לעצור את המוות פרק 2: האבולוציה שהרגה אותי

במאמר הקודם הצגנו את הרעיון של בל להשבחה אנושית להארכת חיים, ותהינו מדוע במהלך האבולוציה לא פיתחנו תכונה זו באופן טבעי.

במאמר הקודם הצגנו את הרעיון של בל להשבחה אנושית להארכת חיים, ותהינו מדוע במהלך האבולוציה לא פיתחנו תכונה זו באופן טבעי.

כדי לענות על השאלה, נסתכל על מחלה אחרת שתוקפת את האנושות זה זמן רב. זוהי מחלת ההאנטינגטון הגנטית, התוקפת את נשאיה בסביבות גיל ה- 40 וגורמת להם לניוון עצבי ובסופו של דבר למוות. באופן עקרוני, היינו מצפים שמחלה תורשתית שקוטלת את חוליה ב- 100%, תיעלם מן העולם במהירות כי לא יהיה מי שישא אותה. אבל המחלה הזו נשמרה פשוט בגלל שרוב האנשים נהגו להביא ילדים לעולם עוד לפני גיל 20, וזה כל מה שחשוב. אם אדם מביא חמישה ילדים לעולם לפני שהוא מפתח את ההאנטינגטון, המחלה תועבר הלאה. ומה זה משנה אם הוא ימות עשרים שנה לאחר מכן? הכושי עשה את שלו – העביר את המחלה לצאצאיו – והכושי יכול ללכת.

הזקנה, קוראים יקרים, היא בדיוק אותו דבר בעיני האבולוציה. הבאת ילדים לעולם, עשית את שלך. עכשיו אתה יכול ללכת.

הסימפטום הזה מודגם באופן קיצוני בעכברי הכיס האוסטרליים, שחייהם פחות-או-יותר מכילים אך ורק סקס. הזכרים מתבגרים במהירות, מאתרים נקבה ופותחים במעשה אהבה נלהב של 12 שעות ביממה, במשך כמעט שבועיים. לאחר השבועיים האלה של 168 שעות של אהבה, הזכרים מחזירים את נשמתם לעכבר הכיס הגדול שבשמיים. לפי ארמונד מארי לארוי וספרו ‘מוטציות’ – “אין להם יותר זרע, בלוטת הערמונית שלהם כמשה, האשכים שלהם התמלאו ברקמת חיבור, הכבדים שלהם נקרוטיים והמעיים שלהם מדממים”. ורק כדי להבהיר לגברים בינינו עד כמה חמור המצב, גם אין להם זיקפה. וזאת הדוגמא הקיצונית ביותר ביונקים לכך שהטבע והברירה הטבעית לא באמת מתעניינים במה שקורה לנו לאחר תרומתנו לדור הבא. תובנות דומות ניתן לשאוב גם מהעובדה שבמינים מסוימים של חרקים, הנקבה אוכלת את הזכר לאחר שהיא מנצלת אותו מינית.

אז האבולוציה לא באמת צריכה שנישאר צעירים לנצח. זוהי שאיפה אנוכית שלנו. ובכל זאת, אם בל היה מצליח במזימתו, כנראה שהוא היה מצליח בהארכת תוחלת החיים האנושית. זוהי הנחה תיאורטית בלבד, מכיוון שבל נפטר ב- 1922 לפני שהספיק להרים את מפעל השידוכים החדש. ואולי זה לטובה, מכיוון שבהחלט ייתכן שלא היינו אוהבים את התוצאות…

הסכנה בהשבחה לחיים ארוכים

ברשומה הקודמת סיפרתי על החוקרים שניסו לחקות את רעיונו של בל ולהשביח אורגניזמים לחיים ארוכים. הם בחרו להשתמש בזבובים, וגם הצליחו להאריך את חייהם פי שתיים – מספר שווה ערך ליותר מ- 150 שנות חיים אנושיות.

מבט מקרוב על הזבובים ארוכי החיים חשף שהם חסונים במיוחד. הם הצליחו לשרוד טוב יותר מחבריהם בתנאים של חוסר מים ואוכל או בחשיפה לכימיקלים רעילים. הם היו אפילו עמידים יותר לסרטן! אבל ההצלחה בגילם המתקדם עלתה להם ביוקר. ככל שתוחלת החיים עלתה, כך ירד הפריון בצעירותם. הנקבות הטילו פחות ביצים והזכרים פחות רצו להזדווג. במקום להשקיע אנרגיה בהזדווגות והבאת צאצאים, הזבובים אגרו את המשאבים שלהם והכינו מאגרים של סוכרים ושומנים. הם הפכו להיות בטטות-כורסא רזות ובריאות, עם מטבוליזם איטי יותר מזה של זבובים רגילים.

תוצאה זו מרמזת על קיום קשר בין תוחלת החיים לבין קצב המטבוליזם הכללי של האורגניזם. במילים אחרות, אם החלום של אלכסנדר גרהם בל היה יוצא לפועל, הרי שהגרונטוקרטים שלו – הקשישים-הצעירים – היו ניחנים כנראה בפוריות נמוכה, דחף מיני נמוך ומטבוליזם איטי במיוחד. הצעירים היו זוכים בכל המרץ וההתלהבות של קשישים מופלגים.

אלו רק ניחושים, כמובן, בהסתמכות על ניסוי הזבובים, אבל הם תואמים להיכרות שלנו עם הטבע. יצורים בעלי מטבוליזם מהיר במיוחד – עכברים וחדפים, למשל – חיים רק שנים ספורות. לעומתם, צבי גלפגוס מדדים לאיטם לאורך מאתיים שנות חייהם. ההשבחה הגנטית מעודדת, כפי הנראה, את האטת המטבוליזם.

האם אתם מתחילים לאבד תקווה? אם כן, אתם עושים זאת בצדק. ניסויים אלו מרמזים שמנגנונים שלמים של חילוף חומרים אחראיים על ההזדקנות. קשה מאד לשנות את המנגנונים האלו בדרך של השבחה ואבולוציה הדרגתית.

אבל מה אם היינו יכולים לתקוע טריז בגלגלי השיניים של חילוף החומרים וההזדקנות? להשפיע על המטבוליזם באמצעים חיצוניים? מהם הכלים בהם נוכל להשתמש כדי להאט – ואולי אפילו להפוך – את תהליך ההזדקנות?

על שאלות אלו נענה בהרחבה ברשומות הבאות בנושא.

עוד בנושא באתר הידען:
סדרת “אריכות ימים” מאת ד”ר רועי צזנה
אריכות ימים – חלק ראשון: הדרך לחיי נצחחלק שני – האבולוציה שהרגה אותי
לעצור את המוות – חלק שלישי בסדרת ,אריכות חיים”: הרעב לחיים
אריכות ימים, חלק 4 כשהנשימה הורגת: רדיקלים חופשיים והזדקנות
להרחיק את המוות: תיאוריית הטלומרים. מאמר חמישי בסדרת אריכות הימים

לקראת חיי אלמוות מאת ד”ר אהרון האופטמן