באמצעות מעקב GPS והקלטות קוליות של למעלה מ-1,100 אינטראקציות בין עטלפים, מצאו חוקרים מאוניברסיטת ת”א מצאו את היתרון ההישרדותי בלהקה * המחקר התפרסם בכתב העת Current Biology
כאשר עטלף צד בלילה, הוא מסתמך על קולות הסונר שלו כדי למצוא מזון. אבל כאשר הוא מוצא מזון – עטלפים בקרבתו מאזינים לו ועטים על המציאה. זאת המסקנה ממחקר חדש שערכו ד”ר יוסי יובל והסטודנט נעם צויקל, יחד עם עמיתיהם מהמעבדה לתפיסה חושית וקוגניציה במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תוצאות המחקר התפרסמו בסוף השבוע בכתב העת Current Biology.
“אנחנו קוראים להתנהלות הזאת ‘אפקט הבמבה'”, מסביר ד”ר יובל. “כאשר אתה יושב באולם קולנוע חשוך ומישהו באולם מתחיל לאכול במבה, כולם באולם יודעים שמישהו אוכל במבה ופחות או יותר איפה הבמבה הזאת נמצאת. עטלפים עובדים בצורה דומה”.
כאשר עטלף אחד מוצא נחיל של חרקים, שאר העטלפים בטווח השמיעה שומעים על התגלית. זהו מידע שימושי ביותר, בהתחשב בכך שעטלף יכול להשתמש בסונר האקטיבי שלו כדי לזהות חרק רק ממרחק קרוב מאוד של פחות מעשרה מטרים – אבל הוא יכול לשמוע מתי עטלף אחר זיהה חרק ממרחק של מאה מטרים.
שיטת הציד הקולקטיבי של עטלפי החרקים מהמין יזנוב גדול, שנבדקו במחקר החדש, שימושית במיוחד לאור העובדה שעטלפים אלה ניזונים בעיקר ממלכות נמלים מעופפות. המלכות הללו נוטות להתקבץ בחיפוש אחר זכרים, אבל הן יכולות לעוף למרחקים גדולים ופירוש הדבר הוא שהעטלפים צריכים לגמוא מרחקים עצומים בחיפוש אחר מזון. על ידי האזנה לחברים האחרים, העטלף מגדיל את סיכוייו לזכות בכל הקופה.
ד”ר יובל ועמיתיו מאמינים שהעטלפים מהווים הזדמנות ייחודית לבחון ציד סוציאלי, מאחר שהם משתמשים בסונר אקטיבי כדי למצוא את דרכם בחשכה. לכן החוקרים הצמידו לעטלפים מתקני GPS זעירים (מהקטנים בעולם) ומכשירי הקלטה לניטור גלי קול אולטרה סוניים – והניחו לעטלפים לעשות את שלהם.
“ההקלטות העל-קוליות פותחות חלון לתוך התפישה החושית של העטלף, אפילו כשהוא עף בגובה 500 מטר אי-שם מעל הכנרת”, אומר ד”ר יובל. “אני יכול להביט בהקלטות הסונר ולהקיש מכך מתי עטלף תוקף טרף ומתי הוא מתקשר עם עטלף אחר. זו משימה כמעט בלתי אפשרית עם בעלי חיים אחרים”.
עם זאת, השבת המידע המוקלט לא היתה משימה פשוטה. מכשירי ההקלטה נפלו מהעטלפים אחרי שבוע, ואז החוקרים נאלצו לחפש אחריהם ברגל. בסופו של מבצע האיתור, הם מצאו כ-40% מכלל המכשירים. אותם מכשירים שהושבו הקליטו למעלה מ-1,100 אינטראקציות בין העטלפים שהשתתפו במחקר לחבריהם. ניתוח המידע מצביע על כך שעטלפים מתחברים כדי להגדיל את סיכויים למצוא טרף.
“בעיקרו של דבר”, מסכם ד”ר יובל, “העטלפים משפרים את סיכוייהם בכך שהם פועלים כ’מערך של חיישנים’. כמובן, לאסטרטגיה הזו יש גבולות: נראה שעדיף לעטלפים לצוד בלהקות עם צפיפות גבוהה, אבל לא גבוהה מדי. בלהקה צפופה מדי, העטלף כל הזמן צריך לעקוב אחר עטלפים אחרים ואינו יכול להתרכז בתקיפת המזון. תארו לכם שאתם מנסים לתפוס זבוב שעף לידכם ופתאום מישהו זורק לעברכם כדורסל – הזבוב יחמוק”.
9 תגובות
השינוי בשם ל sakan זו סתם טעות הקלדה (מדי פעם אני מנקה את הדפדפן וואז נימחקים לי כל הקוקיז, שכוללים את הניקים, לכן צריך להקליד ניק מחדש).
עד כמה שאני יודע אין פה כמעט חסימות לצמיתות, יש פה חסימות זמניות בגלל שיש פילטרים אוטומטיים על ניסוחים שונים (לדוגמא, אם תכתוב תגובה עם יותר מדי לינקים הפילטרים יחסמו אותה מחשש לספאם).
sakan, לא היית עד לא מזמן המשתמש safkan ?
נשמטה לך אות מהשם ולא שמת לב ? או שזה בגלל שאתה חסום ?
מה קורה פה אני חסום ? למה ההודעות שלי לא מופיעות אחרי שהדף מתרענן ?
מה שמפריע לי במאמר היא ההתפעמות על כך שללהקה של עטפים יש רווח סינרגני בהתקהלות.
הרי הרווח הסינרגני של כל קהילת חיות, בהשוואה לחיות בודדות שאינן חיות בלהקה, הוא עקרון בסיס ידוע בכל צורות החיים (החל מחיידקים דרך שדה שיבולים ועד עיר של בני אדם). הרווח הסינרגני של חיים בקהילה הוא המוטיבציה לכך שרוב צורות החיים חיות בלהקה (להקה של פרטים שמשתפים פעולה).
במקום להתפעם ממה שמובן מאליו – צריך היה להסתפק בכך שמראים כיצד עקרון הרווח הסינרגני מתממש אצל העטלפים ציידי חרקים (נשוא המחקר).
ניתן ללמוד מהיתנהלות העטלפים ,ולהשליך על מחקר טילים נגד טילים.או לוינים ,אולי חלליות יכלו לחמוק מאסטרואידים.או מטוסים מטילים.
בכלל להקות זה דבר מעניין –
https://www.youtube.com/watch?v=rONnIQFunEo
כתוב :
״……עטלפים אלה ניזונים בעיקר ממלכות נמלים מעופפות…..״
מלכות נמלים מעופפות רק במשך מס׳ קטן של לילות בעונה …
איך ניתן להתקיים ״בעיקר״ ממה שאינו קיים כל השנה ?
להקת עטלפים שיוצאת מהמערה לציד לילי יכולה לחסל בלילה אחד בסביבות 5 – 10 טונות של חרקים, אז כדאי להעריך את תרומתם.
דרך אגב בספר “השען העיוור” (או “הגן האנוכי” ?) ריצ’רד דוקינס מתאר בצורה מאד מעניינת את מנגנון “הרדאר” של העטלפים ואת אופן התפתחותו, למשל כאשר העטלף מתחיל לחפש חרקים הוא שולח אותות בתדר נמוך, וככל שהוא מתקרב לחרק התדר עולה (חפשו ביוטיוב בטוח יש סרטונים מעניינים בנושא) , ובכלל הנושא לא כזה פשוט, איך הוא לא מתבלבל בין האותות שלו לאותות של אלפי עטלפים נוספים שעפים לידו ? ועוד שאלות מעניינות שמוסברות בספר.