סיקור מקיף

להרחיק את המוות: תיאוריית הטלומרים. מאמר חמישי בסדרת אריכות הימים

עובדה מעניינת היא שככל שתאים זקנים יותר, כך הם יכולים להתחלק פחות פעמים

הכרומוזומים (החומר הגנטי בתא), עם הטלומרים המשמשים עבורם כ- 'מכסים' משני הצדדים.
הכרומוזומים (החומר הגנטי בתא), עם הטלומרים המשמשים עבורם כ- ‘מכסים’ משני הצדדים.

ברשומות האחרונות דנו בנושא עצירת ההזדקנות. כתבתי על המקור לתופעת ההזדקנות, על הרעיונות השונים בנושא, על הרדיקלים החופשיים ועל הטלומרים.

או שלא. קוראים חדי-עין ובהירי-מחשבה שמו לב שלמרות שהזכרתי את הטלומרים כמובן מאליו, לא פרסמתי בבלוג את הרשומה עליהם. הם צודקים, כמובן, והגיע הזמן לתקן את הטעות.

הטלומרים

עובדה מעניינת היא שככל שתאים זקנים יותר, כך הם יכולים להתחלק פחות פעמים. רבים מהתאים בגוף שלנו מתחלקים כמעט ללא הפסקה. מדי שעה כל אחד מאיתנו משיר מעליו בין מליון לשני-מיליון תאי עור מתים. כדי לחדש את האספקה, תאי העור בשכבה התחתונה של העור צריכים להתחלק כל הזמן ולהשלים את מלאי תאי העור. אם התאים מזדקנים ומפסיקים להתחלק, אחת התוצאות היא קמטים בעור והדרדרות כללית של הגוף.

כשאנחנו לוקחים תאים מאנשים בני 90 ומנסים לגדל אותם במעבדה, אנחנו מגלים שהם יכולים להתחלק מספר פעמים מוגבל. כשאנחנו לוקחים תאים מתינוקות ומגדלים אותם במעבדה, אנחנו מגלים שהם יכולים להתחלק מספר פעמים גדול פי שתיים. מכך אפשר להסיק שלתאים יש מעין שעון מולקולרי שאומר להם כמה פעמים הם כבר התחלקו, וכמה זמן עוד יש להם – ואצל אנשים קשישים השעון כבר כמעט נגמר.

התאים מודדים את הזמן באמצעות רצפי דנ”א שנמצאים בקצוות הכרומוזומים ונקראים טלומרים. אפשר לחשוב עליהם כמו על קצוות הפלסטיק שמגנים על השרוכים בנעליים שלכם. בכל חלוקה, הטלומרים מתקצרים קצת. אחרי חלוקות רבות כבר לא נשאר הרבה מהטלומרים. בשלב זה, הדנ”א נפרם, ונחשפת סדרת גנים הצמודים לטלומרים ונקראים ‘גנים פריטלומריים’ (כלומר, ‘גנים סמוכים לטלומרים’ בלטינית). תפקידם של גנים אלו הוא לשתק חלק מפעילויות התא – ובין היתר גם את ההגנות מרדיקלים חופשיים. התא מאבד את הגנותיו ונהרס מבפנים. וככל שיותר תאים בגוף מגיעים למגבלת החלוקה שלהם ונהרסים, כך הגוף פגיע יותר למחלות לבביות, מוחיות, זיהומיות וכן הלאה. זוהי, לפחות, התיאוריה.

האם הטלומרים באמת אחראים על הזדקנות התאים? כתשובה נבחן את המקרה המוזר של הנרייטה לקס, שאושפזה בגיל 31 בבית-החולים עם סרטן צוואר הרחם. תמונתה מעבירה בי צמרמורת: היא צעירה, בטוחה בעצמה ויודעת שכל העולם עומד לפניה. כך הייתה, לפני שהסרטן תקף.

הנרייטה לקס, לפני שהסרטן תקף.
הנרייטה לקס, לפני שהסרטן תקף.

אחרי שהנרייטה לקס ילדה ב- 1951, היא המשיכה לחוש בליטה מוזרה באזור הבטן. הרופא אבחן גידול סרטני שכמותו לא ראה בעבר. הוא חתך נתח ממנו וגידל אותה במעבדה. התאים גדלו, התחלקו, התחלקו שוב, ושוב ושוב ושוב ושוב. היום, הם עדיין בחיים, יותר משישים שנים לאחר מותה של הנרייטה לקס. אילו היינו מספקים להם את הסביבה המתאימה להתחלק עד אינסוף, הרי שתוך שישים השנים הללו היה משקלם עולה על זה של כדור-הארץ כולו.

מדוע סיפורה של הנרייטה לקס חשוב עבורנו? בוודאי ניחשתם: הטלומרים בתאיה של הנרייטה לקס נותרו ארוכים באופן תמידי. התאים רכשו מוטציה שגורמת להארכת הטלומרים מחדש באופן קבוע, וזכו בעקבות כך בחיי נצח.

האם המשמעות היא שהטלומרים אחראים גם על תהליך ההזדקנות של הגוף כולו? זה פחות בטוח, אבל יש ראיות מעניינות בנושא. ילדים עם חלק מסוגי הפרוגריה, למשל, נולדים עם טלומרים קצרים במיוחד. עכברים עם פרוגריה דומה יכולים לזכות בריפוי חלקי – להצערה, למעשה – באמצעות הנדסה גנטית שמחזירה את אורך הטלומרים שלהם לאורכו המקורי.

רובנו איננו יכולים ליהנות עדיין מהנדסה גנטית בשל בעיות הבטיחות שהיא צופנת בחובה. אבל אם אתם באמת משתוקקים להחזיר את הטלומרים שלהם לאורכם המקורי, הרי שאתם יכולים להזמין את תוסף המזון TA-65 מחברת T.A. Sciences האמריקאית. חומר זה מופק מצמח המרפא הסיני אסטרגלוס, ונטען כי הוא מסייע בהפעלת המנגנון המאריך את הטלומרים בבני-אדם. נאמר בעדינות כי קיים צורך בשפע של מחקרים נוספים לפני שטענות אלו יאומתו במלואן. עובדה זאת אינה מפריעה לחברה למכור את תוסף המזון שלהם בשוק החופשי, בעלות הנעה בין 200 ל- 800 דולרים לחודש. מנהל החברה טוען כי הוא עצמו נוטל את התכשיר באופן קבוע מדי יום.

מעוניינים?

והנה הקאץ’: הטלומרים נוטלים חלק חשוב בהגנה על הגוף מסרטן. כמעט כל התאים הסרטניים שבגוף הינם תאים מוטנטיים, שרכשו מוטציה שאיפשרה להם להאריך מחדש את הטלומרים שלהם, ולזכות בחיי נצח תאיים. אם נהנדס גנטית אדם שכל תאיו יוכלו להתחלק בלי הגבלה, הוא יהיה פגיע מאד לסרטן. כך קורה גם בעכברים. אין ארוחות חינם.

עובדה זו קיבלה משנה תוקף בעקבות תביעה שהגיש לאחרונה אחד מעובדי חברת T.A. Sciences כנגד הנהלת החברה. העובד, בריאן אגאן, חויב לטענתו ליטול את תוסף המזון מדי יום, כדי שיוכל לספר ללקוחות בלב שלם שהוא עצמו משתמש בתכשיר. לאחר ארבעה חודשים של שימוש, גילה אגאן כי לקה בסרטן הערמונית, והחליט לתבוע את החברה על הנזק שנגרם לו. יש להודות כי גם אם תוסף המזון אכן מבצע את הפעולה שיוחסה לו ומאריך את הטלומרים, קשה להאמין שתוך זמן קצר כל-כך הוא הצליח לגרום לסרטן הערמונית. ועם זאת, התביעה מחזקת את הנקודה עליה מסכימים הביולוגים כיום: התקצרות הטלומרים משרתת מטרה חשובה בהגנה על הגוף.
הפיתרון?

אם הייתי צריך לשים את הכסף על כיוון כלשהו להארכת חיים אנושיים, הייתי מהמר על ‘התנעה’ חד-פעמית של המנגנון הגורם להארכה מחודשת של הטלומרים. ניתן לדמיין בקלות טיפול שכזה: וירוס מהונדס גנטית, המוזרק לתוך הגוף, חודר לתאים ומשתק את הבלמים והמעצורים שמונעים ממנגנון ההארכה לפעול. אם הווירוס יעוצב נכון, הרי שההוראות שהוא מכיל לא ישתלבו בדנ”א התאי, ולכן השפעתו תתפוגג לאחר ימים ספורים. באותו זמן קצר יחזרו הטלומרים לאורכם המלא.

הסכנה לסרטן בטיפול כזה תהיה מינימלית, מכיוון שהבלמים והמעצורים ישותקו רק למספר ימים. והתשואה? אם יישא הטיפול פרי, ובהנחה שתיאוריית הטלומרים של ההזדקנות נכונה, הרי שבני-האדם שיעברו אותו אמורים להאריך את חייהם באופן משמעותי, וליהנות מהגנה חזקה יותר מפני הדרדרותו הכללית של הגוף.

לרוע המזל, גם אם התקצרות הטלומרים אכן משחקת תפקיד בזקנה, קשה להאמין שהיא הגורם היחידי האחראי על ההזדקנות. סקרנו כבר את תפקידם האפשרי של הרדיקלים החופשיים בתהליך, וקרוב לוודאי שעוד גורמים רבים ושונים תורמים לתהליך. אלו עשויים לכלול:

– פציעות שפוגעות בשלמות הגוף ומאלצות אותנו ‘להתנוון’ בבית בחוסר-מעש ולהימנע מפעילות גופנית;

– מחלות ילדות ומחלות מדבקות ‘קלות’ (ראו – ‘הווירוס שרובנו נושאים, וגוזל ארבע שנים מחיינו’);

– ומחלות הנגרמות מהצטברות של תהליכים מזיקים: מחלת אלצהיימר, טרשת והיצרות עורקים המובילות להתקפי לב ולשבצים מוחיים.

כל אלו מהווים רק חלק מהגורמים האפשריים להזדקנות, ובכל אחד מהם נצטרך לטפל בפני עצמו. נשמע מייאש? בוודאי, אך המחקר ממשיך להתנהל במלוא המרץ. מדי שנה מתפרסמים מאות-אלפי מחקרים ביולוגיים חדשים, והידע המצטבר יאפשר לנו, בסופו של דבר, להעמיד קווי הגנה ראויים כנגד ההזדקנות. אין שום סיבה עקרונית שלא נצליח לנצח במלחמה.

השאלה היחידה היא מתי.

עוד בנושא באתר הידען:
סדרת “אריכות ימים” מאת ד”ר רועי צזנה
אריכות ימים – חלק ראשון: הדרך לחיי נצחחלק שני – האבולוציה שהרגה אותי
לעצור את המוות – חלק שלישי בסדרת ,אריכות חיים”: הרעב לחיים
אריכות ימים, חלק 4 כשהנשימה הורגת: רדיקלים חופשיים והזדקנות
להרחיק את המוות: תיאוריית הטלומרים. מאמר חמישי בסדרת אריכות הימים

לקראת חיי אלמוות מאת ד”ר אהרון האופטמן

6 תגובות

  1. Liz Parrish סגנית המנכ”ל של חברת ביו ויוה bioviva עברה מאז שהמאמר נכתב תהליך גנטי שהאריך את הטלמורסים שלה

  2. רציתי לשאול- אני מבינה שתא מזדקן מצחלק פחות ופחות. שאלתי: כל הזמן נוצרים תאים חדשים בחלוקות האלו, הם הרי צעירים ומתחילים את הספירה לאחור מחדש ואם ככה אמורים להתחלק כמו תא צעיר. אם כך- איפה הבעיה? האם תא זקן מתחלק לתאים זקנים כמוהו?

  3. לפי מה שהבנתי גם ׳התנעה׳ חד פעמית של הטלומרים עלולה להיות מסוכנת שכן הסרטן עצמו הוא תא שעבר מוטציה שאפשרה לו להתפתח ולחיות לנצח כך גם חידוש הטלומרים עלול להביא ליצירתם של תאים מסרטנים כתוצאה מהתהליך.

  4. ‘התנעה’ חד-פעמית של המנגנון הגורם להארכה מחודשת של הטלומרים; אם הגורם היחידי האחראי על ההזדקנות הם הטלומרים.

  5. נראה שהרבה לפני שנצליח לנצח את כל המחלות הללו- נצליח לעשות סימולציית מחשב למוח האנושי ולעבור, כמו שאמר פרופ’ יובל נאמן- למצע אמין יותר עבור התודעה…

  6. למי שמעונין יצא ספר על הנרייטה לקס והוא גם תורגם לעברית.
    הסופרת “רבקה סקלוט” ,”חיי הנצח של הנרייטה לאקס “תירגמה מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן. קראתי אותו הוא נותן רקע נוסף עליה כאשה כושית צעירה למשפחה די פשוטה שחייה היו לא כך קלים בארצות הברית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.