לעצור את המוות פרק 1: הדרך לחיי הנצח: על ההזדקנות, והדרכים למניעתה

לאחרונה גיליתי שאני גוסס.

אלכסנדר גרהאם בל. מתוך ויקיפדיה
אלכסנדר גרהאם בל. מתוך ויקיפדיה

לאחרונה גיליתי שאני גוסס.

לתגלית הלא-נעימה הגעתי בביקור האחרון בביתו של אחד הפרופסורים הוותיקים באקדמיה הישראלית. ראשו נטול שיער, מקומט ומלא בכתמי זקנה. עיניו כבויות, והוא מדדה בקושי על הליכון. מחלת השיטיון – דמנציה – תקפה אותו, והוא עצמו מודע לכך: הוא בקושי מסוגל לזכור את שמו, אך הוא מודע כל העת שאינו עוד האדם שהיה. הוא איבד את עצמו, לזקנה.

ישבתי על הספה הבלויה וניסיתי להתעלם מהמראה המבעית ביותר: על קיר ביתו, מולי, הייתה תלויה תמונה של האיש ביחד עם כלתו, בחתונתם שהתרחשה לפני עשורים רבים. התמונה שלחה בי עקצוצים של חרדה, מכיוון שבעת הצילום היה החתן המאושר צעיר ממני בעשר שנים. וידעתי – גם אני צועד בדרכו אל הנכות, אל השיטיון, אל המוות. גם אני גוסס, לאט ובביטחון. וגם אתם.

האם יש פיתרון? שאלה זו תעמוד במרכז המאמרים הקרובים בבלוג.

השבחה אנושית

האיש שאתם רואים לפניכם הוא ממציא הטלפון – אלכסנדר גרהם בל. כשהוא כבר היה משופע בכסף ובכבוד, הוא החליט לעבור תחום ולערוך מחקר מדעי סטטיסטי לגבי הזקנה. הוא חקר את משפחתו של אחד מאבות המתיישבים של אמריקה, אחד וויליאם הייד, שכל 8797 צאצאיו נרשמו ותועדו. לאחר שעבר על הרקורד שלהם, קבע בל שאריכות הימים מועברת בתורשה. מחקרים מודרניים ורחבים יותר הראו שהוא צדק, ומקרים רבים של אריכות-ימים אכן מועברים בתורשה. אבל האמת היא שלמרות שהנתונים הראשוניים שאסף בל לא היו קונקלוסיביים, הוא היה מולטי-מיליונר והתחיל לתכנן מוסד השבחה אנושי.

בניגוד לנאצים ודומיהם, שניסו להשביח את המין האנושי בעיקר באמצעות הכחדות המוניות, בל הלך בדרכי נועם. הוא רצה ללכת לבתי-ספר ולשאול ילדים בני כמה ההורים והסבים והסבתות שלהם. את הנתונים הללו, ביחד עם כתובות ופרטי הילדים, הוא רצה לפרסם בספר שידוכים אותו כינה, ללא כחל ושרק, 'human stud book'. הרעיון היה שאנשים שהגנים שלהם מכתיבים להם תוחלת חיים ארוכה יתחתנו זה עם זה ויביאו לעולם ילדים שהגנטיקה שלהם תעניק להם חיים ארוכים עוד יותר מההורים, וכן הלאה. ומה לגבי האנשים קצרי-החיים? ובכן, הם פשוט לא יתחתנו, או שיתחתנו זה עם זה, יולידו ילדים קצרי-חיים עוד יותר ואט-אט יכחדו מהאוכלוסיה. מושלם.

אין ספק שבל היה באמת ובתמים בעל חזון עם כוונות טובות, ואולי רק קצת מטורף. ואולי לא מטורף כמו שנדמה לנו, כי החרדים פיתחו שיטת שידוכים דומה, במסגרתה נמנעים משידוכים בין שני נשאים של מוטציות מזיקות שעלולות לתגבר זו את זו בדור הבא. ובכל זאת, אם היה הניסוי של בל מצליח, הרי שלפי כל הידוע לנו, התוצאות היו מדהימות. אין כמעט ספק שבאמצעות השבחה וזיווג של אנשים עם תוחלת חיים ארוכה, היה מתקבל 'זן' של אנשים ארוכי חיים. אנחנו יכולים לנחש זאת מתוך ניסוי משנות השמונים של המאה האחרונה, במהלכו ניסו חוקרים ליצור זן של זבובים ארוכי-חיים.
זבוב פירות מסוגל להתחיל להתרבות בגיל שבועיים – כמעט ברגע שהוא יוצא מהרימה שלו. בגיל עשרה שבועות הוא כבר זקן מאד – בערך כמו קשיש אנושי בן תשעים. זבובים זכרים אינם שורדים לגיל מופלג כזה, והנקבות השורדות המעטות שיכולות לכך, כילו כבר את המאגרים המטבוליים שלהם, רגליהן חלשות וכנפיהן פרומות. אבל הן עדיין מסוגלות להטיל רק עוד כמה ביצים ספורות. והחוקרים השתמשו באותן ביצים לגידול זבובי פירות צעירים, נתנו להם להזדקן ולהזדווג זה עם זה – ואז אספו את הביצים שהטילו הנקבות הקשישות החדשות, והתהליך חזר על עצמו במשך כמה עשרות דורות. הם למעשה יצרו כאן ברירה מלאכותית שעודדה שרידות ופריון בזקנה. ככל שתכונות אלו נהיו נפוצות יותר, כך גדל אורך החיים של הזבובים במהירות יוצאת דופן. לאחר עשרה דורות בלבד של רבייה בררנית, תוחלת החיים של הזבובים עלתה ב- 30% בממוצע. לאחר חמישים דורות, תוחלת החיים הוכפלה – שווה ערך ליותר מ- 150 שנות חיים באדם בן ימינו.

מהמחקר הזה אפשר להסיק מסקנה מאד פשוטה ומאד חשובה: לפחות במידה מסוימת, הזקנה נשלטת על-ידי הגנים שלנו. מי שניחן בתכונות מתאימות יותר בגנום, יכול להתמודד טוב יותר עם הזקנה. אבל כאן אנחנו חייבים לשאול שאלה קשה: ברור הרי שהזקנה היא תכונה שלילית. למה הברירה הטבעית לא ניפתה את הזקנה?

במאמר הבא נבין למה לכוחות המנחים את האבולוציה לא באמת אכפת אם אנו מזדקנים, ונלמד מה היה גורל האנושות אילו היינו בוחרים ללכת בדרכו של אלכסנדר גראהם בל.

עוד בנושא באתר הידען:
סדרת "אריכות ימים" מאת ד"ר רועי צזנה
אריכות ימים – חלק ראשון: הדרך לחיי נצחחלק שני – האבולוציה שהרגה אותי
לעצור את המוות – חלק שלישי בסדרת ,אריכות חיים": הרעב לחיים
אריכות ימים, חלק 4 כשהנשימה הורגת: רדיקלים חופשיים והזדקנות
להרחיק את המוות: תיאוריית הטלומרים. מאמר חמישי בסדרת אריכות הימים

לקראת חיי אלמוות מאת ד"ר אהרון האופטמן

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

15 תגובות

  1. למה שנאת חרדים?
    לא כל אזכור שלהם = שנאה.

    תוחלת החיים של זקנים חרדים דווקא גבוהה מהממוצע בגלל שילובם בקהילה, מציאת עניין בחיים (לימוד תורה) והצאצאים הרבים המקיפים אותם (לפעמים מאות רבות)

    אז אולי לא הכל גנטיקה..

  2. אין דבר כזה "השקעה מיותרת מבחינת האבולוציה" כי האבולוציה אינה ישות והצרכים שלנו יותר חשובים מסתם "השרדות הזן". במחשבה שניה, אני מכירה כמה אנשים (בעיקר גברים) שנראה כי כל מה שחשוב להם זה השרדות והתרבות הזן שלהם (בעיקר של הקבוצה שהם משתייכים לה לדעתם) ולא ממש מעניין אותם ההשלכות.

  3. מתי תפסיקו להכניס את שנאת החרדים לכל הכתבה?

  4. הראשון שהמציא את הטלפון היה האיטלקי אנטוניו מאוצ'י וב2002 גם האמריקאים הכירו בזה

  5. סבדרמיש יהודה
    בוא נגדיר זקנה כתקופת החיים שבאה אחרי הדאגה לצאצאים (ואולי גם דאגה לצאצאי הצאצאים). דבר ראשון – כל האנרגיה שהושקעה במהלך החיים בדאגה לחיי זקנה אינה תורמת למין. זה כמו שאה חוסך לפנסיה – לא עדיף לתת את כל הכסף לילדים בשלב מוקדם יחסית?
    דבר שני – אצל מינים מסויימים, יש דאגה של צעירים לזקנים. זו השקעה מיותרת, מבחינת האבולוציה. יש מיקריםשזה לא ככה – למשל חוכמת ההשרדות של הפילה השליטה בלהקת פילים. וגם אצל בני אדם – מה נעשה בלי שמעון פרס?? 🙂

  6. למה הברירה הטיבעית הייתה צריכה לנפות את הזיקנה?
    הרי הזיקנה מנפה את הגורמים שרק צורכים את הנחוץ לדור החדש

  7. החוקרים שהרבו את הזבובים האלו כנראה לא חשבו על זה עד הסוף ועכשיו הם(זבובים) מציקים יותר זמן, נהדר.
    אני מקווה שהחוקרים משתמשים בקונדום, כי עם עוד חוקרים כאלו, לחיות(להיות חי) הולך להיות מאוד מתיש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן