דברים שיורמים יודעים: האם יש ערך מדעי לניסויים שערכו הנאצים במחנות הריכוז?

א"א שואל : מדענים נאצים בזמן המלחמה קיבלו גישה לבצע ניסויים בבני אדם משוחררים מכל מגבלת אתיקה או מוסר. האם הם הצליחו להגיע להישגים במשהו? האם ניתן לראות איזה תרומה למדע בדברים שנעשו?

אסיר מאבד את הכרתו בתא המדמה תנאי אטמוספירה בגובה 15 קילומטר. צילום: Sigmund Rascher
אסיר מאבד את הכרתו בתא המדמה תנאי אטמוספירה בגובה 15 קילומטר. צילום: Sigmund Rascher

בשורות ה SS אכן שירתו רופאים שהייתה להם גישה למחנות הריכוז והם אכן ניצלו אותה לביצוע מחקרים. לכאורה מעבדה גדולה כל כך המשוחררת מכל מגבלה אתית אמורה להפיק הרבה ידע מדעי ורפואי אבל כנראה שלביצוע מדע איכותי צרך יותר מאשר עכברי מעבדה.

ה"מחקר" שזכה לפרסום הנרחב ביותר הוא כמובן זה של ד"ר יוזף מנגלה בתאומים אלא שקשה להבחין במתודה מחקרית כלשהי בהתעללות שארגן מנגלה: אין שאלת מחקר שניתן להגדירה כמדעית ואין הגיון מחקרי בניסויים שערך. אבל מנגלה לא היה לבדו ורופאי SS אחרים ביצעו עבודה שעל פניה נראית כמחקר ביולוגי. המחקרים במחנות הריכוז נגעו ברובם לנושאי רפואה צבאית. רופאים נאצים במחנות הריכוז דכאו ו ראוונסבריק  ערכו ניסיונות על יעילות טיפולים שונים בפצעים מזוהמים. הניסוי כלל פציעה של האסירים, זהום מכוון של הפצע ברקמות של פצעים מוגלתיים  והחדרת רסיסי אבן או זכוכית כדי לדמות פציעה קרבית. קבוצת ניסוי אחת קיבלה אנטיביוטיקה (תרופת סולפה) ואחרת טיפול הומאופתי בניסוי נכללה גם קבוצת ביקורת שלא קיבלה כל טיפול. הבחירה בהומאופתיה שכבר אז נודעה כפסאודו-מדע משקפת את האיכות המדעית של הניסוי שעלה בחייהם של כשליש ממשתתפיו ולא הותיר חותם על מדע הרפואה.

מי שמבקש למצוא ניסוי מדעי ממשי שבוצע בתנאים אלו מתמקד בד"ר  זיגמונד רשר     ( Sigmund Rascher ) . שביצע מחקר בהזמנת חיל האוויר הגרמני. פרוייקט אחד ביקש ללמוד על פגיעות אופייניות של טייסים הנוטשים את המטוס בגובה רב או נוחתים בים. 200 אסירים הוכנסו לתא מיוחד בלחץ אוויר נמוך המדמה את התנאים בגובה של כ 20 ק"מ, 78 מהם מתו מחשיפה זו והשורדים הומתו כדי לבחון את השפעת החשיפה לתנאים השוררים במרומי האטמוספירה על המוח.  הנחקרים חולקו ל4 קבוצות : עם וללא אספקת חמצן ועליית לחץ איטית (תניחה) או מהירה (נפילה חופשית). מבצע הניסוי הותיר תיאור מפורט של התגובה הגופנית למחסור בחמצן ודו"חות נתיחה שלאחר המוות בגופות הקורבנות. האסירים בהם בוצעו הניסויים כונו בדו"חות המעבדה Versuchperson  ("איש מחקר") או בקיצור VP. כך למשל מתוארת תצפית באסיר יהודי בן 37, במצב רפואי טוב שהוכנס לתא בו שררו תנאי לחץ אטמוספירי של גובה 12 ק"מ: "לאחר 4 דקות הVP החל לנשום בכבדות  ולנענע בראשו בדקה החמישית הופיעו התכווצויות שרירים בין דקה 6 לדקה 10 קצב הנשימה עלה וה VP איבד את הכרתו.  בין הדקה ה11 לדקה 30 קצב הנשימה הואט לכדי 3 נשימות בדקה ואז נפסקה הנשימה לחלוטין. בפרק זמן זה נצפתה הכחלה של העור וקצף בפה.."

תשומת לב מיוחדת הופנתה לבדיקת תסחיפים בכלי הדם (embolism)   בתנאי תת לחץ. ובמילותיו של רשר " כמה מהVP  מתו במהלך ניסוי חשיפה מתמשך לגובה רב, פתיחת הגולגולת מתחת למים הראתה תסחיפי אוויר בכלי הדם של המוח ובחדרי המוח (Ventricles)…ב10 מקרים לאחר התאוששות חלקית מתנאים של ירידה איטית ולפני חזרה להכרה כמה VP הוכנסו למים עד מותם.  פתיחת בית החזה וחלל הבטן בוצעו מתחת למים. נמצאה חסימות משמעותיות של בועות אוויר בעורקים הכליליים וכלי הדם של הכבד והמעי" 

על אף מקורם נתונים מניסויים אלו שימשו לאחר המלחמה את אנשי רפואה אווירית במערב.

המחקר המשמעותי ומעורר המחלוקת ביותר של רשר ועמיתיו עסק בתגובת הגוף לתנאי קור. קבוצה שמנתה כ300 אסירים, חלקם לבושים וחלקם ערומים, הוכנסו לאמבטיות מים בטמפרטורה של  2-12°C למשך שעות במהלכם עקבו החוקרים אחר קצב ירידת טמפרטורת הגוף והדופק. 400 טבילות תועדו כך שכמה מהאסירים השתתפו ביותר מניסוי קירור אחד. 90 מהנחקרים מתו מהיפותרמיה ועל השורדים נערך מחקר על שיטות חימום הגוף. במחקר עוקב השתמש רשר בכ60 אסירים מהם מתו כ20.  על הפי הדו"חות שסיפקו החוקרים טבילה במים בטמפ ' של 5°  מובילה למוות בתוך 40 עד 60 דקות ואילו ב 15° שרדו הנחקרים עד 5 שעות, מי שהוכנס למים בבגדיו שרד כ5 שעות לפחות.   על פי הדיווח המסכם להוציא כמה יוצאים מן הכלל טמפרטורת הגוף ברגע המוות הייתה 26-27°C. פרטי  הניסויים  נחשפו ב"משפט הרופאים" שנערך בשנת 1947 והפרוטוקול קשה לקריאה. על פי עדותה של אחות שעבדה במתקן שני קצינים סובייטים הוכנסו לאמבט כשהם ערומים ובאופן יוצא דופן נותרו בחיים ובהכרה מלאה גם בחלוף שעתיים. במהלך השעה השלישית פנה אחד מהם מחברו (שידע גרמנית) לבקש מרשר  לירות בו וחברו גער בו "אל תבקש כלום  מהכלב הפשיסטי" על פי עדות זו הם נפרדו זה מזה ולחצו ידיים לפני שאבדו את הכרתם מעט אחר כך.

ממצאי המחקרים הללו נחשבו, לפחות על פי כמה חוקרים למיהמנים. וצוטטו 45 פעמים בכתבי עת מדעיים לאחר המלחמה. חשיבות הנתונים על השפעת קירור הגוף התעצמה משהתפתחו טכניקות ניתוחי לב בתנאי היפותרמיה כדי למנוע נזק למוח בזמן שאספקת החמצן יורדת. המצדדים במהימנות ממצאי המחקר מצביעים על 2 מסקנות של רשר הנתמכות מתצפיות וניסויים בלתי תלויים: הקצב הלינארי (או כמעט לינארי) של ירידת טמפרטורת הגוף עם זמן החשיפה ותופעת המשך ההתקררות בדקות הראשונות שלאחר היציאה מתנאי הקור.

מאידך פרופ' רוברט ברגר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד שבחן את הנתונים הגולמיים ואת  הדו"חות של רשר ממחקר ההיפותרמיה טוען כי הסתמכות על ניסויים אלו לא רק שאינה אתית אלא שגוייה מדעית. כבר ב1949 התברר שרשר זייף חלק מהתוצאות, כנראה כדי להרשים את מזמיני המחקר. מפרספקטיבה מחקרית טהורה הניסויים לא תוכננו כהלכה, בוצעו באופן רשלני והתוצאות לעיתים סותרות אלו את אלו ואינן תומכות במסקנות שהופקו מהם. כך למשל התכנון אינו מביא בחשבון משתנים חשובים כגיל או מצב תזונתי. מהדו"ח לא ברור כמה מהנחקרים עברו את הניסוי יותר מפעם אחת וכמה מהם עברו אותו כשהם בהכרה. אין חלוקה של התוצאות לפי טמפרטורת המים באמבט ואין קריטריון ברור לסיום הניסוי – טמפרטורת גוף או מצב הנחקר.  איסוף הנתונים על חימום מחדש לאחר הקירור רשלני אפילו יותר. רשר משווה בין 7 שיטות חימום שונות בלי להתייחס לטמפרטורת הגוף של הקרבנות בתחילת החימום, מצבם הפיזי או משך הזמן שבין ההוצאה מהאמבט לתחילת החימום. במשפט שנערך לאחר המלחמה התברר כי כמה מהעוזרים בניסוי שגוייסו מקרב האסירים שינו רישומים בניסיון להציל כמה מהקורבנות. רשר לא היה קרדיולוג והפרעות הקצב מהם סבלו הנחקרים תוארו במינוחים לא מקצועיים שמקשים על הבנתם.  כך, פרפור עליות, תופעה ידועה בהיפותרמיה לא מוזכרת כלל בדו"חות ותוצאות הנתיחות שלאחר המוות סותרות את הידע המעודכן על הפגיעה בלב עם ירידת טמפרטורת הגוף.  

איך ייתכן שחוקרים שעמדו לרשותם משאבי ניסוי בלתי מוגבלים השיגו תוצאות כה עלובות? אפשרות אחת היא פשוט חוסר אמינות של החוקרים שעיקר מטרתם הייתה קידום הקריירה בתוך מנגנוני המשטר הנאצי. רשר סיים את חייו כמה ימים לפני שחרור מחנה דכאו כשהוצא להורג בהוראת הימלר, מפקד הSS עקב מעילה בכספים, רצח אחד מעוזרי המעבדה שלו וחטיפת ילדים (שהוצגו כילדיו). אבל העובדה שהמחקר בוצע בידי פסיכופטים אינה תשובה מלאה: גם אדם נתעב עשוי להיות בעל כישורי מחקר טובים. נראה שתנאי הכרחי לביצוע מחקר בעל ערך מדעי הוא שייכות לקהילה מדעית המחויבת לסטנדרטים של תכנון, ביצוע ועיבוד נתונים והסקה. אולי עצם ניסוח השאלה על "מגבלות של אתיקה" משקף טעות בסיסית: אתיקה ושקיפות אינם מגבלות  אלא מרכיב הכרחי במחקר מדעי ובהעדרם המעבדה אינה אלא צורה נוספת של מרתף עינויים.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

6 תגובות

  1. אולי עצם ניסוח השאלה על "מגבלות של אתיקה" משקף טעות בסיסית: אתיקה ושקיפות אינם מגבלות אלא מרכיב הכרחי במחקר מדעי ובהעדרם המעבדה אינה אלא צורה נוספת של מרתף עינויים.

