האם כאשר הפוליטיקה שולחת את ידה הארוכה למדע, המדע מרוויח? התשובה היא שלילית
המאמר פורסם במגזין גליליאו, יולי 1998. עמ’ 70-76.
“כל אשר אנחנו מעריכים היום על פני-האדמה – מדע ואומנות, טכנולוגיה והמצאות – הוא התוצרת היצירתית של של אנשים מועטים, וכנראה במקור של גזע אחד. בהם תלוי עכשיו הקיום של התרבות כולה. אם הם ייכחדו, אזי היופי שעל פני-האדמה ייקבר יחד איתם.” במילים אלה ביטא אדולף היטלר בספרו הידוע, מיין קמפף, את דעתו הנחרצת על היצירה האנושית. אדולף היטלר גם אמר ועשה, ו”טיהר” את המוסדות האקדמאיים אשר תחת שלטונו מאנשי מדע שאינם אריים. האם נסק המדע בגרמניה לגבהים חדשים בתקופת שלטונו של היטלר, כאשר הפך להיות יותר “ארי” מבעבר? האם אכן התפתח והיה “אור לגויים”, כפי שצפה היטלר? מחקר חדש שופך אור מהפנט על התקופה הזו. מחקר זה נעשה על-ידי אוטה דייכמן (Ute Deichmann), כעבודת דוקטורט, בהדרכת בנו מלר-היל (Benno Muller-Hill). למותר לציין, שניהם גרמנים. מחקר זה יצא לאור כספר בשנת 1992, ותורגם לאחרונה לאנגלית. אוטה היא ביולוגית במקור, וספרה נותן תמונה של תחום אחד בלבד, מדע הביולוגיה. יחד עם זאת, דווקא לתחום זה יש חשיבות מרובה להבנת המעורבות של מדע ופוליטיקה, משום הקירבה הרבה שיש למדע הביולוגיה, לפחות לכאורה, לתורת הגזע.
מטבע הדברים, תוך קריאת ספרה של דייכמן התעניינתי בעיקר במעשיהם של חוקרים בתחומי, התנהגות בעלי-חיים, בתקופה העכורה ההיא. עבורי הפכה הקריאה בספר הזה למסע מרטיט לצפונותיהם של אנשים שהיכרתי מתוך פירסומיהם, מחקריהם וספריהם. פרט לשמועות אקראיות ולא מבוססות, לא ידעתי דבר על קורותיהם בתקופה זו, וחלק מהדברים נחשפו לראשונה בספרה של דייכמן. רשמי הקריאה שלי והערותי המקצועיות מתייחסים לכן בעיקר לשלושה אנשים. בשנת 1973, כמעט שלושים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, קבלו שלושתם יחדיו את פרס נובל לביולוגיה על מחקריהם בתחום האתולוגיה (התנהגות בעלי-חיים). שלושתם היו וחיו באירופה תחת שלטון המפלגה הנאצית, ובאופן שונה כל כך זה מזה. השלושה הם קארל פון פריש, חוקר גרמני הידוע בעיקר בזכות גילוי שפת ריקוד דבורת-הדבש; קונרד לורנץ, אוסטרי ממוצא גרמני הידוע במחקריו האתולוגיים, ואשר ששניים מספריו הפופולריים יותר יצאו לאור בעברית (“טבעת המלך שלמה” ו”הרע לכאורה” – שני ספרים מקסימים, מרתקים והומוריסטיים); וניקו טינברגן, חוקר הולנדי ידוע שתרם תרומה מכריעה להתפתחות האתולוגיה.
אבל בטרם נגיע לשלושה חוקרים אלה, נבחן את התשובה לשאלה העיקרית: האם כאשר הפוליטיקה שולחת את ידה הארוכה למדע, המדע מרוויח? התשובה החד-משמעית של דייכמן היא: לא. ההפך הוא הנכון. המדע הביולוגי הגרמני היה בפיגור תחת שלטון הנאצים, ובשל הבידוד שנכפה עליו מאוחר יותר, נשאר בפיגור גם זמן רב אחר-כך. מה היה, אם כך, אופי המעורבות הפוליטית במדע תחת שלטון הנאצים? למעשה היו לו שני פנים. הפן הבוטה, הגלוי, שהחל מאז עלו הנאצים לשלטון ב- 1933, היה סילוק היהודים מהמימסד האקדמי. מתוך 337 ביולוגים, סולקו 45, מתוכם 30 יהודים. הנותרים סולקו מסיבות אחרות, בעיקר פוליטיות. את מקומם תפסו, כמובן, אחרים. הפן הפחות גלוי היה המעורבות הפוליטית. מבין כלל חוקרי הביולוגיה שנשארו בתקופת הנאצים ב”גרמניה הגדולה” (כולל אוסטריה וחלקים מצ’כוסלובקיה) בשנים 1933-1945, 60% היו חברים במפלגה הנאצית. בחינה סטטיסטית גילתה שחברות במפלגה לא שיפרה את מצבם בקבלת מענקי מחקר. כלומר, החברות במפלגה היתה או מתוך אמונה בדרך, או מתוך ההשפעה הסמוייה של הלחץ החברתי-פוליטי, וגם חברתי-אקדמאי (מצד עמיתים; ראו להלן כיצד ניסו ללחוץ על פון פריש). עם זאת, העובדות מראות שגם אם הרווח במענקי מחקר כתוצאה של התערבות פוליטית היה נדיר, הרי שהיו מקרים בהם חוקרים קבלו ייתרון בקבלת משרות, או בשמירה עליהן, בעזרת סיוע פוליטי, משום הקירבה שלהם לאידיאה הנאצית (ראו להלן את אופן התקדמותו של לורנץ). דבר זה יצר, בעיקר בתחום הביולוגיה, במודע או שלא במודע, מחקרים מגוייסים שמטרתם לספק את הפטרון יותר מאשר לבחון אמיתות מדעיות.
לא היה חסר כסף
מדענים גרמניים שנשאלו, לאחר 1945, לסיבה לכשלונם לקיים מחקר מדעי ברמה גבוהה למרות היותם טובי החוקרים, ענו כי הסיבה נעוצה בעיקר בהעדר תמיכה כספית במחקר מדעי. ממצאיה של אוטה דייכמן מצביעים שהמציאות היתה הפוכה: בשנים 1932-1939 היתה עלייה של עשרת מונים במענקי מחקר בתחום הביולוגיה, וזו נשארה ברמה זו עד 1945. דייכמן מצביעה על כך שהסיבה לכשלון המחקרים הביולוגיים בתקופה זו גם אינה נעוצה באופן בולט בכך שטובי החוקרים (יהודים ואחרים) נאלצו לעזוב. היו חוקרים טובים שעזבו והיו גם חוקרים טובים שמילאו את מקומם. היה אומנם בידוד מסויים של החוקרים הגרמניים מחוקרים אחרים בשל נטייתם של הגרמנים לפרסם בגרמנית בלבד, וייתכן שלכך היתה השפעה כלשהי על המחקר המדעי בגרמניה. אבל ההתרשמות שלי מקריאת הספר היא שאותו גורם סמוי, לחץ סביבתי פוליטי-חברתי, הוא שיצר, באופן מודע או שאינו מודע, נטיות למחקרים ביולוגיים בעלי כיוון מסויים, התואם את האידיאולוגיה או הצרכים של המפלגה. התוצאה – חסם בחופש המחשבה ובאמצעים ההכרחיים להתקדמות המדע.
אני מוכרח לציין, עם זאת, שלא היתה בגרמניה הנאצית אותה מידה של כפייה גסה של דעות מדעיות העולה על הדעת, בהקשרים דומים, כפי שהייתה מעט מאוחר יותר בברה”מ הסובייטית. שם, בשנת 1948 עלה לגדולה ליסנקו, אטד מארץ האטדים, וכפה על המדענים את דעותיו הלמארקיות (שתכונות נרכשות עוברות בתורשה, או, במילים אחרות: מאמץ והתמחות שרכשת בחייך נותנים לך פירות בשיפור נטייתם וכישוריהם התורשתיים של צאצאיך). כתוצאה מכך נאלצו המדענים הרוסים לשכתב את מחקריהם, ולהודות בכתב שהגנטיקה היא טעות, ושאין לה כל חלק באבולוציה. מי שלא עשה כן, נעלם לסיביר, או מעל פני האדמה. התוצאה: המחקר הביולוגי הרוסי פיגר במשך שנים ארוכות אחר זה של המערב. בתחום שלי, של מחקרי התנהגות בעלי-חיים, ברור לחלוטין שהמדע הרוסי עדיין רחוק מלהתאושש מתקופה זו. לעומת תקופת ליסנקו ברוסיה, הרי בגרמניה הנאצית מדענים סולקו ו/או הושמדו בתאי גאזים בשל מוצאם, או דעותיהם הפוליטיות, אבל לא על-פי דעותיהם המדעיות.
קארל פון פריש, שמינית יהודי
קארל פון פריש, אחד מבין השלושה שזכו מאוחר יותר בפרס נובל בשל תרומתם למחקר האתולוגיה, הוכרז רשמית בתקופת שלטונו של היטלר, לאחר חקירה, ולאחר כשלונו לספק תעודות המוכיחות את מוצאה הארי של סבתו מצד אמו, כ”מעורב”, או ליתר דיוק כ”שמינית יהודי”. למרות זאת הורשה להמשיך לעבוד באוניברסיטה כבעבר. פון פריש מצטייר על-ידי דייכר כאדם אמיץ, השומר על הכרת כבודו ועצמאותו. ככל שהדבר היה אפשרי, הוא המשיך להעסיק יהודים כאסיסטנטים וכסטודנטים שלו, ולסייע לנרדפים אחרים, למרות קשייו על רקע מוצאו. למותר לציין, פון פריש לא היה חבר המפלגה הנאציונל סוציאליסטית. פון פריש תואר על-ידי עיתון הסטודנטים כאדם קר העוסק בתחומו בלבד, ללא עניין בגרמניה ובהישרדות שלה. דובר המרצים ניסה ללא הצלחה לסלקו מהמערכת האקדמאית. בעיקר נרדף פון פריש על-ידי חוקר אחר, בוטנאי, ארנסט ברגדולט, חבר המפלגה הנאציונל סוציאליסטית עוד משנת 1922. במכתב לרשויות הגרמניות האשים ברגדולט את פון פריש במחקר “לא גרמני” (כלומר, שלא מרומם את תורת הגזע – האשמה מעניינת המצביעה שאכן היו מגמות פוליטיות למחקרים מדעיים), בשחיתות פוליטית ובהעדפה של יהודים. ברגולדט אף טרח ושלח מסמך המצביע על כך שפון פריש אינו “שמינית יהודי” אלא “רבע יהודי”. בעקבות מכתב זה נחקר פון פריש שוב ושוב על מוצאו, וב- 1941 אכן הוכרז כרבע יהודי. בעקבות הכרזה זו, על-פי החוק הגרמני, היה על פון פריש לעזוב את כסאו האקדמי.
כאן סייעו לפון פריש תומכיו באקדמיה. הראשון שבהם היה האנס ספמן, פרופסור לזואולוגיה בגימלאות וזוכה פרס נובל בשנת 1935. מכתבו ומכתבים אחרים שהצביעו על חשיבות מחקריו של פון פריש ועל מצויינותו האקדמית, כמו גם תמיכה עקיפה של רקטור האוניברסיטה, הביאו לכך שהוא קיבל היתר מיוחד להישאר במשרתו. לכך גם סייעה תמיכה ממקור בלתי ידוע שאיפשרה לפון פריש לפרסם מאמר בעיתון “הרייך” בסמוך לאותם ארועים. מאמר זה איפשר לו להציג לקהל הלא מקצועי את מגוון המחקרים הנעשים תחת אחריותו. הדבר המאפיין את המאמר הוא חזרות רבות על החשיבות המרובה של מחקרים אלה לכלכלה ולמדיניות המזון של גרמניה. לצורך עדות על חשיבות המחקרים, הביא פון פריש צילום של שותף למחקר במדי קצין בצבא הגרמני, תוך ציון מיוחד של העובדה שהצבא שחרר אותו בשל חשיבות המחקר הזה. צילום אחר מראה עמיתה אחרת שלו תוך ציון העובדה שהיא מסיימת “משימה חשובה בתוכנית המחקר הארבע-שנתית במשך החופשה שקיבלה משרות האתרעה כנגד התקפות מטוסים”. כלומר, גם פון פריש היה צריך לשלם את מיסיו הפוליטיים כדי להישאר במשרתו, בהתחשב במוצאו היהודי.
לכל אלו סייעה העובדה שאכן פון פריש היה חוקר מעולה, ושלפעילותו המחקרית בדבורת-הדבש הייתה אכן השפעה כלכלית חשובה. בשנת 1940 פשטה באירופה מחלת מעיים קשה של דבורת-הדבש שנגרמה על-ידי פרזיט חד-תאי, ובשנת 1941 חיסלה המחלה מאות אלפי כוורות. ההשפעה של עובדה זו על הכלכלה היתה לא רק הפחתה של תוצרת הדבש, אלא גם ירידה גדולה בתוצרת פירות וירקות שהיו מואבקים על-ידי דבורי דבש. פון פריש נרתם למחקר בהקף גדול, שלא נסתיים עד תום המלחמה. מחקרים אלו הובילו אותו, על-פי דבריו, גם לחקר שבילי-ריח, לחזרה למחקר “שפת הדבורים” ולממצאים חדשים שהצביעו על תפקיד ריקוד הדבורים בהעברת מידע על מקום ריכוז פרחים ואיכותם (ממצאים שתרמו לזכייתו בפרס נובל).
האם קונרד לורנץ האמין באידאולוגיה הנאצית?
קונרד לורנץ, השותף השני בזכיית פרס נובל, הוא הדמות השנוייה במחלוקת בכל הפרשה הזו. על-פי כל הסימנים היה לורנץ אדם חביב, וודאי חוקר התנהגות בעלי-חיים נלהב. כל מי שקרא את ספריו יכול היה להתרשם מההומור, ההתלהבות וטוב-הלב השזורים בהם. יחד עם זאת, גם הימלר (ואני מתנצל על השוואה) ששלח אנשים כה רבים למוות, לא יכול היה לסבול תחומי ספורט אלימים, והיטלר עצמו, לאחר התאבדותה של בת אחותו המאומצת, בה היה מאוהב נואשות, סירב לאכול אוכל בשרי. כך שהטענה הידועה שאדם מסויים הוא אדם טוב משום ש”אינו יכול לפגוע בזבוב” אינה יכולה להיות טענה גורפת המעידה על אופיו. לכן חשוב לציין שקונרד לורנץ, אדם חביב ככל שיהיה, לא נגרר בעל-כורחו אל המפלגה הנאצית. הוא האמין בדרכה האידיאולוגית.
לורנץ למד רפואה, ואחר-כך פסיכולוגיה וזואולוגיה. את הדוקטורט שלו קיבל בשנת 1933 (להזכירכם, זו השנה בה עלה היטלר לשילטון בגרמניה), והפך להיות אסיסטנט של פרדיננד הוכשטטר (Ferdinand Hochstetter) במכון לאנטומיה של אוניברסיטת וינה. הוכשטטר איפשר ללורנץ לעסוק במחקריו באתולוגיה, כעיסוק צדדי. ב- 1935 השיג לורנץ את ההסמכה שלו באנטומיה ובפסיכולוגיה של בעלי-חיים. לאחר שמחליפיו של הוכשטטר מנעו ממנו להמשיך במחקרים בתחום האתולוגיה, התפטר לורנץ ועבד באנטברג, מקום הולדתו, ללא משכורת, בחקר ההתנהגות של אמנונים (דגים) וציפורים.
במצב זה, באוסטריה, בשל ההשפעה החזקה של הכנסייה הקתולית, ללורנץ לא היה סיכוי לתמיכה כספית, בשל האוריינטציה האבולוציונית הברורה של מחקריו ההשוואתיים בהתנהגות בעלי-חיים שונים. הכנסייה, כמובן, ראתה ברעיונות אבולוציוניים כפירה בדת. למעשה, זוהי ההתערבות הפוליטית הראשונה בכיווני המחקר של לורנץ. במקרה זה העדיף לורנץ לשמור על טוהר המחקר שלו, גם אם נאלץ, כתוצאה מכך, לוותר על משכורתו.
בקשה שלו למענק מהחברה הגרמנית למחקר (DFG), שהוגשה ב- 1937 נדחתה למרות חוות דעת מצויינת של לפחות אחד מהשופטים. המחקר היה מיועד לבחון את דגמי ההתנהגות של האווז האפור, ולספק הוכחה לקיום דגמים התנהגותיים תורשתיים ועצמאיים, בדומה לקיומם של אברים אורגניים אחרים (מטרתו של לורנץ הייתה, בסופו של דבר, להשוות דגמים אלו בין מינים שונים, כדי ללמוד על הקשר האבולוציוני ביניהם). ההחלטה לדחיית הבקשה מהקרן הגרמנית נעשתה “על בסיס הערכה נמוכה… לפיה עלו שאלות בעיקר באשר להתייחסות הפוליטית והמוצא של ד”ר קונרד לורנץ” (דייכמן מציינת שבעוד שהחל משנת 1934 המוצא הארי היה הכרחי לקבלת מענק מחקר מהקרן הגרמנית, הרי הייחוס הפוליטי בדרך כלל לא השפיע על קבלת מענקי מחקר; ככל הנראה, מעירה דייכמן, ההתייחסות לאוסטרים, לפני האיחוד עם גרמניה ב- 1938, היתה שונה). בקשה זו נשלחה מחדש בדצמבר, אותה שנה, בצרוף מכתבי המלצה המעידים על מוצאו ושייכותו הפוליטית של לורנץ, שנכתבו בידי עמיתיו. סיכום מכתבים אלו מציין כי “כל חוות הדעת מאוסטריה תמימות דעים שגישתו הפוליטית של לורנץ היא ללא דופי בכל מובן שהוא. הוא אינו פעיל מבחינה פוליטית, אבל באוסטריה הוא מעולם לא הסתיר את דעתו שהוא מסכים עם המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית… הכל כשורה גם עם מוצאו הארי.” מכתב נוסף נשלח על-ידי המעסיק הקודם שלו, הוכשטטר: “מאחר ויכולתי לבטוח בו לחלוטין, דנתי איתו בכל, כולל, לעתים קרובות, בעניינים פוליטיים עדכניים. למרות העובדה שאף אחד מאתנו לא השתייך למפלגה כלשהי, הרי שנינו התעניינו מאד בשאלות אלו. היינו אחידים בדעותינו ברתיענו החזקה מקלריקליות וכל אשר קשור בה. היינו גם באותה דעה שגורלנו כגרמנים באוסטריה קשור קשר עמוק עם גורל הגרמנים תחת שלטון הרייך…” הפעם קיבל לורנץ את מענק המחקר שלו.
קונרד לורנץ נשאל, בראיון בשנת 1988, כשנה לפני מותו, על מעורבותו הפוליטית. תשובתו הייתה: “למעשה, תמיד נמנעתי מפוליטיקה בגלל שהייתי עסוק בענייני. גם נרתעתי, באופן מאוד מגושם, מעימות עם הנאצים – פשוט לא היה לי פנאי לכך. אני מאשים את עצמי בכך. אבל, יחד עם זאת, לו הייתי ממלא את חובותי הפוליטיים, לעולם לא הייתי מצליח להשלים את ההשגים אשר בשלהם קיבלתי את פרס נובל.”
קונרד לורנץ לא דייק, מסתבר, אם ננקוט בלשון המעטה. דייכמן מגוללת את קשריו של לורנץ עם המפלגה הנאצית: ב- 28 ליוני, 1938, זמן קצר לאחר שהדבר הפך להיות אפשרי מבחינה חוקית באוסטריה, הצטרף לורנץ למפלגה הנאצית. בנוסף, הוא הצטרף למשרד המפלגה לענייני מדיניות הגזע, בצרוף אישור לשאת הרצאות. למעשה, בשנת 1939 היה מיועד לתת בלייפציג הרצאה בליווי שקופיות בנושא “התחדשות וניוון בבני-אדם ובעלי-חיים,” הרצאה שבוטלה בגלל פריצת המלחמה.
לורנץ פרסם את מחקריו בביות בעלי-חיים בעיתונות המקצועית הזואולוגית והפסיכולוגית (בגרמנית, כמובן), ואף טרח לציין את יישומיהם האפשריים: “בדיוק בתחום הרחב של התנהגות אינסטינקטיבית [התחום בו היה עיקר הפיתוח התאורטי והניסויי שלו, א.ח.], ניתן להשוות באופן ישיר בני-אדם ובעלי-חיים… אנחנו יכולים בבטחון להסתכן בתחזית שמחקרים אלו יובילו לתוצאות הקשורות להשגות תאורטיות ומעשיות של מדיניות הגזע.” בפרסום בשנת 1943 הוא כותב: ” …ניתן לטעון בכמעט ודאות שכל הביטויים של ניוון פיזיולוגי ומוסרי שגרמו לשקיעה של עמים תרבותיים, לאחר שהישיגו רמת ציוויליזציה, זהים עם אלו המתבטאים בביותם של בעלי-חיים.”
גזעים נחותים
אל יהא הדבר קל בעיניכם. טרחתי וקראתי חלקים מספרו של היטלר, מיין קמפף. כמעט 20 שנה קודם לכן, מבסס, או אולי עלי לומר מתאר, היטלר, את תורת הגזע שלו, בעזרת מונחים ומושגים מאד דומים. היטלר משתמש שוב ושוב במושגים של ניוון פיזיולוגי, תרבותי ומוסרי בתארו את הסכנה הטמונה בגזעים הנחותים, ובערוב הגזע הארי עם גזעים אחרים. יש לזכור שהיטלר לא הגה את תורת הגזע שלו מתוך הבנה ביולוגית מעמיקה, אלא להפך: השתמש בדוגמאות מתוך הביולוגיה כמודל כדי להצדיק ולהסביר את תורתו החברתית.
המחקרים של לורנץ על השפעת הביות על ניוון בעלי-חיים אך מדגישים את הקשר הזה היטב. לורנץ לא היה הראשון שהשתמש במחקרים בביות להבנת תהליכים אבולוציוניים, דרווין קדם לו בסידרת מחקרים יסודיים בביות אותם הוא מתאר בספרו “מוצא המינים”. אולם ראו עד כמה עמוק ההבדל: דרווין השתמש בהליכי הביות כדי להבין את הגמישות התורשתית, וללמוד כיצד בעלי-חיים מתאימים את עצמם לתנאים חדשים, על ידי-שינויים תורשתיים. לורנץ, ניסה ללמוד על ניוון המתרחש תוך תהליך הביות. צריך להדגיש כאן שלמרות חידושיו של לורנץ בחקר השוואתי של דגמי התנהגות, הרי הבנתו את התהליכים האבולוציוניים עצמם היתה דלה ביותר. השימוש שלו במושג “ניוון” במקום “התפתחות” או “התאמה” תואם את תורת הגזע, כפי שהיא מתוארת על-ידי היטלר, ולא את תהליכי האבולוציה כפי שדרווין הבין אותם בזמנו, או כפי שאנחנו מבינים אותם כיום. קשה להימנע מהמחשבה המטרידה שהבנתו של לורנץ, איש מדע וזואולוג, את תהליכי האבולוציה, היתה מושפעת מתורת הגזע של היטלר, פוליטיקאי ודמגוג (היטלר אינו מתאר התפתחות של הגזע הארי, אלא ניוון של גזעים אחרים), או לפחות, שהבנת שניהם נובעת ממקור דומה, כנראה ספרו של רב ההשפעה של אוסוואלד שפנגלר (Oswald Spengler), מורה להיסטוריה, שנקרא “שקיעת המערב”, ואשר יצא לאור בשנת 1920.
מחקר פסיכולוגי על “בני תערובת” בזמן שואה
היטלר כותב בספרו כי “כל התרבויות הגדולות של העבר גוועו רק בגלל שהגזע היוצר הראשוני שלהם נכחד כתוצאה של הרעלת דמו.” הוא גם מפרט את השקפתו למה שקורה בנישואי תערובת בין הגזע הארי לבין גזע נחות, כאשר הצאצאים של הורים כאלה, אם כי הם מוצלחים יותר מהגזע הנחות, עדיין נחותים הם בהשוואה למקור הארי. דייכמן חושפת שנים עלומות בהיסטוריה של לורנץ, בהן הוא פוסע בשביל המעקשים הגזעני הזה. ב- 1941 הוא גוייס לצבא ושרת כפסיכולוג צבאי במשך כשנה וחצי, לאחריהם עבד כנוירופיזיולוג ופסיכיאטר בבית-חולים של צבא מילואים בפוזן. בזמן זה השתתף מרצונו, ללא כל כפייה, במחקר פסיכולוגי שיזמה הקרן הגרמנית המזרח-אירופאית של הרייך, על “יציבותם הפסיכולוגית והאופי של בני-תערובת ראשוניים גרמנים-פולנים.” כיוון מחקר זה מצביע בברור על הליכה בעקבות האידיאולוגיה הגזענית של היטלר. התהליך שהוביל למחקר היה חלוקת האנשים בפוזן לקבוצות שונות על-פי שייכותם האתנית, כדי לקבוע אם להישלח לגרמניה כדי לעבוד ו”להתגרמן,” כלומר להפוך לגרמנים, או להישאר בפוזן. חלק מהאנשים, אלה שהתאימו למסגרת המחקר והיו בני נישואי תערובת, היו לנשואי המחקר הזה. היהודים שהיו בפוזן, נשלחו משם, כמובן, כחלק מתהליך הצרוף הגזעי (דייכמן לא מציינת לאן). מחקר זה פורסם כספר על-ידי האדם שריכז את המחקר, רודולף היפיוס (Rudolf Hippius), ומצביע על כך ש”נזק ממשי ביצירת אוכלוסיות כלאיים משמעותו… קלקול משמעותי בחיים המעשיים והתרבותיים.”
לא אלאה אתכם בפרטים רבים נוספים שמביאה דייכמן על פעילותו ודעותיו של לורנץ, התואמות את אלו של תורת הגזע, וביטויים בכתביו בספרות המדעית כמו “חומר אנושי-חברתי נחות” ו”הכחדה של הנחות מבחינה מוסרית” (הוא לא מפרט מי ואיך). למרות כל אלה, ככל הנראה לא היה לורנץ פושע מלחמה, אם כי המחקר בבני-הכלאיים בפוזן, ללא ספק קרב אותו לכך צעד משמעותי ביותר. לא לורנץ עצמו, ולא אחרים חשפו תקופה זו בחייו, עד למחקרה של דייכמן. בראיון לרדיו, בתחילת שנות השמונים, נשאל לורנץ אם היה צריך לעשות פשרות כלשהן בזמן הנציונל-סוציאליזם. לורנץ השיב, “אני אפילו קיוויתי שהנציונלסוציאליזם יביא משהו טוב, כלומר ביחס להערכה ביולוגית מלאה של האדם, נגד הדומסטיקציה (ביות). שהאנשים התכוונו ל’רצח’, כאשר דיברו על ‘ביעור’ או על ‘סלקציה’, את זאת באמת לא האמנתי אז. כה נאיבי, כה מטומטם, כה תמים – קרא לזה איך שתרצה, כזה אז הייתי.” “ממתי זה נתברר לך?” נשאל. “אז כבר הייתי חייל,” השיב לורנץ. “אז ראיתי לראשונה בפוזן טרנספורטים, לא של יהודים, אלא של צוענים. אז אמנם סמרו שערות ראשי.” האם אכן היתה כאן תמימות תהומית של לורנץ בעת מעשה, או שמא מדובר בהיתממות לאחריה? הסתירה המסויימת בין ראיון זה לבין הראיון המאוחר יותר, אשר צוטט למעלה, מעידה, כנראה, על משהו משניהם.
לקראת סוף המלחמה נשלח לורנץ כפסיכולוג לחזית הרוסית, שם נפל בשבי הרוסי בשנת 1944. בעת שביו שימש לורנץ כרופא במחנה השבויים, והצליח אף לכתוב בה טיוטה של ספר, ‘הצד האחורי של המראה’, העוסק בתאוריה של ההכרה. הוא פרסם ספר זה לאחר ששוחרר בשנת 1948.
השותף השלישי בזכיית פרס נובל ב- 1973 היה ניקו טינברגן, הולנדי. דייכמן מצטטת מכתב שששלח טינברגן לאחר המלחמה, יוני 1945, לעמיתה בארצות-הברית, בו הוא מתאר את קורותיו, וחושף תוכניות לעתיד לשיקום המחקר האתולוגי. בשנה הראשונה לשלטון הגרמני, כותב טינברגן, הניחו אותם הגרמנים לנפשם. אחר-כך החלו להוציא את היהודים מחוץ לחוק, ולהשפיע על בתי-הספר וההוראה. “ההשפעה הלכה וגברה עד אשר מהר מאוד הרגשנו חייבים להקשיח את עמדותנו, ולהתנגד עד כמה שניתן. האוניברסיטה שלנו היתה, במקרה, האוניברסיטה ההולנדית הראשונה שתוקלה על-ידי הגרמנים כקבוצה, והראשונה שסרבה להיכנע. הגרמנים רצו לנקות את היחידה שלנו מיהודים וממתנגדי הנאצים, והתכוונו לירות למוות בפרופסור אחד, ואחר-כך באחר, צעד צעד, על בסיס טענות בלתי ענייניות לחלוטין. מהר מאד ראינו שאין לפנינו דרך אחרת אלא לסרב לשרת ממשלה הנשלטת על-ידי הגרמנים, ומיד לאחר שהאוניברסיטה נסגרה על-ידי הגרמנים… 60 מהפרופסורים שלנו, כולל אני, נטשנו את כל תפקידנו. אלו היו המחאה והצעדים שנקטנו על מנת למנוע מהגרמנים להפוך את האוניברסיטה שלנו לנאצית על-ידי הוצאה סלקטיבית של אחדים מאיתנו, כדי להחליפם באחרים, ולהשאיר את היתר כ”דגל” לקשט את האוניברסיטה הנאצית המיועדת. כתוצאה מכך נתפסנו (כלומר, כ- 20 מהמנהיגים כביכול של המחאה) והושמנו במחנה כבני-ערובה, יחד עם כ- 1300 פטריוטים אחרים, ועצירים בין-לאומיים.”
טינברגן גם מוסיף שבשנת 1942 היו שתי הוצאות להורג של קבוצות קטנות של בני ערובה, אבל לאחר מכן הם חיו במחנה המעצר פחות או יותר ללא סיכון, אם כי הם והמשפחות שלהם היו בתנאים של חוסר ודאות. היו מעמיתיו ששוחררו ב- 1943, אבל טינברגן עצמו הוחזק במעצר עד סתיו 1944, ולאחר תקופה קצרה, אבל כזו שהותירה בו חותם, במחנה ריכוז, הוא שוחרר. בסך הכל היה טינברגן עצור כשנתיים. לאחר האיחוד שלו עם משפחתו, עסק טינברגן בענייני ביתו, בטיפול בקורבנות מלחמה, ובריגול לטובת כוחות הצבא המחתרתיים ההולנדים, תקופה בה היה נאלץ להסתתר פעמים תכופות כדי לא להיתפס שוב בידי הגרמנים.
המשך מכתבו של טינברגן עוסק בדיווח על עמיתים, ובתוכניות לשיקום מדע האתולוגיה באירופה, ושיתוף פעולה בין-לאומי. מעניינת במיוחד התייחסותו לקונרד לורנץ. “איני יודע דבר על עמיתי הגרמנים. לורנץ היה בצבא, מחלקת ה- Heerespsychologie, החל מ- 1941. הוא היה די נגוע -נאציזם, אם כי תמיד הערכתי אותו כאדם ישר ובחור טוב. אבל זה בלתי אפשרי עבורי לחדש איתו מגע, או עם עמיתים מארצו, כלומר, בלתי אפשרי מבחינה פסיכולוגית. הפצעים בנפשנו חייבים להגליד, ודבר זה לוקח זמן.” כנראה שלא ידע דבר על מעצרו של לורנץ בידי הרוסים. בדברו על תוכניות לכינוס עתידי מוסיף טינברגן את דעתו על עמיתים גרמניים אחרים: “למשל, איש האס-אס, Neithammer, לעולם לא ייתקבל על-ידי איש מאתנו, או Werner Fischel. אבל Stresemann, Rench, Von Frisch [עליו כבר כתבתי למעלה, א.ח.], ואני מקווה גם Laven, הם אנשים שלנו. באופן אישי אצטער אם לורנץ או קלר (Koehler) יוקעו.”
לאחר שובו של לורנץ מהשבי, שוב התקשה להשיג עבודה באוסטריה, לא כל כך בגלל עברו הנאצי כמו בגלל מחקריו ה”דרוויניסטיים”. כאן בא פון פריש לעזרתו באופן בולט, אך ללא הצלחה. רק בשנת 1951 קיבל לורנץ משרת מחקר בגרמניה. מכאן והלאה, למרות עברו הפוליטי, זכה לורנץ להכרה בין-לאומית גבוהה הן כאדם והן כאיש-מדע. תמיכתם של טינברגן ופון פריש היתה חשובה בהצלחה זו, כמו גם לקבלתו של לורנץ, יחד אתם, את פרס הנובל שלו למרות פרסומים גזעניים-פוליטיים שאינם משתמעים לשני פנים, שכתב בעבר.
שמו של טינברגן, מחוץ לעולם הביולוגיה, ידוע פחות מזה של קונרד לורנץ. הסיבה נעוצה, ככל הנראה, בספריו הפופולריים של לורנץ (ספריו של טינברגן הם טכניים יותר), ואולי גם בפרסומיו בתחום הפסיכולוגיה (חוסר הבנתו של לורנץ את תהליך הברירה הטבעית ברור פחות לחוקרים בתחום זה). יחד עם זה, למיטב הערכתי, תרומתו של טינברגן לחקר האתולוגיה חשובה לא פחות מזו של לורנץ, הן בהקף מחקריו, הן במקצועיות המדעית שלהם, ובודאי במספר התלמידים שהעמיד (טינברגן עבר בהמשך לאוניברסיטת אוקספורד באנגליה, מה שסייע להשפעתו על הקשרים הבלתי אמצעיים עם חוקרים אחרים ועם סטודנטים). דבר זה מעמיד באופן נלעג את טענתו של לורנץ, שלו היה עוסק במחאה פוליטית (שמעולם לא התכוון לעסוק בה), לא היה לו פנאי לעסוק במחקרים שבזכותם קיבל פרס נובל. חלק גדול מהמחקרים בהם עסק לורנץ בשנים 1941-1945 היו כאמור לעיל מחקרים בעלי הבט או השפעות פוליטיות, ולא בזכות מחקרים אלה קיבל את פרס נובל, אלא למרות עיסוקו בהם.
השפעות פוליטיות על המדע בישראל
במכוון לא עסקתי כאן בפושעי מלחמה. אבל קריאה על מאורעות כאלה ללא ספק מעוררת מחשבה על המדען כאדם וכחוקר תחת ארועים פוליטיים בעלי-משמעות רבה כל כך. נראה כי בתחומים מסויימים, לפחות, השפעות פוליטיות על מחקרים מדעיים הן כמעט בלתי נמנעות, אך עוצמתן תלוייה באנשי המדע מחד, ובתנאים הפוליטיים מאידך. במדינות חופשיות ובמצב של שלום וביסוס כלכלי, השפעתן, לרוב, קטנה וזניחה. התערבות ישירה ועקיפה הופכת להיות משמעותית יותר כאשר יש לתחום המדובר השפעה השלכה חזקה על הבטים פוליטיים וכלכליים. תנאים של עימות חברתי או לאומי הם כר פורה ליצירת תנאים כאלה. נרצה או לא נרצה, שניהם מצויים בעוצמה חזקה במדינת ישראל. האם יצרו אלו השפעות פוליטיות על המחקר המדעי בארץ?
במצב המדע בארץ, שהוא טוב יחסית, אני מתקשה להאמין שיכולה להתקיים בארץ, באופן עקבי, באיזה תחום שהוא, תופעה של עיוות מכוון של מחקרים כתוצאה של השפעות פוליטיות. לעומת זה, השפעות כלכליות על כיווני מחקר, הן כנראה דבר של יום יום. די אם נזכיר מחקרים חקלאיים, מחקרים בשמירת טבע או מחקרים רפואיים, בהם המגמות הכלליות במחקר אינן נקבעות אך ורק על-פי נטיות לבו של החוקר, אלא גם, ולפעמים בעיקר, על-ידי הנטיות הכלכליות המעודדות מחקרים מסויימים, על חשבון אחרים, על-פי הצרכים הציבוריים והכלכליים. גם בארכיאולוגיה, לדוגמא, אתרים מתקופות מסויימות יהיו יותר אטרקטיביים לציבור הרחב מאשר מתקופות אחרות, אם בגלל נטיות לב פוליטיות ואם בגלל שסוג שרידים מסויים, ובעיקר של ערים גדולות ומרוכזות קל יותר להציג כאתר תיירותי גדול מאשר אתרים קטנים המרוחקים זה מזה. בחירת אתרי החפירה, וכן הפתיחה לציבור של אתרים ארכיאולוגיים, נתונות גם הן להשפעות פוליטיות בשל ההשפעה היחצני”ת החשובה שיש למיליוני התיירים המבקרים באתרים הארכיאולוגיים, ונושאים את החוויות אל ארצות מוצאם.
סכנה לחוקרים
מחקרים ארכיאולוגיים בארץ יכולים להיות נתונים להשפעות פוליטיות בולטות גם משום שהם יכולים לשפוך אור על מוצא המונותאיזם המודרני, ובעיקר, מה שרלוונטי לפוליטיקה הפנימית, על מוצא העברים הקדמונים והיהדות. במקרה נתקלתי לאחרונה בספר המביא את דבריהם של ארכיאולוגים בכינוס שנערך בשנת 1991, ונקרא: The rise of Ancient Israel (תקומת ישראל העתיקה). כאדם שהוא הדיוט בנושא זה היה לי מפתיע לראות את אחידות הדעים של ארכיאולוגים, אמריקאים וישראלים, כמעט כולם יהודים, במסקנה שהעברים הקדמונים לא הגיעו כלל ממצרים אלא פלשו בהדרגה אל גב ההר (יהודה ושומרון) במשך כמאתיים שנה ויותר, מהערים הכנעניות השכנות, או מסוריה ועבר הירדן. לפי הממצאים הארכיאולוגיים, רק באופן הדרגתי יצרו האנשים הקדם-עבריים הללו זהות משלהם, ואת האמונה באל אחד משותף. מסתבר שבתקופה זו, אשר לפי ספר יהושע נכבשה בבליץ על-ידי בני-ישראל, היו הערים יריחו ועי כבר הרוסות ובלתי מיושבות מזה זמן רב. בכלל, על-פי הממצאים הארכיאולוגיים, שתי ערים אלו נהרסו לא בתקופה אחת אלא נהרסו בהפרש של עשרות רבות של שנים זו מזו. ממצאים ומסקנות אלה מצביעים, לדעתי, על חוסנה של האקדמיה בישראל, שאינה חוששת לגעת בנושא טעון כל כך גם אם המסקנות של מחקרים אלה סותרות באופן בולט כל כך את המיתוס המרכזי של היהדות, יציאת מצרים.
לאחר שאמרתי זאת, אני חייב גם לומר את הדבר הטורד דעתי בעניין זה: אם אלה הממצאים הארכיאולוגיים, מדוע, אם כך, לא מצאתי כתבות ופרסומים שלהם בעיתונות הפופולרית? מדוע לא שמעתי על החידושים הללו ברדיו? קשה לי להאמין שהשתיקה הזו היא פרי מדיניות מכוונת של אמצעי התקשורת, שודאי היו רואים בו נושא חם שבטיפול “נכון”, יעורר הרבה הדים ומחלוקות, ואני מדבר בלשון המעטה. אני חושד שהסיבה נעוצה בזהירות הרבה אותה נוקטים הארכיאולוגים, בשל יחסיהם המורכבים ממילא עם העולם הדתי. הלוא סוד גלוי הוא שהחוגים החרדיים מפעילים לחץ מתמיד על ארכיאולוגים בעניין החפירות הארכיאולוגיות, ולחץ נוסף מסוג זה עלול לא רק לסכן את קיום המחקרים הארכיאולוגים בארץ, אלא גם את החוקרים עצמם. הארכיאולוגיה נתונה כאן, ללא ספק, בין הפטיש והסדן. אין לה כל אפשרות לשפר את יחסי הציבור שלה בעזרת פרסום נרחב של ממצאים מסוג זה, כדי להשיג יותר תמיכה במחקרים שלה. לכן, למרות ההשפעות הפוליטיות הזניחות הישירות שיש למחקרים הארכיאולוגיים, בהחלט לא מן הנמנע הוא שהמחקר הארכיאולוגי נפגע באופן עקיף מן הפוליטיקה הפנימית בארץ, מתוך הזהירות בה צריכים הארכיאולוגים לנהוג.
המסקנה מכל האמור לעיל היא שגם במערכת המחקר של היום אין אפשרות להימנע לחלוטין מהשפעות פוליטיות וכלכליות. המדע חשוף היום בעיקר להשפעות כלכליות, בתחומי המחקר היישומי. ככל שתנאים של עימות חברתי או פוליטי חריפים יותר, כך בשלים יותר התנאים גם להשפעות פוליטיות על תחומי מחקר הרלוונטים לעימות. במקרים אלה, אולי יותר מתמיד, זקוקים אנשי המדע להרבה אומץ פוליטי ולחוש ביקורת מפותח, כדי להקטין את ההשפעות הללו ולהגדיל את עצמאותם. בכך בהכרח ישתפר טיב המחקר שלהם. מחקר המכוון על-ידי חוסר פניוּת ועל-ידי שאלות המיועדות אך ורק להבנת תופעות ובחינת הסברים יהיה תמיד פתוח יותר לכל האפשרויות, ולכן גם יוכל לפסול בקלות רבה יותר תשובות מוטעות. בכך, הוא גם ייתקדם מהר יותר לכיוון חשיפת האמת, שהיא, על-פי הפילוסופיה של המדע, שאיפתו של המדען.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
כתבה מצויינת!!!
כתיבה טובה ומעניינת, והסבר ביולוגי מניח את הדעת. כל הכבוד!