סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: איך יצרה האבולוציה את המוזיקה ולמה?

תומר שואל ":  למה בני האדם אוהבים לשמוע מוזיקה או לפחות אוסף של צלילים מחזוריים עם הרמוניות כאלו או אחרות ? איך זה נותן לנו יתרון אבולוציוני?

האדם הקדמון נהנה ממוזיקה במערה.  <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
האדם הקדמון נהנה ממוזיקה במערה. המחשה: depositphotos.com

האבולוציה של המוזיקה שדארווין ראה בה "תופעה מסתורית" היא מהמסקרנות שבחידות הביולוגיות שטרם נמצאה להן תשובה.

שפע גדול של מחקרים בוצע על מגוון יצורים לקבוע אילו יכולות מוזיקליות יש להם: מחקר ביזארי במיוחד מצא כי לקרפיונים יכולת להבדיל בין מוזיקת בארוק לבלוז. ובכל זאת, פרט לבני אדם רק 2 קבוצות בעלי חיים מגלות יכולת מוזיקלית, כלומר לומדות מתוך האזנה ואימון ליצור רצפים של צלילים מתוך סולם של תווים: ציפורי השיר והלוויתנים. זוהי תוצאה של   "אבולוציה מתכנסת" כלומר מנגנונים דומים שהתפתחו אצל יצורים שונים באופן בלתי תלוי בדומה לכנפי העטלפים וכנפי הציפורים או סנפירי הדגים והדולפינים. לקרובי משפחתינו השימפנזים והגורילות אין יכולת מוזיקלית. הקופים יזהו צלילים כדוגמת קולם האופייני של חברי הקבוצה או של המטפלים האנושיים אך לא ניתן ללמד שימפנזה לזהות שיר. זיהוי מנגינה פירושו הכרה לא של צלילים בודדים (תדרים שונים של גלי קול) אלא יחסים ביניהם: אנחנו נזהה בקלות את אותו שיר המבוצע בפי  זמרים בעלי קולות שונים זה מזה והיכולת הזו נראית לנו טבעית אבל העובדה שילד מבין מיד שאבא מהמהם את אותו שיר ששרה הגננת  היא תוצאת פעולתו של מנגנון מורכב וחדש מאוד מבחינה אבולוציונית. מחקרים הראו שקופים יעדיפו שירי ערש על טכנו אך יעדיפו שקט על כל מוזיקה שהיא. למרות הדמיון בין שירת ציפורים ולווייתנים למוזיקה האנושית הרי שלשירה אצל בעלי חיים תפקידים מוגדרים היטב: ציפורים ישירו כדי למצוא בת זוג ולהרחיק פולשים מנחלותיהם, לווייתנים שרים בעונת החיזור ורק למטרה זו. בהתאם, הזכרים שרים הרבה יותר מהנקבות והשירה מוגבלת לעונות מסוימות. רק אצל בני אדם היכולת המוזיקלית שוויונית וכל יום מתאים למוזיקה.

 אין אפשרות לדעת מתי התחילו אבותינו ליצור מוזיקה. כלי הנגינה האנושי העתיק ביותר הוא חליל עשוי עצם  ברבור שגילו כ40,000 שנים אך כיוון שעצם היא חומר לא נוח לייצור חלילים ובדרך כלל משתמשים בחומרים מן הצומח שאינם משאירים עקבות לארכיאולוגים קרוב לודאי כי ההיסטוריה של כלי הנשיפה עתיקה בהרבה.  כלי ההקשה עתיקים כנראה מהחליל והשירה היא מן הסתם המוזיקה הקדומה ביותר.  

תוצר לוואי של התפתחות השפה

 יש הסוברים כי יכולתנו ליהנות ולהפיק מוזיקה היא תוצאת לוואי של התפתחות השפה האנושית. כדי לדבר היה על אבותינו לעבור שינויים אנטומים ועצביים גדולים. אצל הקופים קופסת הקול קרובה לקצה העליון של קנה הנשימה ומאפשרת לחיה לנשום ולבלוע בו זמנית משום שהיא יוצרת חיץ בין הקנה לוושט, גור שימפנזה דומה לתינוק אנושי אך לעולם לא ייחנק מאכילת פיצוחים. המיקום הייחודי של מיתרי הקול שלנו במעמקי הגרון עולה לנו לעיתים בשאיפת מזון לקנה אך אנו זוכים בחלל תהודה גדול המרחיב את טווח הצלילים שאנו יכולים להפיק. מצורת בסיס הגולגולת במאובנים נראה שרק לפני כ 300,000 שנים התייצבה קופסת הקול במיקומה הנוכחית וקשה לשער שבתקופה קדומה מזו יכלו אבותינו לשיר. התפתחויות נוספת כללו  הקטנה של הלשון ושיפור השליטה בתנועותיה ושליטה משופרת בשרירי הנשימה המאפשרת זרימת אויר רצופה וקבועה הדרושה לשמירה על עצמת קול לאורך זמן.

שינויים מקבילים ניכרים במערכת השמיעה שהתפתחה להגברת הרגישות לתדרים המופקים ממערכת הקול האנושית. יתכן שיכולת ההאזנה למוזיקה נשענת על כישורי ניתוח מידע קדומים שעוצבו למטרות הישרדות. ניתוח מצב שמיעתי (Auditory scene analysis) היא היכולת לעקוב בתוך סביבה רועשת אחר סימני קול משמעותיים. כדי להתמקד בפסיעותיה של חיה טורפת (או מעוררת תיאבון ) על רקע ציוצי ציפורים ואוושת עלים ברוח נדרש יותר מאשר קליטת גלי קול באוזן. אין מקבילה שמיעתית למקולה  (macula) אותו אזור רגיש מאוד ברשתית שמיקוד אור אליו מאפשר אבחנה מיידית בפרטי צורה, גודל, צבע ומרחק של העצם המעניין אותנו.  לא ניתן למקד מידע אקוסטי והוא מפוזר על טווח רחב של תדירויות ועוצמות המגיעות מכל המרחב. הבנת הסביבה באמצעות שמיעה מחייבת זיהוי של תבניות במאפייני הצליל -תדר מרכזי והצלילים העיליים (אוברטונים) ובהתפתחות שלהם בזמן. נדרשת הפרדה בין צלילים שעשויים להיות חופפים חלקית וחיבור של צלילים מאותו מקור לאורך זמן גם כאשר מאפייני הקול משתנים. יכולת זו של עיבוד מידע  שהתפתחה להישרדות מאפשרת לנו כיום להנות מצלילי כמה כלים בו זמנית בתזמורת כאשר אנו מבחינים ביחסים בין צלילים שונים בו זמנית (הרמוניה) ולעקוב אחר השינויים בזמן (מלודיה). אבל הכלים הללו המשותפים לנו ולבעלי חיים אחרים אינה מסבירה את השאיפה שלנו ליצור מוזיקה ולהאזין לה.

כל השינויים הללו שבבסיס האבולוציה המוזיקלית הם גם אלו  המאפשרים לנו לדבר והשפה המדוברת היא יתרון הישרדותי גדול.  יש הטוענים, לכן, כי לשפה המדוברת ולמוזיקה בסיס ביולוגי משותף: אופן תקשורת קדום של שפה מוזיקלית. גם מוזיקה וגם דיבור הם צירופים של יחידות בסיסיות (תווים או הברות), בשני אופני התקשורת הללו יש משמעות לקצב ולמרווחים שבין היחידות ואותה התפתחות אנטומית מאפשרת את שתיהן . כאשר התגבשה השפה  הדקדוקית שלנו נשארנו עם יכולת מוזיקלית שאין לה משמעות הישרדותית.   

המוזיקה לפי סברה זו היא תכונה טפילית, תוצאת לוואי של התפתחות היכולת להפיק ולנתח צלילים. חיזוק לסברה זו נמצא בכך שאזור ברוקה באונה המצחית השמאלית של מוחנו אחראי להבנת התחביר הלשוני מופעל גם כשמושמע אקורד שגוי ביצירה מוזיקלית. הבעיה עם התיאוריה הזו היא שאנו משלמים מחיר גבוה על ההנאה המוזיקלית: המוזיקה מגלה את מיקומנו לאויבים וטורפים, היא עיסוק בזבזני בזמן, באנרגיה ובתשומת לב. היה ניתן לצפות ללחץ אבולוציוני שיכחיד תכונה כזו ובכל זאת המוזיקה שורדת בכל התרבויות האנושיות. בנוסף, מחקרי מוח מראים שהמוזיקה אינה סרח עודף של הדיבור: האזנה מוזיקלית מפעילה אזורים שונים במוח: יש פגיעות מוחיות המובילות להפרעה בדיבור )אפאזיה  aphasia) ואחרות המובילות לחוסר יכולת מוזיקלית (אמוזיה amusia  ). 

תיאוריה אחרת תולה את היכולת המוזיקלית שלנו בברירה מינית: מי שהיטיב לזמר סרנדות זכה בלב הנסיכה. מה לעשות, אבל קשה לבסס תיאוריה רומנטית זו בעובדות. תכונות הקשורות בבחירת בן זוג נוטות להיות שונות בין המינים: יש הבדל גדול בין שירת ציפורים זכרים לנקבות ונקבות הלוויתן אינן שרות כלל. אצל בני אדם היכולת המוזיקלית שווה בשני המינים. שירי אהבה אכן נפוצים אבל דווקא הם הפחות אוניברסליים: הסיכוי ששיר אהבה מתרבות אחת יזוהה ככזה על ידי זר קטן מהסיכוי שלו לזהות שירים אחרים.

"האבולוציה של המוזיקה". <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
"האבולוציה של המוזיקה". המחשה: depositphotos.com

המוזיקה כמשחק?

תיאוריה אחרת שזכתה לפופולאריות היא של המוזיקה כמשחק. באנגלית אותו פועל Play משמש הן לנגינה והן למשחק, משחק משמש במיני בעלי חיים רבים כאימון למטלות של הבוגר. מוזיקה, לפי תיאוריה זו היא מעין אימון לתקשורת ולחשיבה. כיוון שבני אדם נוטים לשמר תכונות ילדותיות לכל חייהם הרי שגם המוזיקה נשארת איתנו. התיאוריה הזו זכתה לפופולאריות בזכות "אפקט מוצארט" הרעיון שחשיפת תינוקות למוזיקה קלאסית משפרת את האינטליגנציה בבגרות. הבעיה עם "אפקט מוצארט" היא שאיכשהו מוצארט הגיע לכל הישגיו בלי שהשמיעו לו קלטות מוצארט בינקותו. ההבדלים בין שפה למוזיקה מהותיים מכדי שנראה במוזיקה אימון לרכישת שפה ואין ביסוס מחקרי לרעיון של שיפור ביכולת האינטלקטואלית כתוצאה מחשיפה למוזיקה.

תיאוריות מבוססות יותר רואות במוזיקה גורם עצמאי ולא סרח עודף של השפה המדוברת או שריד מנוון של תקשורת  ארכאית. המוזיקה שונה מאוד מהשפה: אין לה סמנטיקה (משמעות) או תחביר, בניגוד לדיבור שישעמם אותנו אם יחזור על עצמו אנו נהנים לשמוע שירים אהובים שוב ושוב. המוזיקה נושאת משמעות רגשית ולא אינפורמציה ולכן ראוי לחפש את תפקידה בתחום הרגשי. שני הסברים המתמקדים בתפקיד הרגשי של המוזיקה נראים סבירים. השערה אחת מצביעה על התפקיד החברתי של  המוזיקה: אנשים שרים או מנגנים יחד ויוצרים תוך כך הזדהות ולכידות. אצל אבותינו היה השבט מורכב מבני משפחה: לגיבוש הקבוצתי הייתה משמעות הישרדותית גבוהה המוזיקה היא התחליף האנושי לטיפוח ההדדי (סירוק ופליית כינים) של קרובינו הקופים. מבקרי ההסבר הזה מצביעים על העובדה שכתחליף לפליית כינים הדדית עומד לרשות בני אדם מכשיר יעיל וחסכוני יותר משירה – הדיבור. ייתכן כי השירה לא התפתחה ככלי לליכוד חברתי אלא כאמצעי להצגת הלכידות הזו כלפי חוץ. מינים טריטוריאליים רבים מכריזים על נחלתם ומרתיעים ממנה פולשים באמצעות השמעה מתואמת של קולות מאיימים. כך נוהגים למשל זאבים ושימפנזים. "שירה בציבור" היא איתות מהימן לגודל הקבוצה, לחוסנה ולתיאום בין הפרטים. שירי מלחמה הם סוגה קדומה   וחשובה של המוזיקה האנושית. שירה מתואמת , המחייבת יצירת תרבות מוזיקלית לקבוצה, יכלה לשמש לא רק להרתעת קבוצות יריבות אלא גם   כאיתות מהימן לכך שכדאי ליצור איתה בריתות או קואליציות.  

תיאוריה אחרת  מתמקדת בסוגה  המוזיקלית הנפוץ ביותר בכל התרבויות: שיר הערש. תינוקות מעדיפים בבירור שירה על דיבור ושיר ערש הוא הדרך הטובה ביותר להרגיע אותם. כל הורה מכיר את התשישות ואבדן העשתונות שנגרמות מבכי בלתי פוסק של ילד. ליכולת להרגיע תינוק ולזכות בכמה שעות שינה הייתה משמעות רבה לסיכויי השרידה של אבותינו.  היכולת לשיר ולהגיב לשיר ערש היא אולי המקור למוזיקה. שירי ערש הם גם האוניברסליים ביותר: מחקר מקיף העלה שאנשים מזהים נכונה שירי ערש המושרים בשפות ובמסורות  מוזיקליות  שונות ותינוקות נרגעים גם כשמושמע להם שיר ערש בשפה זרה.

ייתכן שבסופו של דבר מאשר המדע את מה שהבין  נתן אלתרמן

 "רוב נגינות יש וצלילים

אך שיר הערש שידענו

ושנחבא אל הכלים

רק הוא בסוף נשאר איתנו"

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל : [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

8 תגובות

  1. התשובה פשוטה מאוד. לא התפתחנו מהחיות, האדם הראשון יציר כפיו של הבורא ונתן בו מעלה יתירה על החיות.

  2. יש מי שיאמר שאת התמונה שמציגה את המתופף כהתפתחות מהקוף דווקא מציגה מציאות הפוכה בה האבולציה באמת התחילה מהמתופף והתפתחה לקוף…

  3. הבעיה עם "אפקט מוצארט" היא שאיכשהו מוצארט הגיע לכל הישגיו בלי שהשמיעו לו קלטות מוצארט בינקותו.

    זה לא נכון , ההורים של מוצארט גם היו נגנים מקצועיים וכנ"ל אחותו הגדולה.
    שמע מוסיקה מהיום הראשון שלו כזרע.

  4. אני לא מבינה את הכתבה, ידוע ממזמן ששיר מוזיקלי מאפשר לנו לזכור את הפרטים בו. כך שבעצם המוזיקה ושירה ביחד היא אמצעי להעברת מידע וזיכרון.

  5. מאמר מעניין ומרשים עתיר תובנות המשתרגות אלי תהום הנשיה.

  6. האים יש דימיון בין גירגור חתול,שמרגיע ואף מרפא ,לזימזום אנושי,שניראה שגם מספק יתרונות אלה,ואולי היה קדום לכלי נגינה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן