סיפורי ערש

כמנפץ מיתוסים "אובססיבי" נוהג אני להגדיר "עובדות היסטוריות" (מעוותות כמובן) שהשתרשו בקרב הציבור כ"סיפורי ערש"

אחד מהסיפורים הללו דן בשיקום העם והחברה ביהודה לאחר חורבן הבית השני, והכוונה לדור יבנה.
אין ברצוני ובכוונתי להציג את הנושא בראיה מעמיקה ומונמקת על בסיס ניתוח העדויות, שלכך יידרשו כמה עשרות אלפי סימני דפוס, ונצא כולנו, כתוצאה מכך, ספוגי מידע ופרשנות למכביר, אך נאבדי-נעדרי התמונה הכוללת.

מה אומר "סיפור הערש" הקלאסי, שהוא כל-כך מתקתק ונבלע כצפיחית בדבש חלקלקה אל גרונו התאב של העם היהודי לדורותיו, מהגיל הרך ועד הגיל ה"רך"? ובכן, הוא מציג לערך את התמונה הבאה: ירושלים עומדת לפני חורבן והרס, ויחד עימה העם והחברה. מחליט מנהיג חכם, פרגמטי ואמיץ בשם רבן יוחנן בן זכאי לעשות מעשה: לצאת מירושלים ערב חורבנה ולהציל את העם והחברה על ידי הפיכת יבנה למרכז חדש, מעין חלופה לירושלים. על סיפור זה התחנכו דורות רבים של תלמידים עד שהפך זה למיתוס של גבורה מיוחדת מול תעוקת המצב ולסמל של התחדשות והתרעננות. יישובים בארץ הוקמו להנצחתו, ו"מעשה ריב"ז (רבן יוחנן בן זכאי)" הפך למנטרה של מחנה גדול בארץ, ובעיקר הדתי, האמוני, בבחינת מעשה לא רק אמיץ, אלא גם מתוחכם, כנציג כוחות האור מול הרשע. הרשע? תיכף ומייד נראה!

הכל טוב ויפה אלמלא שתי עובדות אלה: האחת – יוחנן בן זכאי מכונה "רבן", שהוא תואר שושלתי-נשיאותי ברור, המיוחס לבית גמליאל בלבד, ואדם זה כלל לא השתייך למשפחת הנשיאות, וכדי שנבין זאת טוב-טוב נמשיל מקרה בו מכתיר ברנש את עצמו למלך למרות שאיננו משתייך למשפחת המלוכה. השניה – ריב"ז במעשהו זה דחה ודחק את בית הנשיאות המכהן עד לאותו רגע שבו נאלץ לפרוש מן ההנהגה בלחצים רומיים, כך דומה. שתי עובדות אלה מעמידות בספקנות את הלגיטימציה של המיתוס הנזכר ואמורות להציג את מעשהו כבוגדני מזה וכנבזי-מוסרי מזה, אך כמובן שלא נסתפק בכך.

ראשית – ריב"ז הירושלמי היה, כנראה, מתומכי המרידה ברומאים, כחלק אינטגרלי מהקו המנחה של הפרושים, אם כי לא קנאי ולא נחרץ כמו בית הנשיאות. עם הזמן התמתנו דעותיו של ריב"ז והוא מחליט לעזוב את ירושלים הנצורה (אם תרצו, להפקיר את תושביה) בדרך של עורמה (התחזות למת וניצול קשרים משפחתיים עם הקנאים-הסיקריים כדי שלא ידקרו את "גופתו" ביציאה משערי העיר בבחינת "וידוא הריגה") על ידי כניעה מוחלטת לרומאים, כשעוד קודם לכן, שיגר לרומאים מידע על כוונותיו באגרות הקשורות לחיצים שנורו מעבר לחומה. איך שלא נביט אל האירועים הללו, קשה להציג את ריב"ז בהיבט הציבורי כגיבור, כאמיץ וכמתכנן את הצלת העם והחברה. אפשר, לעומת זאת, בהחלט, להציגו, ואין כל פסול בכך, אדרבה, כמי שביקש למלט את נפשו מגורל קשה.

שנית – יבנה היתה, כמו גופנה בצפון ירושלים אתר גדול ששימש מחנה למעצר שבויים אשר בחרו להיכנע לרומאים מרצון, מה שהופך את בקשתו של ריב"ז להציל את העם והחברה למשהו משני, מזדמן ולא ייעודי.

שלישית – הבקשות ששוטח ריב"ז לפני ווספסיאנוס, או כל פונקציונר רומי, כגון הזכות לקיים את הפולחן ברמה האישית, ואפילו הקבוצתית המצומצמת, נוגעות יותר למשאלות לב בסיסיות של כל אדם קודם למעצרו, ולא לניסיון לחלץ מהרומאים, בעורמה ובהונאה, פריבילגיות ציבוריות.

רביעית – מהלכו של ריב"ז להקים ביבנה מרכז חלופי, זמני לירושלים, נראה על פניו כצעד מהפכני, חסר-תקדים, שיש בו משום מרידה במימסדיות השושלתית, קרי, בבית הנשיאות המכהן (אם כי לא בפועל), הוא בית גמליאל המסורתי. ראוי לציין כי המאבק בין השוליים למימסד הינו עתיק יומין, ויש בו אפילו מידה רבה של טבעיות. ההתמודדות, ולעיתים הקשה, בין הנבואה לבין המלוכה בתקופת בית ראשון, מפורסמת ואינה זקוקה להוכחת תימוכין. היה זה מאבק בין כוחות לא רשמיים לגוף ממוסד, ואם תרצו, אם כי לא נוח לי כל כך עם היבט זה, – בין גורם אריסטוקרטי לעממי. מאבק זה מוצא את ביטויו גם לכל אורך תקופת בית שני. נמצא אותו בהתמודדות בין עזרא הסופר לבין המשפחות האריסטוקרטיות הירושלמיות והעמוניות (כגון בית טוביה). נמצא אותו, את המאבק, מתפתח בין המשפחות המתיוונות, הכוהניות, לבין גורמים עממיים או מעין-עממיים, כגון הממשל והמשורר שמעון בן סירא. נמצא אותו במרד שאת ניסו הניפו מתתיהו ובניו, והוא כוון לא רק נגד היוונים, היוונות וההתיוונות, אלא גם, ואולי בעיקר, כנגד ההנהגה המכהנת בבית המקדש, זו שזכתה בגיבוי סורי-סלאוקי, ומרגע שזכו המקבים-החשמונאים בניצחון, הם אינם טורחים להשיב עטרת ליושנה, קרי – להמליך בירושלים את משפחת הכהונה המסורתית, אלא נוטלים לראשם את כתר ההנהגה ופותחים שושלת חדשה. נמצא אותו, את המאבק, בניסיונות המרדנות של שרידי בית חשמונאי, לא רק ברומאים, אלא, ואולי בעיקר, כנגד מי ש"הומלכו" על ידי הרומאים, כמו משפחת אנטיפטרוס האדומי (היהודי-המגוייר בזמנו). נמצא את המאבק בניהולו של יוחנן המטביל וישו הנצרתי מול הכהונה המושחתת בירושלים ונמצא את המאבק בדגלם של המורדים במרד הגדול גם כנגד ההנהגה המכהנת, מה שכלל אף חיסול כוהנים ומינוי כוהנים אחרים, חדשים, כלבבם של הקנאים. ריב"ז מבקש איפוא, כך דומה, לפתוח שושלת הנהגה חדשה, אולי אף הקשורה במשפחתו, ועל כך ניתן ללמוד גם מהתואר "רבן" שבו הכתיר את עצמו, כאמור תואר המשתייך למשפחת הנשיאות בלבד.

חמישית – ובהמשך לנקודה החשובה הקודמת – הלכותיו של ריב"ז נראות, על פניהן, על כל פנים, כמבקשות להציל את העם והחברה לאחר החורבן, כשמטרותיהן כפולות: מחד לסגל את העם למצב של העדר מקדש ומאידך לא להשכיח ממנו, מן העם, את זכר המקדש, כדי שבבוא היום, לכשייבנה וייכונן המקדש, תהיה לו המשכיות, ולפחות במה שמכונה "הזיכרון ה'לאומי'". עולה פה, לכאורה, מגמה מאוד מבורכת של הצלה והנצחה. אלא, שבחינה מדוקדקת וקפדנית של הלכות ריב"ז, מעמידות די בספק את כוונותיו הטהורות והזכות, ומציגות אותו, כפי שנאמר ברשימת המאמר כשרלטן וכבונה תדמית עצמית משודרגת. ולמה כוונת הדברים? ריב"ז מבקש להחיות מינהגים, שהיו מקודשים ומחוברים באופן אמיץ ביותר למקדש, והוא מעביר את ביצוען, שלעולם, בימי הבית השני, לא נדדו מחוץ לירושלים, ליבנה. הוא משדרג את יבנה למעמד של "מעין ירושלים", וכתוצאה מכך משדרג את מעמדו לדרגה של "מעין נשיא", כאשר בית הנשיאות קיים, אם כי נרדף בשעתו (מיד לאחר החורבן) על ידי הרומאים, ומצפה לחזור ולהנהיג את החברה שלאחר החורבן.

ששית – ריב"ז מנהל מאבקי מעמד ויוקרה כנגד משפחות הכהונה. נכון, שבהעדר מקדש, אין פונקציה ממומשת של כהונה מקדשית, ועל כן לא נתפלא שמעמד זה הולך ונשחק עם הזמן, אלא שבתקופה הסמוכה שלאחר החורבן, כאשר ריב"ז יותר ממאותת בדבר כוונתו להנציח את זכר המקדש מחד, ומאידך אינו מקדם את מעמד הכהונה (כנראה ממטרות אישיות-פוליטיות) מעורר העניין מספר רב של סימני שאלה.

שביעית – פונקציונר נוסף, שבמרוצת הזמן נהג בדומה למהלכו של ריב"ז, אם כי לא נמנה על חבורת חכמי הסנהדרין, היה בן כוסבה (בר כוכבא). הלה, תוך כדי יוזמת המרד ובמהלכו מכתיר עצמו כנשיא, כולא את בית הנשיאות במעוזו אשר בביתר, ושולט, בין השאר בשמו של בית זה, על הסביבה.

נוח היה, איפוא, מטעמים שונים, דתיים ולאומיים-פטריוטיים, להציג את ריב"ז ומפעלו כגיבור התורן של ההיסטוריה היהודית. תמונת המצב העולה מספרות חז"ל אינה משרתת הנחה זו ומציגה דיוקן של מנהיג אחר.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. אני לא מבין איך אתה מרשה לך לכתוב,ועוד כביכול "לנפץ מיתוסים" שאין לך טיפת ידע בסיסי ביהדות ובגמרא,לא הייתי צריך לקרוא את כל המאמר בכדי להבין שכל ההתבוססות שלך על הכתיבה היא מכביכול ארועים היסטוריים שצויינו בכל מיני מקומות,אך לא טרחת לבדוק לעומק הקורה,במקומות החשובים באמת.

    להבא לפני שאתה כותב מאמר,ועוד "מנסה" לשבור לנו מיתוסים,תעבור גם על מקורות יהודיים.

  2. שוב בורות שלך חוגגת, באותה נשימה יחד עם בקשת הצלת יבנה, הנזכרת במסכת גיטין, נאמר גם שהוא ביקש את הצלת "שושילתא דרבן גמליאל" כלומר משפחת הנשיא, פירוש העניין שהוא עצמו הציל אותם, (ואם הם היו קנאים היה בכך משום העזה מסוימת לבקש זאת מהרומאים.) אבל או שאתה לא ממש יודע לקרא, או שנוח לך לסנן מהחומר רק מה שמתאים לבניינך ההזוי ןלהתעלם מהיתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן