אז איך זה התחיל?!

האם המרד הגדול היה בלתי נמנע?

מקובל לבחון אירועים היסטוריים מהיבט מאוד פשטני, חד-ממדי, או לכל היותר דו-ממדי. כלומר בחינת רקע האירוע וגורמיו, מהלכו, תוצאותיו והשפעותיו. זה אכן מהלך תקין וראוי, אלא שעם הזמן, הן בהיבט העממי (מילא) והן בזה האקדמי (נורא ואיום) מתפתחת בנליזציה של בחינת האירועים וניתוחם. לבנליזציה גורמים שונים, והיותר משמעותי שבהם, הינו רתימת האירועים ההיסטוריים לטובת מדיניות המימסד דרך מערכות החינוך השונות. כך נשחקה החדות והמורכבות של אירועים היסטוריים שונים כמו המרד הגדול.

מקובל לראות את המרד הגדול (73-66 לספ') כתולדה של סיבות, גורמים ומקדמים, מעין מודולריים, של מערכת יחסים מתוחה בין היהודים לרומאים, כשהנציבים האחרונים מתעללים ברגשות היהודים, ואו-אז קם העם, מוסת ומונהג על ידי גורמים קנאיים וקורא למרד ברומאים.
זאת ועוד, רגע ממש לפני פרוץ המרד מזמינים טובי העם את הרומאים להתערב צבאית בירושלים, מה שנראה לכל הדעות כבגידה, כ”תקיעת סכין בגב האומה”.

האמנם? האם היה זה כה פשטני ובנלי?

לטענתי המורדים הכינו את המרד זמן רב לפני התפרצותו ורק חיכו לשעת כושר. מה שמזכיר לא מעט מלחמות שפרצו לאורך ההיסטוריה, ואף לאחרונה, ולא-כל-כך-רחוק מכאן, ואולי אף כאן, כשהכל היה מוכן להתפרצות ומה שחסר היה הוא ה-casus belli, היינו – העילה למלחמה.

ראוי איפוא לבחון את המהלכים האחרונים, ערב פרוץ המרד הגדול בכדי לעמוד על טיבו ועל טבעו.

טרם נעשה זאת מתחייבת כאן הערה חשובה ומובילה: המקור העיקרי, אם לא היחיד, והמפורט מאוד, העומד לרשותנו כדי לתשתת את בסיס ההתייחסות ההיסטורית בכלל הינו יוסף בן מתתיהו, שעם כל הביקורת המותחת כנגדו הוא עדיין נחשב, במשמעויות של היסטוריונים קדומים, קלאסיים, למוסר דברים אמין. בכל מקרה, לא זו בלבד שהלה אמין, אלא מקמצוץ הידיעות בספרות חז”ל הנוגעות למרד הגדול, ושעיקרן ביקורת כלפי המרד, המורדים ואפילו כלפי האל (כמה שזה מדהים בהתחשב במידת האמונה בתקופה הקדומה) ניתן לחלץ תימוכין לעמדה המוצגת בפי יוסף בן מתתיהו באשר לאווירה שקדמה לפרוץ המרד ולעצם התנהלותו.

ובכן, הנציב האחרון של רומא ביהודה היה גסיוס פלורוס, שמדיניותו ומהלכיו מקובלים כמי שעוררו את פרוץ המרד ברומאים? האמנם?

את בואו של פלורוס ליהודה לרשת את כס הנציבות מקודמו, מאלבינוס, מתאר יוסף בן מתתיהו כדלקמן: “אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גסיוס פלורוס והראה לדעת, כי למולו גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב” (מלחמות היהודים, ספר ב' וכך שאר המקורות שיצוטטו בהמשך). ויוסף בן מתתיהו מפרט כדלקמן: “כי ניצל (פלורוס) ערים שלמות והשחית קהילות רבות וכמעט העביר קול בכל הארץ, כי הרשות נתונה לכל איש לגזול גזל כאוות נפשו, אם יקבל (פלורוס) חלק מן החמס. בתאוות בצעו השם מחוזות שלמים ורבים עזבו את נחלת אבותיהם וברחו אל מדינות זרות”.

אף אחד לא התלונן על מעשיו לפני הנציב בסוריה קסטיוס גלוס, שהנציבות ביהודה היתה כפופה לו. אך כשהגיע גלוס לירושלים למועד הפסח זעקו לפניו המונים על המצב. בתגובה הבטיח גלוס לדבר בעניין זה עם פלורוס.

מוקד בעייתי שהפך מנוף למרד היה הסכסוך הפוליטי-משפטי בין התושבים היהודים של קיסריה לבין תושביה ההלניסטים לגבי הזכויות האזרחיות של היהודים, וכאשר פסק הקיסר נירון לטובת ההלניסטים ציין זאת יוסף בן מתתיהו בלשונו:  “והדבר הזה היה ראשית המלחמה (=המרד), בשנת 12 לשלטון נירון, היא שנת 17 למלוכת אגריפס” והוא מסייג את דבריו באומרו “… אם גם סיבת המלחמה לא יאתה לצרות הגדולות אשר יצאו ממנה”, שזה יותר מרמז באשר להצדקת הנפת נס המרד. והעניין היה בית כנסת שהיהודים בקשו לקנות את המקום מאדוניו היווני, אלא שהיווני סרב. הלה הותיר ליהודים אך משעול צר לעבור דרכו לביהכ”נ, וחמומי מוח מהם תקפו את פועליו של היווני. היהודים נתנו לפלורוס כסף רב כדי שיעצור את המלאכה אך פלורוס, למרות שהבטיח זאת לא עמד במילתו. “והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם”.
בינתיים פרובוקטור יווני מקיסריה התגרה בבאי ביהכ”נ כשהוא מקריב מול פתחו צפורים. וכשבאו להתאונן לפני פלורוס אסר את המתלוננים באשמה כי הוציאו את ספרי התורה מביהכ”נ והעבירום לנרבתא המרוחקת מקיסריה 60 ריס.

האווירה אכן התחממה, אך ממדיה היו נקודתיים וניתנו בכל מקרה להתקררות ולגישור.

פלורוס, כמו מנותק מהמתיחות המחושמלת שזרמה באוויר שלח ידו בכספי המקדש והוציא משם 17 כיכר בטענה כי הם דרושים לקיסר. תגובת צעירים מרדנים ופרובוקטורים למהלך האחרון של פלורוס התקפלה במה שידוע כ”קופות פלורוס”. כלומר לאסוף תרומות ציבוריות לפלורוס “הקבצן”. פלורוס דרש שיוסגרו לידיו אלה שחרפו וביזו אותו, ומשסרבו לכך ראשי העם והכוהנים שילח בתושבים הירושלמים את צבאו. רבים עונו ונצלבו.

האם ניתן היה למנוע את התפרצות המרידה בעקבות מהלך זה? אולי, “אולי מאוד”, אלא שכנראה מחשבת המורדים היתה מקובעת ונעולה – למרוד בכל מחיר. ומה שחסר היה להם הוא מספיק זעם וכעס כדי לזכות במין לגיטימציה ציבורית.

כנראה שההנהגה היהודית, הכוהנים ו”טובי העם” – האריסטוקרטים, ובוודאי שבית המלוכה המסורתי – אגריפס וברניקי אחותו – חשו שהצעירים הקנאים משתוקקים למרוד, והללו ביקשו לקרר את התלהבותם ולהוציא כמה שיותר אויר מבלון המרד. אשר על כן התארגנה משלחת של נכבדים יהודים כדי לקדם בברכה שתי קוהורטות (גדודים) רומיות שבאו לירושלים מקיסריה. זו אספה את העם בהר הבית והפצירה בו לקדם את הרומאים בברכת שלום “טרם תבוא עליהם רעה נוראה”. “אולם שוחרי המרד מאנו לשמוע בקולם”, ואליהם הצטרפו כל אלה שנפגעו מהרומאים.
הכהנים ומשרתי המקדש הוציאו את כלי הקודש מהמשכן ופשוט התחננו לפני העם לא לאבד תקוה ולא לאבד ראש “ולבלי תת פתחון פה לרומאים לבוז את אוצרות בית האלוהים. מה נורא היה מראה הכהנים הגדולים בשימם עפר על ראשם ובקרעם את בגדיהם ובחשפם את סגור לבם. הם קראו אל האנשים הידועים בנקבם שם כל אחד מהם, וגם התחננו אל כל העם, לבל יהיה הדבר הקטן הזה קל בעיניהם ולא יסגירו את עיר קודשם בידי הרוצים להחריבה”.

ועל כן פנו הכוהנים לעם ואמרו: “אולם אם תקדמו בכבוד את פני הבאים כמשפט, הלוא תסתמו בזאת את פי פלורוס המבקש לו תואנה להקדיש עליכם מלחמה, וככה תהיה לכם עירכם לשלל ולא תוסיפו לשבוע מכאובות. הן מעשה כסל נורא יהיה, כאשר ישמע עם גדול כזה בקול מחרחרי ריב מתי-מספר, תחת לאלץ אותם להודות בדברי הרבים”. (מלח' ב' טו).

דברים אלה, שיצאו מן הלב ומן ההיגיון הבריא, הרגיעו את העם. תושבי ירושלים נאותו לצאת יחד עם הכהנים כדי לקדם את בואם של הגדודים הרומיים. אלא כאשר קרבו הגדודים וברכו אותם התושבים לשלום, לא השיבו החיילים הרומיים בברכת תודה והסכמה. אירוע זה נוצל על ידי מחרחרי הריב, הגורמים הקיצונים, כדי להרים קול צעקה ולחולל אנדרלמוסיה קולנית. בתגובה הקיפו החיילים את המסיתים שהתחבאו בין התושבים ובמקום פרצה מהומה רבתי. רבים נפגעו מהחיילים הרומיים ויותר נדרסו ברגלי הבורחים, “ונורא היה גם מות הכושלים במנוסתם, כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא נכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו”.
הצבא הרומי ביקש להבקיע דרך להר הבית ול”בירה”, היא מצודת אנטוניה, שמצפון-מערב בית המקדש, או-אז התעשתו התושבים והתייצבו מול הכוחות הרומיים. הגדודים הרומיים נסוגו לאחור ונערכו לעימות הבא. המתקוממים, ובראשם מנהיגי המרידה חששו כי הצעד הרומי הבא יהיה מוצלח ופלורוס יצליח להשיג את מבוקשו – ביזת אוצרות המקדש, ועל כן הרסו המורדים את האולמות שחברו-גשרו בין ה”בירה” להר הבית.

פלורוס הבין כי מצבו הפוליטי והאישי מתערער ועל כן זימן אליו את ראשי הכוהנים ואת מנהיגי הסנהדרין והבטיח להם חגיגית כי יצא מהעיר ירושלים, אך ישאיר בה כוחות מאוד זעומים של רומאים. הכוהנים הבטיחו כי יעשו ככל אשר לאל-ידם “להקים את המנוחה ולהפר את עצת המרד” אם ישאיר בעיר רק קוהורטה אחת, ולא זו שנלחמה ביהודים.
פלורוס נהג כהמלצתם וכתביעתם ועזב את היר כשפניו לקיסריה.

פלורוס שיגר לנציב קסטיוס גלוס שבסוריה מכתב ובו הוא פרט את התגרויות היהודים כלפיו. במקביל שלחה ההנהגה הירושלמית אגרת לנציב ובה הדגישה את כל מעללי פלורוס כלפי הציבור היהודי. יצויין כי ברניקי, אחות אגריפס, חתמה אף היא על האיגרת.

גלוס שלח לירושלים את אחד מידידיו, את נפוליטאנוס המצביא, כדי שיחקור את המצב והנעשה שם. נפוליטאנוס השתכנע, לאחר שבחן ובדק את תוצאות ההרס שהסבו חיילי פלורוס בירושלים יחד עם המלך אגריפס, ששב מאלכסנדריה, “כי באמת היהודים אוהבים את השלום”, ובהתרשמו מכך שב לנציב גלוס שבסוריה.

הציבור הירושלמי פנה למלך ולכוהנים הגדולים כדי שישגרו שליחים לקיסר נירון ויתאוננו בפניו על מעשי פלורוס. אגריפס הניח כי מהלך זה אינו ראוי ויתפרש על ידי הקיסר כמעשה חתרני-התערבותי, ועל כן העדיף לשכנע את המון התושבים בדבר עוצם הנזקים שמרד בכלל יביא בנאום דרמטי שנשא לפניהם. לא זו בלבד שאין למרד כל סיכוי להצליח, אלא שהוא נושא בחובו אסונות כבדים למחולליו ולכל העם.

תשובת העם היתה, שאין כוונתו להילחם ברומאים, אלא בפלורוס בלבד, ואגריפס טרח להסביר להם כי אין להבדיל את פלורוס מהרומאים. העם נטה להסכים לרגע ואז אגריפס דרש מהם, למען התקין את היחסים עם הרומאים לשוב ולהקים מהריסותיהם את האולמות שנהרסו ולהעלות לרומאים את תשלומי המסים. “רק בזה” – הדגיש אגריפס בפניהם – “תסירו מכם את אשמת המרד”.

העם נשמע לדבריו והחל לשקם את האולמות ואף דאג להעלאת המסים. עם זאת תחנוניו של אגריפס להשהות את פעולת המרדנות עד אשר יישלח נציב אחר תחת פלורוס נפלו על אזניים אטומות.

באותו זמן יצאו סיקריים קיצוניים לכיוון מבצר מצדה, לכדו אותו במהירות ושחטו את חיל המצב הרומאי במקום.
אלעזר בנו של הכהן הגדול ביטל את הקרבן לשלום הקיסר במקדש, וזה היה ראשית האות למרידה.
הכהנים ניסו לדבר אל לב העם אך הוא בשלו. הכהנים הבכירים נשאו נאום מרגש המביע את הסכנה למקדש בעקבות המרד הצפוי, אך לשווא. המורדים הקנאים, המסיתים, דאגו לשלהב את הרוחות ולדחוק במהססים.

טובי העם הבינו כי אין מה לשכנע את ההמונים וכי אם יפרוץ מרד תחול האחריות על ראשם, מיהרו לשלוח לפלורוס משלחת צירים ואף אל המלך אגריפס ובקשו מהם למהר עם צבאותיהם לירושלים על מנת להכניע את המורדים.

אגריפס שיגר לירושלים מסגרת צבאית, חטיבה בת 3000 פרשים מארץ חורן, בשן וחבל ארגוב תחת פיקודו של דריוש מפקד הרוכבים ופיליפוס בן יקים מפקד הצבא.

בבוא הכוח של אגריפס חברו אליו מיד טובי העיר והכוהנים הגדולים וכל אוהבי השלום אשר בקרב העם וכבשו את העיר העליונה, כשבעיר התחתונה ובהר הבית (ובכך חיללו את הקודש)התחזקו המורדים והתבצרו, והתנהלו מגעים קשים בין שני הכוחות.

אותו זמן פרץ הקנאי מנחם בן יהודה הגלילי את מחסן הנשק של הורדוס במצדה וחילק “מכל-טוב” למורדים.

הכהן הגדול חנניה שהסתתר בצינור המים מסביב לחצר המלך הומת יחד עם אחיו בידי המורדים, וזה לאחר שהמורדים בעוצם התלהבותם העלו באש את בית חנניה ואת ארמונות אגריפס וברניקי וכן את בתי הארכיון שם נשמרו שטרי החוב של הלווים והנושים.

מנחם דימה עצמו למלך ולכן נרצח בידי יריביו, אנשי אלעזר בן יאיר הסיקריי. תחילה ניסו לחסלו והיכן? בתוך המקדש עצמו, אך הלה נמלט אל העופל ושם נלכד, עונה קשות והומת.

על התנגדות העם למרידה יוכיח מאמרו של יוסף בן מתתיהו, כי העם האמין וקיווה שבמותו של מנחם יושם הקץ למרד והשגרה תגיע לירושלים, אלא ש”אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי אם למען יוכלו להילחם ביתר שאת, ואף כי הירבה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי הצבא הרומיים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת”.

אף הרומאים האמינו כי בכך יבוא המרד לסיומו ואף שגרו לאנשי אלעזר שליחות ובפיה בקשה להפסקת-אש, כשתמורת נשקם והציוד שברשותם לא יפגעו בהם המורדים לרעה. המורדים נענו בחיוב, אך מרגע שמסרו לידי המורדים את נשקם התנפלו עליהם המורדים והמיתו אותם. מעשה רצח זה נעשה בשבת, וכל מי ששמע זאת הזדעזע.

ההמשך היה כמעט צפוי, והוא התעמתויות חריפות ומגואלות בהרבה דם בין אוכלוסיה הלניסטית בקיסריה לבין היהודים. יהודים התנפלו על רבת עמון (פילדלפיה), חשבון, גרש (גרסה), פחל (פלה), בית שאן (סקיתופוליס), גדר (גדרה), סוסיתא (היפוס) ועוד. הרסו אחדות מהן, העלו את שרידיהן באש. אחר-כך תקפו את שומרון (סבאסטי), אשקלון, עזה וסביבותיה, העלו אותן באש וטבחו בכל הגברים שנמצאו במקום.

הקטע האחרון הוא למעשה לוז המאמר שלי. לכאורה מדובר במין תהליך טבעי של התגברות ההתנגדות והתחשלותה עד כי הפך הזעם למרחץ דמים. במיתקפה הכללית, הכמעט אסטרטגית, על ערי הפוליס שבשטחי הפרובינקיה, מבצבצות שתי שאלות דרמטיות: האחת – כיצד הצליחו המורדים לפגוע בכל-כך הרבה ערים, כמעט בו-זמנית, ומדובר בערים בצורות ומצויידות בכוח צבאי? השניה – מהו הקשר בין מעשי פלורוס הרומי לבין המיתקפה על ערי פוליס הלניסטיות?

התשובה לשאלה הראשונה היא, שאכן המרד הוכן שנים לא מעטות לפני התפרצותו, ולא מעשי פלורוס הם שהניעו אותו, אלא בבחינת תירוץ ורצון לגרוף את התמיכה הציבורית למרד. ואם כן ניסיונותיהם של מנהיגי העם להניא את המורדים מתוכניותיהם ההרפתקניות היו חסרות סיכוי מלכתחילה. הצלחת המורדים במיתקפה הכמעט בו-זמנית על ערי הפוליס מעידה כי מראש גובשו תוכניות, אומנו המורדים, נצברו כלי נשק והוחבאו במקומות מסתור.

