מתקן-עולם – הברון ג'וזף ליסטר ומלחמתו בזיהומים, חלק ב'

גם יחסו של הממסד הרפואי לליסטר לא היה טוב יותר מאשר זה שלו זכה זמלווייס, אך נחישותו היתה חזקה יותר

החלק הקודם בפרק זה הסתיים בפירסום התוצאות המצויינות של ליסטר בכתב העת המדעי היוקרתי ביותר של הרפואה. אך כפי שכבר למדנו מסיפורו של זמלווייס, העולם הרפואי אינו נפתח מיידית לשינויים מרחיקי לכת. בתחילה זכתה שיטתו של ליסטר ללעג גלוי. ג'יימס סימפסון טען כי כבר השתמשו בפנול בעבר לחבישת פצעים, אך ללא תוצאות ראויות לציון. בניגוד לזמלווייס, ליסטר שמר על שלוות רוחו והתעלם מלעגם של מכפישיו (מאוחר יותר התגלה גם כי לסימפסון היתה אג'נדה נסתרת, מכיוון שניסה לפתח טכניקה מתחרה). הוא המשיך לפרסם את הכתבות ב- The Lancet אודות שיטת האנטי-ספסיס שלו וההצלחה אותה נחל במקרים השונים בהם ישם אותה.
יתכן שכניסתה של הטכניקה החדשה היתה מתעכבת, אילולא היתה פורצת בשנת 1870 מלחמת צרפת-פרוסיה. המין האנושי הצליח באותה תקופה לשכלל לשלימות כלי מלחמה המסוגלים להסב פגיעות המוניות, כתותחים. המנתחים הצבאיים של שני הצדדים נאלצו לבצע אלפי קטיעות בשדה הקרב ובבתי-החולים. הזיהומים הקשים שתקפו את המטופלים גרמו למותם של חיילים רבים, ושני הצדדים חיפשו דרך להילחם בזיהום הבלתי-נמנע. טכניקת האנטי-ספסיס שהתפרסמה לראשונה ב- 1867 משכה את תשומת לבם, ועם תחילת המלחמה התמלאו חדרי ההרצאות של ליסטר עד אפס מקום במנתחים ורופאים אוסטרים וצרפתים, שנשאו את דבר השיטה אל ארצותיהם.

הקורא חד-העין עשוי לשאול את עצמו מדוע נפקדו דווקא הרופאים הבריטיים מחדרי ההרצאות של ליסטר. כדברי המשל, אין נביא בעירו. דווקא באנגליה עצמה, מולדתו של ליסטר, לא צלחה האנטי-ספסיס. הרופאים והמנתחים האנגלים לא השתכנעו מכל ההוכחות המיקרוסקופיות שהביא ליסטר לנוכחות המיקרובים – אותם מזהמים קטנטנים – בפצעים. האשמה העיקרית לכך נמצאה כנראה בשיטת הלימוד של הרופאים האנגלים, שהזניחה את עקרונות המחקר והמדע והתרכזה בלימוד טכניקות לאיחוי הגוף. אם נסכם בפשטות את הבעיה, הרופאים האנגלים חונכו להיות 'טכנאים של הגוף', ולא מדענים המסוגלים למחקר עצמאי.

גם ליסטר נשא חלק מהאשמה על כתפיו. הרצאותיו נראו יותר כהרצאות בפתולוגיה ובמיקרו-ביולוגיה מאשר כהרצאות ברפואה. הוא היה מביא עימו בקבוקי כימיקלים וצלחות פטרי, והיה מדגים תחת המיקרוסקופ את נוכחות החיידקים בתמיסות ובמוגלות. הרופאים הבריטיים, שלאורך כל לימודיהם באוניברסיטאות לא הציצו דרך המיקרוסקופ יותר מפעם או פעמיים, לא יכלו להבין ולקבל את הפלאים שגילה תחת עדשות המיקרוסקופ. בצרפת ובאוסטריה, לעומת זאת, החינוך המדעי באוניברסיטאות היה ברמה גבוהה בהרבה. הסטודנטים אומנו בשימוש במיקרוסקופ ובכלי המעבדה האחרים, וכאשר קיבלו את התואר הנכסף היו פתוחים יותר להבין ולקבל את ההוכחות והעדויות שבידי ליסטר.

יתכן הציבור באנגליה חש את המהפכה המדעית המתחוללת מסביבו. בוודאי היה כך כאשר הוזמן ליסטר למסע הנצחון שלו בגרמניה ב- 1875. במסע זה ביקר ליסטר בבתי-החולים ברחבי המדינה, וראה במו-עיניו את השינויים שחלו בהם בהתאם לשיטת האנטי-ספסיס. בעיני הצרפתים והאוסטרים, הוא היה כאל אשר הביא לרבים מבני עמם את מתת החיים. בוודאי התפלא הציבור באנגליה כאשר זכה בכבוד הגדול ונבחר להיות נשיא המושב לניתוחים בכנס הבין-לאומי לרפואה בפילדלפיה, שנה לאחר מכן. אך את השיטות שלו סירבו הרופאים האנגלים לקבל, ועוד ב- 1890 היו המנתחים הבריטים מגחכים בינם לבין עצמם אודות רעיונותיו המוזרים של ליסטר.

אותו גיחוך יהיר עלה לקהל המטופלים ביוקר. הרעיונות אותם סירבו לקבל כללו שימוש בתחבושות פנול לחיטוי פצעים, שטיפת ידי המנתחים וכליהם בפנול על-מנת למנוע זיהום של הפצע, ופיתוח חוטי תפירה סטריליים המתכלים מאליהם בתוך הפצע (ואינם מחייבים פתיחה מחודשת של מקום הניתוח על מנת לשלוף את החוטים לאחר ההחלמה). בזמן שטכניקות חדישות ויעילות אלו יושמו בכל רחבי אירופה, באנגליה עדיין הוסיף להתנוסס אותו שלט מנבא-רעות על דלת חדר הניתוח : Abandon all hope, ye who enter. משפט זה, החרוט על דלתות הגיהנום, המשיך לשקף מהימנה את סיכוייהם של המטופלים להחלים לאחר ניתוח מסובך באנגליה של אותה התקופה.

זמלווייס וליסטר, 'מתקני-עולם', פעלו שניהם מתוך מניעים אציליים לשפר את איכות החיים של בני-אדם ולמנוע מיתות לשווא. את שניהם הניעה החמלה על אחיהם בני-האדם, והשאיפה לעצור את הכאב והסבל בעולם. בדומה לזמלווייס, לא היה ליסטר מסוגל לעצום את עיניו לסבל האנושי הסובב אותו, וחש מחוייב להביא את שיטתו החדשה גם לאנגליה. האנגלים  לא היו מוכנים לקבל את רעיון האנטי-ספסיס מן הגולה, וליסטר היה נכון לעזוב את האוניברסיטה הבטוחה בסקוטלנד ולעבור לגור בלונדון בתקווה לפעול מבפנים ולהפיץ את שיטתו בתוך אנגליה עצמה.

כאשר גמלה בליבו ההחלטה, ופורסמה ברבים, השתתרה אנדרומולוסיה רבתי באוניברסיטה בה חקר ולימד. אנשי סגל רבים הפצירו בפניו שלא יעזוב את סקוטלנד, בה בילה את 24 שנות חייו, פגש את האשה אותה אהב והפיק את מחקריו החשובים ביותר. למעלה מ- 700 סטודנטים חתמו על עצומה עטופה בעור יוקרתי, ובה עתרו ממנו חגיגית כי ישאר באוניברסיטה. על האהבה והכבוד שרכשו כלפיו בסקוטלנד אנו למדים מווטסון צ'ייני, אחד מתלמידיו, המספר על תגובתו כאשר ביקש ממנו ליסטר להצטרף אליו ללונדון :
“ללכת עם ליסטר ללונדון! לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. כמובן שאלך איתו ללונדון, או לכל מקום אחר!”

