מנגנון זיהוי עצמי בין כפתורי ההצמדה לעור התמנון מונע מזרועות התמנון להפריע אחת לשנייה. כך עולה ממחקר משותף של חוקרים באוניברסיטה העבית ובאוניברסיטה העירונית של ניו יורק
מאות כפתורי ההצמדה שעל כל זרוע של תמנון נוטים להיצמד באופן רפלקסיבי לכל מה שבא איתם במגע. נטייה זו יכלה להוות בעיה קשה עבורו, מכיוון שהזרועות הגמישות והארוכות נוגעות אחת בשנייה באופן תדיר תוך כדי תנועתו, והיו עלולות להיצמד אחת לשנייה. הבעיה אפילו קשה יותר מכיוון שהתמנון, בשונה מאיתנו, אינו יודע את המיקום המדויק של זרועותיו ואינו רואה את כולן כל הזמן.
במחקר שנעשה במעבדתו של פרופ’ בני הוכנר באוניברסיטה העברית בירושלים, על ידי פרופ’ הוכנר עצמו יחד עם החוקרים ד”ר גיא לוי וד”ר ניר נשר ובשיתוף עם פרופ’ פרנק גרסו ממכללת ברוקלין של האוניברסיטה העירונית של העיר ניו-יורק בארה”ב, נתגלה מנגנון הפותר בעיה סבוכה זו על ידי שימוש בפיתרון פשוט: זיהוי עצמי כימי מונע את ההצמדות של כפתורי ההצמדה לעור.
כפתורי ההצמדה חשים במולקולה הנמצאת בעור התמנון וכך מנוטרל מנגנון ההצמדות שלהם. המנגנון ביסודו נמצא בזרוע, אבל פקודות מהמוח יכולות לבטל אותו במידה ויש החלטה מרכזית “להכריח” את הזרוע לתפוס בכל זאת את העור. החוקרים הראו שהתמנון מסוגל לזהות את זרועותיו אפילו אחרי שאלו נגדעו מגופו. תמנונים הם בעלי מאפיינים קניבאליים מטבעם, ולכן היה ניתן לצפות שיאכלו זרועות גדועות של תמנונים. במחקר זה הראו החוקרים שהתמנון נוטה לאכול זרועות שנגדעו מתמנונים אחרים, בעוד שבדרך כלל זרועות שנגדעו מגופו שלו הוא אינו אוכל. צריך לציין שגדיעת זרוע של תמנון נחשבת לפעולה בלתי טראומאטית עבורו.
תמנונים מאבדים באופן קבוע זרועות בטבע וממשיכים להתנהג באופן רגיל, והגדם צומח לזרוע חדשה. גדיעת זרוע של תמנון במעבדה נעשית בניתוח כאשר התמנון מורדם.
תוצאות המחקר מצטרפות לשורה של ממצאים קודמים ממעבדתנו המצביעים על כך שהתמנון מהווה דוגמה להתפתחות אבולוציונית מקורית וייחודית של מערכת שליטה יוצאת דופן בגוף גמיש ו”חסר מגבלות” לכאורה. נראה כי התמנון מייצג דוגמא ברורה לעקרון אבולוציוני של התפתחות הדדית של תכונות גוף ומערכות שליטה בצורה המתאמת באופן מיטבי בין מבנה גופו המיוחד, מערכת העצבים שלו, והסביבה בה הוא חי.