    הפסקה האחרונה הזאת יושבת לי בראש כבר כמה ימים,
    יחד עם מאמר ששלח אליהו בן דוד על ניסויים בבני אדם
    https://nils.co.il/human-experimentation/
    בתגובה לשאלה ששלחתי.

    אני טבעוני כבר מספר שנים, אבל בכל מה שקשור לניסויים בבעלי חיים תמיד הייתה לי עמדה נחרצת בעד, מבחינתי מניעת סבל של בעלי חיים הוא דבר חשוב, עם זאת חיי אדם קודמים. אבל עכשיו מתערערת לי קצת העמדה.

    אני לא יודע אם שלילה מוחלטת של נוסויים, אבל שקיפות ואתיקה באמת לא הם מה שיעצור את הידע האנושי, כנראה שאם לא נאסור או נגביל גרימת סבל בניסויים בבעלי חיים לעולם לא נמצא חלופות, אפילו כאלו שנמצאות מתחת לאף שלנו.
    יש במאמר ששלח אליהו פירוטים על ניסויים רבים של חיסונים שבוצעו בהדבקה מכוונת של ילדים יתומים או קבוצות חלשות.
    המדענים באותה תקופה היו משוכנעים לגמרי שזה הדרך היחידה לבחון יעילות של חיסון או תרופה.
    היום זה לא יעלה על הדעת, אבל מהר מאוד מדענים מצאו שיטות אחרות יעילות הרבה יותר (חיסון קבוצה גדולה בסיכון ושימוש בכלים סטטיסטים לבחינה של מובהקות) והינה כשבאמת היה צריך האנושות הצליחה לפתח תוך פחות משנה מגוון של חיסונים לנגיף חדש.

    זה גורם לי לחשוב אולי באמת "אתיקה ושקיפות הם לא מגבלות"
    אין היום באמת שקיפות בנושא, תמונות של מצב של קופים במעבדות מפורסמות כמעט רק על ידי "אנרכיסטים" לוחמי זכויות של בעלי חיים, והם מושגות לרוב במרמה תוך הסתננות למעבדות האלו. השקיפות בחלק גדול מהמעבדות דומה לשקיפות בבתי מטבחיים.
    אני בטוח שהמדענים אינם סדיסטים, הם בטח בטוחים שאנשים פשוטים פשוט לא מסוגלים להבין את החשיבות של המחקרים שלהם. אבל אני מתחיל לחשוב שדווקא המדענים הם שטועים.
    אולי לא הייתי אוסר בבת אחת כל ניסוי בבעלי חיים, אבל כן הייתי דורש שקיפות מלאה, ואיסור מוחלט לגרימת סבל בניסויים של מחקר טהור (כלומר כזה שלא נועד לפיתוח תרופה ספציפית)
    המדע היה מתגבר על "המגבלות" האלו. ולבסוף נהיה יכולים להפסיק כל ניסוי גורם סבל בחיות.

    שוב תודה ליורם שורק על המאמר הנפלא הזה,
    ותודה לאליהו בן דוד.
    ותודה לאתר הידען ולעורך שלו אבי בליזובסקי.
    אני חש ששני המאמרים הללו ממש שינו את תפיסת העולם שלי.

  2. כל הרפואה המערבית מבוססת על מידע שנאסף עקב ניסויים אכזריים ביהודים צוענים הומואים ועוד

    אין שום ערך למידע שכזה

    אותו דבר תקף לגבי ניסויים אכזריים בבע״ח

    כנ״ל לגבי החיסונים שקוטפים מדי יום עוד ועוד קורבנות.

  3. לפי ניצן סדן (בטור "הקברניט" בכלכליסט) ההאשמה במעילה בכספים היתה ההבנה שהניסויים של רשר היו למעשה פיקציה שנועדה למשוך כספים ללא ערך מחקרי.

  4. אז אך ניתן להסביר את הניסויים של הרוסים עשו שקידמו את הרפואה משמעותית? גם להם לא היה ממש איתיקה או מוסר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן