של אמונות בעל-טבעי. אמונה אינה דת, למעשה דת יכולה להתקיים בלי משנה תאולוגית סדורה אבל תמיד תכלול  פולחן, כללי התנהגות ובעיקר קהילה. הדת היא כנראה תוצר של האבולוציה האנושית ברמת שרידות הקהילה

הטור הקודם עסק בדרך בהתאמתה של האמונה הדתית לאופן בו אנו קולטים ומפרשים את העולם. אבל דת אינה רק מערכת של אמונות בעל-טבעי. אמונה אינה דת, למעשה דת יכולה להתקיים בלי משנה תאולוגית סדורה אבל תמיד תכלול  פולחן, כללי התנהגות ובעיקר קהילה.

כאשר השאלה אינה “במה הדת גורמת לנו להאמין”? אלא “כיצד גורמת לנו הדת לחיות” או “האם כדאי להאמין”?  הופכת  הדת לחידה אבולוציונית. איך שורדת מערכת הדורשת בזבוז של מזון יקר ערך על עולות וזבחים, הקדשת זמן ממושך לתפילות וטקסים, מאמץ בבניית מקדשים והיכלות ו אינספור איסורים, צומות ומגבלות?

האם מאמינים מאושרים יותר מחסרי אמונה?

לכאורה התשובה לשאלה “האם כדאי להאמין” פשוטה, הבה נבדוק האם מאמינים מאושרים יותר מחסרי אמונה. הבעיה היא שקשה למדוד אושר וקשה עוד יותר לבודד את האמונה הדתית ממשתנים אחרים הקשורים אליה. בישראל יהיה המאמין הממוצע  בעל הכנסה נמוכה יותר ובעל משפחה גדולה יותר -גורמים המשפיעים על איכות החיים ושביעות הרצון לפחות כמו האמונה במעמד הר סיני. אינספור הסקרים שנערכו בקרב אוכלוסיות מגוונות העלו תוצאות סותרות בשאלת המתאם בין דתיות לאושר. סקר רחב בקרב מאמינים וכופרים מ160 מדינות העלה כי דתיות מגדילה את תחושת האושר ,(subjective wellbeing) האפקט היה חזק יותר  בתרבויות  בהן רוב האוכלוסייה דתית כלומר כדאי להיות דתי אם רוב האנשים סביבך דתיים.  מחקרים אחרים מצביעים על השפעה חיובית לדתיות בהפחתת בדידות וחרדה ואצלנו מסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ניתן ללמוד כי תושבי בני ברק מביעים יותר “שביעות רצון מהחיים” מתושבי כפר סבא אם כי לא ברור אם התשובה הזו לסקר משקפת באמת אושר או תרבות שאינה מעודדת תלונות וגורסת כי ” חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”. גם כשנמצא הבדל מובהק מבחינה סטטיסטית במדדי אושר הרי שההבדלים אינם דרמטים ולהצלחת הדתות יש לחפש הסברים מורכבים יותר מתוצאות סקרים.

את ההסברים הללו  ניתן לחלק לשתיים, יש המוצאים יתרונות חשובים לפרט בהשתייכות לקהילה בעלת מאפיינים ייחודיים ומערכת נוקשה של כללי התנהגות ויש הרואים בקהילה הדתית עצמה “אורגניזם על” כלומר יחידה שהיא יותר מסך חלקיה ושהיא עצמה ולא המאמין הבודד הופכת לחומר הגלם בתהליך אבולוציוני של תחרות, השתנות והסתגלות.

הדת – מערכת כללים וחוקים תחת הנחת קיומה של ישות מפקחת

עבור הסוציולוג דומיניק ג’ונסון (Dominic Johnson) הדת היא קודם כל מערכת של כללים וחוקים שההבדל בינם לחוקים חילוניים הוא בקיומה של ישות מפקחת כל-יודעת ובעלת יכולת ענישה אינסופית. השימוש בכלים והתפתחות השפה הסיטו את האתגר האבולוציוני מהישרדות פיזית להשתלבות חברתית. מי שרוצה להצליח ולהעביר את הגנים לדור הבא זקוק למוניטין של חבר טוב, אמין ולא אנוכי – כזה שכדאי לשתף בקואליציה. של רבי יהודה הנשיא מנסח את הרעיון במסכת אבות “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם–כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם”. בקיומה של היררכיה חברתית אנו דומים לאחינו השימפנזים אלא שהשפה המאפשרת לקדד בזכרון מידע חברתי לזמן ממושך ולהעביר אותו ביעילות לחברים אחרים בקבוצה. השפה הפכה את החברה האנושית לשקופה יותר מכל להקת קופים ולכן המוניטין בו תלויה ההצלחה האבולוציונית הפך פגיע  יותר. נדרשת הרבה יותר זהירות שלא להתפס בעבירה על חוקי הקבוצה כאשר כל אחד יכול לספר על מעשיך, לרכל ולגרום נזק ארוך טווח למעמדך. כיוון שכך נדרשו אבותינו להתאים מחדש את ניהול השגיאות בתחום החברתי. ניהול שגיאות (error menegment) הוא האופן בו אנו מנהלים את הסיכונים שבהחלטותינו בתנאי חוסר וודאות. כאשר מכוונים גלאי עשן לזהוי שריפות יש לכייל את הרגישות. רגישות נמוכה מידי עשויה לעכב זהוי של שריפה אמיתית ואילו רגישות גבוהה תגרום לאזעקות שוא. כיוון שלא ניתן להבטיח מצב של 0 שגיאות מעדיפים להביא את הגלאי לרגישות יתר כלומר לשלם מחיר של אזעקות שוא כדי למנוע נזק גדול בהרבה של שריפה אמיתית. במדע נקבע סף גבוה במכוון של מובהקות סטטיסטית הנחוצה לאישוש השערה משום שבניגוד למקרה גלאי העשן דווקא הנזק שבתגלית שגוייה נחשב גבוה משל החמצת תגלית אמיתית. אלוהות מפקחת ומענישה היא, לפי ג’ונסון, הדרך בה הוסטה מערכת נהול השגיאות החברתיות של אבותינו עם התפתחות השפה. מי שהעביר את תפקיד הצופה האנושי שיש לחשוש מפניו לצופה על-אנושי הפסיד פה ושם הזדמנויות לרווח קל אבל הפחית מאוד את הסכנה הגדולה יותר של עבריינות שתחשף. ואכן, מי שממשיך לקרוא את דברי רבי בפרקי אבות מוצא גם את הדרך בה מבטיח המאמין לעצמו תפארת מן האדם : “הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין”.

מערכת של פולחנים?

חוקרים אחרים רואים בדת קודם כל מערכת של פולחנים: תפילות טקסים וקרבנות. החוקר סוסיס ( R. Sosis ) מסביר כי הטקסים והמנהגים ובעיקר התובעניים והיקרים שבהם הם מכשיר המבטיח לכידות חברתית שהיא, לדעתו, היתרון ההישרדותי שבדתות. בקרב שבטים שכנים בגינאה החדשה נמצא כי דווקא הקהילות הדורשות פולחנים קשים ומפרכים הן המצליחות ביותר מבחינה כלכלית וחברתית. השתייכות לקהילה תומכת המבוססת על אמון , עזרה הדדית ונכונות להקרבה מצד חבריה היא נכס חשוב אך קבוצה כזו מאוימת מבפנים ע”י זייפנים. מי שנהנה מיתרונות הקבוצה אבל מתחמק מתרומה לכלל יזכה ליתרון גדול ולכן עם הזמן יתרבה מספר הזייפנים על חשבון החברים האמינים והמבנה יתמוטט. כדי להבטיח יציבות חייבת הקבוצה לסמן את מי שבאמת מחויב לכללים כלומר לקבוע מחיר גבוה לקבלה. מחקר שבדק טקסי חניכה (זובור) לגברים צעירים בחברות שונות מצא כי הטקסים הופכים קשים ותובעניים יותר ככל שגדלה הסכנה החיצונית כלומר ככל שחיוני יותר לזהות את החברים האמינים בקבוצה. תפילות בציבור, לבוש מכביד , קרבנות, חיתוך פולחני בעור או באברי המין (של המאמין עצמו או של צאצאיו) כולם משרתים לכידות חברתית משום שהם התנהגויות יקרות ומייסרות מידי עבור זייפנים. כך,  בקרב קומונות דתיות שפרחו במאה ה19 בארה”ב שרדו לאורך זמן דווקא אלו שדרשו מחבריהן הקרבה גדולה יותר. בקרב היהודים דווקא הקבוצות המחמירות ביותר מצליחות לשמר את הקהילה ולהגדילה. את הפילוג בנצרות במאה ה16 מקובל לתלות בפזרנותם של האפיפיורים שהטילו על המאמינים את מימון מפעלי הבניה הגדולים שלהם. אבל ההסטוריה של הדתות מלמדת ש האפיפיור יוליוס השני לא שגה בגביית יתר של ממון לבניית הכנסיות המרהיבות ברומא. הקרבה כזו יכולה הייתה דווקא לשרת את לכידותה של קהילת המאמינים  כשם שההקרבה לבניית המשכן סייעה לליכוד עם ישראל  וההקרבה הגדולה למסעי הצלב חיזקה את הכנסיה הקתולית בדורות קודמים. שגיאתם של האפיפיורים הייתה השגת הכסף באמצעות מכירת מחילות על חטאים כך שנפגע התפקוד הבסיסי של מצוות הדת:  יכולתה של הקהילה להבחין בין הנאמנים לנוכלים.  התהליך, מתברר, דו כיווני: ההקרבה שדורשת הדת לא רק ממחישה את האמונה אלא גם מחזקת אותה: מי שנדרש להתייסר ולהקריב בשם אמונה ייטה להחזיק בה ביתר אדיקות.

אבולוציה של קבוצות וקהילות

סוג שונה של הסברים מציע דייויד ווילסון  (David Wilson) שמרחיב את תחומיה של האבולוציה וכולל בה גם קבוצות וקהילות. הכוחות המניעים של האבולוציה הביולוגית: השתנות, תחרות, והתאמה לסביבה  ניתן למצוא גם מחוץ לביולוגיה. דתות מתחרות זו עם זו על מאמינים , עוברות שינויים ונאלצות להסתגל לסביבה כלכלית, פוליטית ותרבותית משתנה. הדת צריכה להציע קהילה תומכת וסיפוק של צרכים חומריים ורגשיים ולעשות זאת טוב יותר מדתות מתחרות. כל דת מעודדת שיתוף פעולה ועזרה הדדית בתוך הקהילה וכמעט כולן מאמצות גרסה זו או אחרת של “ואהבת לרעך כמוך”. הדת ממתנת את התחרות והקונפליקטים בתוך הקהילה (יישוב סכסוכים פנימיים הוא תפקיד ראשוני של כהני כל הדתות) ומעצימה את התחרות מול קבוצות שמחוצה לה. בכך הופכת הדת למעין  אורגניזם על שמסיט את “מלחמת הקיום”  מרמת הפרט לרמת הקבוצה באופן שניתן לדמות ליצירת יצור רב תאי מאוסף של חד-תאים. כאשר נבדקה התנהגות נחקרים במשחקים בהם יש לבחור בין רווח בטוח באמצעות התנהגות אנוכית או ויתור שיפיק תועלת רק אם השותף למשחק יבחר לשתף פעולה התברר כי מאמיני הדתות נותים יותר לאמון ושיתוף מחילונים. בדומה למינים ביולוגים רוב הדתות נעלמות עם הדורות ומצליחות אלו שמצליחות להרבות את מספר המאמינים באמצעות ריבוי טבעי (כל הדתות מעודדות את צאן מרעיתן להקפיד על מצוות “פרו ורבו”) , להפיץ  את אמונתן החוצה, למנוע המרת דת של חברי הקהילה .סקירה השוואתית מעלה כי דתות משרתות את הקהילה בה הן פועלות ומשמרות את המבנה החברתי שלה. הצלחתה של דת תלויה ביעילות בה היא מקיימת את תפקידה החברתי.  כשמשתנה העולם הפוליטי והכלכלי  נאלצות גם הדתות להשתנות או להכחד, כשם שהכחדות הדינוזאורים אפשרה את עליית היונקים כך התפוררות האימפריה הרומית הפכה את הקהילות הנוצריות שספקו בטחון ותמיכה לאטרקטיביות עבור קהלים גדולים וכך הפכה הנצרות מכת שולית לדת המונים.  באופן דומה חורבן המקדש הפך את היהדות הצדוקית לבלתי רלוונטית ואת הזרם הפרושי שהתאים לקהילות מפוזרות ניצח בתחרות.

“איך יכול להיות שבמאה ה21 עדיין מאמינים בשטויות כאלו?” היא תגובה נפוצה של כופרים לגילויי אדיקות הנראים להם פרימיטיבים. באופן פרדוקסלי דווקא המחקר  הביולוגי והחברתי שנקודת המוצא שלו אתאיסטית נושא בשורה אופטימית למאמינים: כל עוד פועל המח שלנו כפי שהוא פועל, כל עוד אנו חיים בחברות ובקהילות , דואגים למעמדנו החברתי ונאלצים לייצור חוקים וכללים לחיים בצוותא הרי שהדתות ימשיכו לשגשג.

 עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• על קהילות, חדשנות ומה שביניהן
• אינטלקטואל כוויתי כותב בשבח החילוניות ובגנות המחשבה הדתית באיסלם
• האבולוציה של האלוהים
• תוכנית לימודים חדשה של האבולוציה באוהיו מטרידה את תומכי המדע
• מאמינים ולא מתפללים