“הנשיא או הנשיאה הבאה של ארה”ב יצטרכו לקבל החלטה גורלית באשר לתוכנית החלל”

כך אומר ג’ון לוגסדון, פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון וחבר סגל אוניברסיטת החלל הבינלאומית בראיון לאתר הידען, בו הוא גם עונה בקצרה לשאלה לגבי דעתו על תוכנית מארס וואן

כשאפולו 17 עזבה את הירח בפעם האחרונה בדצמבר 1972. היה זה נשיא ארה”ב דאז, ריצ’ארד ניקסון, שאמר, במודע, שזו הפעם האחרונה בעתיד הנראה לעין, שבה טסו בני אדם מחוץ למסלול נמוך סביב כדור הארץ. כך אומר ג’ון לוגסדון, פרופסור באוניברסיטת ג’ורג’ וושינגבטון וחיבר סגל אוניברסיטת החלל הבינלאומית שקורס הקיץ שלה מתקיים בטכניון. לונסדון היה גם חבר בוועדת החקירה לאסון קולומביה.

לונגדון הוא מחבר הספרים “John F. Kennedy and the Race to the Moon” מ-2010 ו- After Apolo?: Richard Nixon and the American Space Program שיצא לאור בשנת 2015. לונגדון הרצה על הנושא באירוע שהתקיים בשבוע שעבר באודיטוריום צ’רצ’יל בטכניון והתראיין לאתר הידען.

ההחלטה על כך התקבלה עוד שנה קודם לכן, בצל הכמעט אסון של אפולו 13, כשגם בנאס”א חששו מאסון נוסף והסכימו לביטול שתי הטיסות האחרונות ולארגן מחדש את הצוותים של הטיסות הנותרות.
בכך הגיעה לסיומה תקופה שהחלה עם נאומו של הנשיא קנדי מ-1961 לשלוח אסטרונאוט לירח “עד סוף העשור” שהוגשמה ב-20 ביולי 1969.

“ההחלטות שהתקבלו בין השנים 1961 ל-1972 בידי הנשיאים ג’ון קנדי וריצ’ארד ניקסון הגדירו את תוכנית החלל המאויישת במשך למעלה ממחצית המאה.” אמר לוגסדון בראיון לאתר הידען.

“אף אחד מהנשיאים מאז – פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון ובוש הבן, לא השפיע בעוצמה דומה או אפילו קרובה. בין קנדי לניקסון, היה זה ניקסון שהשפיע הרבה יותר. החלטת הנשיא ברק אובמה ב-2010 להציב בפני נאס”א אתגר להנחית אדם על מאדים, תצטרך לחכות להכרעה של הנשיא הבא או הנשיאה הבאה. רק אז נוכל לומר שיצאנו מעידן ניקסון.”

לדבריו, השונה בין הנשיא אובמה לקודמיו הוא שכיום אנו מפתחים את המשגר הכבד ואת החללית המאוישת (אוריון) ולכן הנשיא הבא לא יתחיל מאפס.

“קנדי לא היה איש חזון במונחים של ההשפעה של הטיסה לירח על עתיד חקר החלל, והוא לא הצדיק את אפולו במונחים של תשואות מדעיות. תחת זאת, הוא היה מנהיג פרגמטי שהגיע להחלטה כי האינטרסים הלאומיים והבינלאומיים של ארה”ב דורשים שארה”ב תהיה מובילה ביכולות החלל ובהישגיה שם. הוא בחר את הנחיתה על הירח כדרך להמחיש יכולות אלה.”

“הויכוחים בתוך צמרת הממשל סביב אופיה של תוכנית החלל נמשכו עד להירצחו הפתאומי של הנשיא קנדי. הוא עסק בנושא כמעט עד יומו האחרון, וספג ביקורות של יועצים שביקשו לקצץ או לפחות לרווח את התכנית כדי לחלק את עלותה על פני יותר שנים. ככל הנראה היה קנדי קרוב להחלטה כזו אולם לאחר מותו הפכה התוכנית למבצע לזכרו, וסגנו לינדון ג’ונסון שהפך לנשיא ונבחר גם לקדנצייה שניה החליט שלא להתערב, וההחלטה עברה ליורשו – ריצ’ארד ניקסון.

ב-1971, כאשר מבצע אפולו היה בעיצומו קיבל ניקסון את ההחלטות שכאמור מלוות את תוכנית החלל עד היום:

• להתייחס לתוכנית החלל לא כאל תוכנית ממשלתית מיוחדת בעלת עדיפות גבוהה, כפי שהדבר היה במהלך מבצע אפולו אלא כחלק מהפעילות היום יומית של הממשלה, כאשר התקציב שלה ייקבע בתוך המערכת ה-RIGIROUS של סדר העדיפות הלאומי.
• להנמיך את השאיפות של ארה”ב בחלל באמצעות אי הצבת אתגר חללי נוסף וסיום בכל הנוגע לעתיד הנראה לעין של היכולת לשגר בני אדם מחוץ למסלול כדור הארץ.
  • לבנות תוכנית פוסט-אפולו סביב מעבורת החלל בלי לקשר את המעבורת לאסטרטגיה ארוכת טווח ליישומיה, פרט לרעיונות לשיגור והרכבת רכיבים של תחנת חולל.

החלטות אלה כאמור, הגדירו את תוכניות החלל המאויישות של ארה”ב במשך למעלה מ-40 שנה.

“לאחר שארה”ב השיגה את המטרה שקנדי הציב, הנשיא ניקסון הודיע כי ארה”ב ניצחה במירוץ ואין טעם להמשיך בו. ניקסון ביקש להוריד את סדר העדיפויות של החלל, גם הוא וגם נאסא חיפשו מה לעשות עם הציוד הכבד- משגרים ותאים, מה שהוליד את מבצע אפולו-סויוז ואת תחנת החלל סקיילב.”

“מ-1972 כולם – גם ארה”ב מוגבלים למסלול נמוך סביב כדור הארץ (LEO) בערך 400 קילומטר ולא המשכנו הלאה מכך. עכשיו הנשיא אובמה אמר שאנחנו צריכים לטוס למאדים, נראה אם הנשיא הבא יסכים עם זה או לא. זו שאלת החלל הגדולה ביותר בכל הקשור לטיסות המאוישות.

התוכנית הנוכית מדברת על הוצאת כ-200 מיליארד דולר בפיזור של 6-7 מיליארד דולר לשנה, כמו שעלתה ביחד התחזוקה השנתית של מעבורות החלל ותחנת החלל. כיום הפסקנו לשלם את המשכנתא של המעבורת, אך עדיין יש לנו משכנתא של 3 מיליארד דולר לשנה, עד שיוחלט על סיום פרויקט תחנת החלל הבינלאומית שהוארכה בינתיים עד שנת 2020. מדובר בהרבה פחות מעלויות תוכנית אפולו כי איננו רצים אחרי אף אחד ולכן נוכל להצליח. אם ארה”ב תשקיע במאדים כמו בתחנת החלל, היא תוכל לעשות זאת וכמו תחנת החלל היא תידרש לעשות את זה ביחד עם אחרים.

מדוע החליט אובמה לוותר על הירח ולהורות על הכנת טיסה למאדים?
“אובמה אמר שלא נלך בחזרה לירח בגלל שבוש אמר שאנחנו נחזור לירח ונמשיך למאדים ואובמה רצה להיות שונה. אבל שאר העולם מתעניין בירח, וארה”ב מפתחת טיל גדול וחללית – שני שלישים ממה שצריך כדי להגיע לירח. אם מדינה אחרת תפתח נחתת ירח, נוכל להשתמש בכלים אלה כדי לחקור גם את הירח בדרך למאדים.”

מה דעתך על הצעתו של ראש סוכנות החלל האירופית יוהן דיטריך ורנר לבנות כפר בינלאומי על הירח?
“אני חושב שהרעיון של סוכנות החלל האירופית מאוד מעניין, זו דרך נגדית להתמקדות של ארה”ב במאדים, יתכן שנסיים בסינתיזה של מובילות אירופית בירח ואמריקנית במאדים. הבעיה שלאירופה אין את הכסף לעשות זאת. גם סין ורוסיה אינן ממהרות להגיע לירח, אני עדיין חושב שהדרך היחידה לאנושות לחזור לירח הוא שלארה”ב יהיה תפקיד גדול במבצע.”

האם השוק הפרטי אינו יכול למלא את מקום הממשלות, הרי יש חברות כמו ספייס איקס?

“לפי התוכנית הנוכחית הטיסה למאדים תתבצע עד סוף שנות שנות השלושים, אילון מאסק עומד להכריז בספטמבר כי הוא מתכנן להשתמש במשגר הכבד ובחללית של החברה כדי להגיע למאדים עד אמצע שנות העשרים, הלוואי ויצליח אבל מדובר בהוצאה עצומה שדורשת מימון ממשלתי נכבד. אדון מאסק חושב שהוא יוכל לעשות זאת כמוביל התוכנית. זו שאלה של כסף.”

מה דעתך על תוכנית מארס וואן (שיגור של משלחת למאדים ללא דרך חזרה)?

מארס וואן זו הונאה.

מה עמדתם של טראמפ והילרי קלינטון בנושא החלל?
לונגסון: “הם לא הבהירו את עמדתם וכנראה גם לא יבהירו. אם ישאלו אותם מה חזון החלל שלהם הם יאמרו שהם ילמדו את הנושא כאשר יגיעו לבית הלבן. הנושא איננו נושא חשוב במערכת הבחירות הנוכחית מבחינה זו שאף אחד לא ייבחר בגלל עמדתו בנושא.”

עוד בנושא באתר הידען:

• 47 שנה לנחיתה על הירח – הטכנולוגיות שהביאו אותנו לשם
• באז אלדרין בכנס החלל בירושלים: אינני תומך בטיסה חד פעמית למאדים אלא בהקמת מושבת קבע
• ארה”ב חוזרת לחלל העמוק – טיסת ניסוי מוצלחת לחללית אוריון
• חברה פרטית (מארס וואן) מבקשת לשגר ארבעה אנשים למאדים ב-2023, בכיוון אחד