כמה שונה היה מזמלווייס, המנודה מרצון וחסר כל חבר! דומה כי לא-ניתן בכלל להשוות ביניהם, אך גם הוא וגם הרופא האוסטרי פעלו לפי צו לבם. למרות ההפצרות, הבקשות והלחצים שהופעלו עליו מצד סקוטלנד כולה, ליסטר חש מחוייב מוסרית להעביר את תורתו לארץ מולדתו. ב- 1877 עשה את הצעד הגדול, והחל את מסע הצלב שלו בלונדון, הוא ואשתו עמו.

השנים באנגליה

ספק רב הוא אם צפה ליסטר מראש את כל התלאות שעמדו בפניו בעיר הבירה. הסטודנטים בהרצאות שהעביר לא הבינו את החומר, והבוחנים לא האמינו בשיטתו של ליסטר. תוך זמן קצר נפל מספר הסטודנטים בהרצאות ממאות לעשרות ספורים. כאשר הנהיג פיקוח על ישום האנטי-ספסיס על מטופליו בבית החולים, פרצו האחיות במרד, בטענה שזוהי עבודתן הבלעדית.
אך כנגד כל הקשיים הללו, ליסטר התמיד במלאכתו, והמצב השתפר לאטו.

כתחליף לסטודנטים הסוררים, גדשו אורחים מכל ארצות אירופה את חדרי ההרצאות שלו. בכנותו ובנעימות דרכיו הצליח לזכות בכבודן של האחיות. באשר לרופאים ולמנתחים האנגלים, הוא בחר להדגים להם את נכונות האנטי-ספסיס בניתוחים נועזים במיוחד. כבר בשנתו הראשונה באנגליה פתח את פרק הברך כדי לתפור את הפיקה השבורה של אחד ממטופליו. פעולה זו, שכמוהה כגזר-דין מוות ללא אנטי-ספסיס, צלחה בידיו המיומנות, והמטופל שב לחיים רגילים לאחר מספר חודשים. באותות ובמופתים מעין אלה, אשר התרחשו כנגד עיניהם של כל רופאי לונדון הותיקים, הוא אישש שוב ושוב את טענתו וטענת פסטר : המיקרו-אורגניזמים הם האשמים בזיהומים ובמחלות, ויש בכוחנו להשמידם בעת הצורך!

אט-אט החלה טכניקת האנטי-ספסיס להיכנס גם לחדרי הניתוח של אנגליה. בעבר היה המנתח נכנס לחדר הניתוח, עוטה על עצמו את הסרבל המוכתם בדם ומוגלה, משחיז את סכינו הנאמן על עקב מגפו וניגש לבתר את האדם המונח מולו על השולחן, מבלי לאמר מילה מיותרת. משהיה מסיים, היה עובר בשיטת הסרט-הנע למנותח הבא, מבלי להחליף אפילו את הסכין. רעיון האנטי-ספסיס היווה את תחילת הסוף של הניתוחים החפוזים והמזוהמים.

בעידודו של ליסטר, המנתחים הפסיקו להשתמש בכלי-ניתוח בעלי ידיות עץ, בהן היו יכולים להצטבר חיידקים, ועברו לשימוש בכלים ממתכת ומפלסטיק, אותם ניתן היה לחטא בקלות בין ניתוח לניתוח. הם היו טובלים את ידיהם בפנול מדולל לפני הניתוח, והיו מרססים פנול בכל החדר כדי לקטול את החיידקים שבאוויר. יש להודות כי פרוצדורות אלו היו מסוכנות גם למנתחים – הפנול הוא חומצה חלשה גם במצבו המדולל. המנתחים שהיו טובלים את ידיהם בפנול לפני כל ניתוח היו מסיימים את יום העבודה כשידיהם אדומות וצורבות. אבל בסופו של יום, המנותחים המשיכו לחיות וזה מה שהיה חשוב לליסטר. בשנת 1890 נכנסו לשימוש לראשונה כפפות הגומי של המנתחים, ובכך נפתרה גם בעיית חומציות הפנול. אחר הכפפות התווספו גם החלוקים והמסיכות לחדרי הניתוח, והשיטות השתכללו משנה לשנה, עד שהגיעו לרמה של א-ספסיס – היעלמות כמעט מוחלטת של מזהמים מחדר הניתוח. זה היה נצחונו הגדול ביותר של ליסטר.

ב- 1892 הגיע ליסטר לגיל פרישה כשהוא עטור פרסים ואותות כבוד. אוניברסיטאות מכל העולם העניקו לו תארי דוקטור של כבוד, וביניהן גם אוקספורד וקמברידג' ומלכת אנגליה בכבודה ובעצמה העניקה לו תואר אצולה של ברון. אך כל האותות הללו היו כאין וכאפס בעיניו, כאשר אשתו האהובה אגנס לקתה ב- 1893 בדלקת ריאות ונפטרה תוך זמן קצר. אותו אדם חסון, אשר לא הניד עפעף לנוכח כל הלעג שספג מהרופאים האנגלים, איבד ביחד את אשתו גם את רצונו לחיים.

עבור ליסטר היתה זו המכה הכבדה מכולן. הוא שאף להיפרד מן העולם, אך העולם לא רצה להיפרד ממנו. חבריו ניסו לרומם את רוחו והצליחו לארגן עבורו את משרת המזכיר למגעי-חוץ של האגודה המלכותית. למרות שהיגון השאיר בו את אותותיו, ליסטר חש שוב כי עוד נותרו לפניו משימות חשובות בעולם, והוא העניק את כל-כולו לתפקיד. מאוחר יותר  אף נבחר לתפקיד נשיא האגודה המלכותית ונשיא האיגוד הבריטי.
עם כניסת המאה ה- 20, ועל אף שפרש זה מכבר מן המחקר והפרקטיקה, ליסטר עדיין נחשב לאחד המנתחים המומחים ביותר באנגליה. ב- 1902, יום אחד לפני המלכתו של המלך אדוארד השביעי, התגלתה אצל המלך דלקת התוספתן. הרופאים לא העזו לכרות את התוספתן המודלק לפני שהזעיקו את הברון ליסטר – הסמכות הרפואית הגבוהה ביותר בבריטניה – כדי שיעניק את חוות דעתו הרפואית. לאחר הניתוח התוודה המלך לליסטר כי, “אני יודע כי אלמלא אתה ועבודתך, לא הייתי יושב כאן היום.”
כאשר הגיע ליסטר לגיל 80, אירופה כולה חגגה את יום-הולדתו. הוא עצמו, מטבעו, לא שאף לכבוד זה, אך נכנע בפני עמיתיו בכל ארצות אירופה. ובכל זאת, בנושא אחד לא היה ליסטר מוכן להתפשר : לכל אורך חייו הדגיש ליסטר את הענקים שהיו לפניו – את פסטר ובמיוחד את זמלווייס, עליו נודע לו רק לאחר המצאת האנטי-ספסיס. ליסטר היה חלק מהתנועה הבינלאומית לזכר זמלווייס, ובתמיכתו הוקמה האנדרטה לזכרו של זמלווייס בעיר בודפסט. בכך ראה ליסטר סגירת מעגל ותשלום חוב של האנושות למיטיבה.
הברון והאיש ג'וזף ליסטר נפטר ב- 1912, כשהוא בן 85. לאורך חייו זכה באותות ועיטורים רבים, אך מעולם לא התפאר בהם. לכבוד האחרון אותו רצו לחלוק לו, סירב בתוקף. הוא מיאן להיקבר בווסטמינסטר אביי – בית הקברות של מלכי אנגליה – וביקש כי ישכנו את גופו לצד קברה הפשוט של אשתו האהובה אגנס, שהקדימה אותו במותה ב- 19 שנה.

בפרק הבא נספר על רוברט קוך, מייסד מדע המיקרוביולוגיה ברפואה.

[D] : Watson Cheyne, Lister and his achievements, 1925.
תמונה : ג'וזף ליסטר.