התשובה לשאלה השניה נעוצה אולי בסכסוך קיסריה, שהחלטת נירון לגבי קיפוח היהודים בה לרעה נזלה והתפשטה לשאר הערים. אלא שסבירותה, בהתחשב בתקשורת הפרימיטיבית של התקופה הקדומה, היא די קלושה.
קיימת תיאוריה התולה את מערכת היחסים העכורה שהתפתחה בין תושבי הערים ההלניסטיות לבין הטריטוריה הכפרית של כל תחום פוליס שהתאכלסה בכפריים יהודים על בסיס סוציו-כלכלי, מה שנפוץ לאורך ההיסטוריה במקומות רבים. המתח התחדד יותר במקרה הנידון על רקע ההבדלים הדתיים בין חברה מונותאיסטית לפוליתאיסטית.
אך עושה רושם כי המורדים ראו עצמם, בבחינת ממשיכי קו הפעולה החשמונאי האנטי-רומי, שהחל למעשה לפעול מראשית הכיבוש הרומי, מאז 63 לפנה”ס. קו זה גישר אמוציונלית וגניאולוגית בינו לבין החשמונאים של התקופה ההלניסטית ובמיוחד בינו לבין המקבים הקדמונים. כחלק אינטגראלי מהמרד תקפו המקבים את האוכלוסיה ההלניסטית בערי הפוליס באכזריות רבה. חלק מהערים חרבו, אחרות נשרפו, באחרות נשחטו הגברים ובחלקן נכפה עליהן הגיור.
תופעות די דומות, למעט כפיית הגיור, מתרחשות בתקופת המרד הגדול, ועולה מאליה השאלה: מהו הקשר בין ערי הפוליס לבין השלטון הרומי, שהרי המרד נועד מראשיתו להתנהל נגד פלורוס והרומאים?  האם בגלל הקשרים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים ששררו בין שני העמים, הרומי וההלניסטי? האם בשל העובדה שהרומאים הגדירו עצמם כממשיכי המיתולוגיה היוונית הקלסית, מאז חורבן טרויה? האם בגלל פסיקתו של הקיסר נירון לטובת העיר קיסריה? אולי, ואולי.
עושה רושם שהמורדים לא כל כך היו מודעים בנסיבות הזמן הקדום להקשרים אלה, המונחים כמעט באופן מסודר על שולחנו של ההיסטוריון החוקר בפרספקטיבה של זמן.
אז מאלינו אנו חוזרים לאותו קו של ירושה מקבית-חשמונאית, כשהמרד נגד פלורוס היה למעשה תירוץ, וכל כוונת המורדים, ובראשם הקנאים, ומעליהם הקבוצה ההזויה של “הפילוסופיה הרביעית”, שביקשה להשליט את מלכות האל על פני האדמה, היתה למחוק כל יסוד הרחוק מן היהדות, וטובה מבחינתם, שעה אחת קודם.
ומעניין, אגב, שגם לאחר דיכוי המרד הגדול, מתכננים גורמים קיצונים, קנאיים, שנים רבות לאחר המרד, לחולל חזית התנגדות מרדנית נוספת המהולה באספקטים משיחיים-אסכטולוגיים-אפוקליפטיים, קרי המרידות בתקופת הקיסר טריאנוס (117-114 לספ'), ואף שם מותקפות בראש ובראשונה ערי פוליס מרכזיות, כגון אלכסנדריה שבמצרים וקיריני שבקיריני (לוב של היום).

אם כן, כל הניסיונות של טובי העם, האריסטוקרטיה, הכהונה ואף בית המלוכה, להניא את המורדים מקו המרידה, למרות, שפה ושם הצליחו לגבש את תמיכת העם, נידונו לכישלון. המרד בכל מקרה תוכנן להתפרץ, ורק שאלת ה”מתי” עמדה על הפרק, ככדור בבית הבליעה או אף בקנה.
ומה באשר לספרות חז”ל?

זו לכשעצמה גזרה שתיקה בכל הנוגע למהלכי המרד, לרקעו ולסיבותיו, ובוודאי שלא על יסוד החשש כי גורם הלניסטי או רומאי יקרא את החומר ויתנכל לכותבים. השתיקה מתבררת כביטוי מחאה של ההנהגה שלאחר המרד כנגד המרידה בכלל, ובהקשר זה מפורסמת כל כך האמירה: “מקדש שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם” (תלמוד בבלי, יומא ט עמ' ב'). שנאת חינם זו משוייכת לקבוצות הקנאיות שרבו זו עם זו בתוככי ירושלים הנצורה והפכו אותה למרחץ דמים נוראי, ואלה שכפו את המרד, הר כגיגית, על האוכלוסיה כולה. אז אולי אפשר לטעון כי נאומו של אגריפס ערב פרוץ המרד,
כפי שמנוסח אצל יוסף בן מתתיהו טבול באהדה לרומאים, כשהוא טוען מול המורדים – “אתם במו ידיכם תביאו לחורבן בית המקדש”. אך כאשר אמירה בנוסח מעין זה משוקעת בספרות חז”ל היא מקבלת מימד אחר לגמרי.
עמדה זו של חז”ל המתגלגלת לאורך התקופה ומסתייגת מכל תופעה מרדנית כנגד הרומאים, רק משלימה את האמור לעיל לגבי המהלך ההרפתקני של המורדים, שרק ציפו לשעת כושר על מנת לחשוף את טפרי השנאה היוקדת להלניסטים ולרומאים ולדרדר את החברה היהודהית אל עברי פי פחת.