ידענים: היסטוריה של עם ישראל

מאת 3 בפברואר 2012 74 תגובות

ד"ר יחיעם שורק מעלה בסמניריון שהוא מעביר לתלמידיו בימים אלה, לאן נעלמו גופות מתאבדי מצדה, ומאיפה צצו סיקרים שהמרידו את היהודים במצרים ובקריני (לוב של היום) במקום אחר בכתבי יוסף בן מתיתיהו, ואולי אלו אותם אנשים?

מבט על מצדה מהמחנה הרומי. מתוך ויקיפדיה

מבט על מצדה מהמחנה הרומי. מתוך ויקיפדיה

סיפור ההתאבדות במצדה, בשנת 73 לספ', בעיצומו של המצור הרומי וראשית הבקעת המיתחם ההירודיאני, כפי שגולל יוסף בן מתתיהו, שימש ועדיין משמש סלע מחלוקת בין חוקרים – היה או לא היה?!

הקושי בניפוץ המיתוס ההתאבדותי כרוך בכמה גורמים, והעיקרי שבהם, אם כי המיתולוגי והסנטימנטלי, ועל כן לא יחזיק מים מחד, אך מחוזק באתוס הלאומי-לאומני מאידך, הינו האספקט הציוני. פרשת מצדה ריתקה מטבע הדברים את ההנהגה הציונית ודבריה כדי להוכיח את ההשתלשלות ההיסטורית של העם היהודי, המבקש להיות עם ואומה, ולאפיין את ה- Junge Juden (הצעירים היהודים) כביטוי נאצל של היהודי החדש, הצעיר-בריא-רענן, במהופך לכינוי האנטישמי של האספסוף הברלינאי – Judenjungen ("יהודונים").

בשנת 1919 כותב המשורר יצחק למדן את הפואמה "מסדה", ששימשה מין אורים-ותומים לעליית חלוצי העליה השלישית, בנוסח של "שוב מצדה לא תיפול". ההמנון הבית"רי "תגר" מאופיין בשני הטורים: "למות או לכבוש את ההר / יודפת (בשני סגולים), מסדה ביתר", ו"ממש" לא הפריעה להם, לבית"רים, העובדה כי כל שלושת המעוזים הללו נפלו בידי הרומאים. ובכלל, מחד טרחו כולם להבאיש את ריחו של יוסף בן מתתיהו כבוגד וכמשת"פ רומי, ומאידך נטו לתלות את יהבם ההיסטוריוגרפי בסיפורה של מצדה, פרי יצירתו של אותו מחבר. אכן, פורנוגרפיה זו כבר שאלה של גיאוגרפיה.
תנועות הנוער הציוניות הופעלו כדי להביא את החניכים למצדה ולספר שם את תולדות מערכת הגבורה של הקנאים. בשנת 1942, כאשר היה חשש שצבאות הנאצים בפיקודו של "שועל המדבר", הפילדמרשל ארווין רומל, יפלשו ממצרים לפלסטיין-א"י הבריטית, תוכננה מין מערכת הגנה, ביצור ואולי אף התאבדות באזור הכרמל, וזו נקראה בשם "תוכנית מצדה".

זאת ועוד, צה"ל דאג להשביע טירונים על פסגת המצדה ותיירים הונחו להגיע לחיזיון האור-קולי מעל אותה פסגה. אכן, מערכת כבדה, פרו-מצדתית, נבנתה, ועדיין קיימת סביב מיתוס מצדה, וזו הודפת כל ניסיון לסדוק במעט את המיתוס.

כמו בן, בחסות הציונות, ממשלת ישראל הבנגוריוניסטית וצה"ל (איך לא?!) יצא הפרופסור-הרמטכ"ל יגאל ידין כדי לבצע את החפירות במצדה, וכשכולם מונחים למצוא אישור ואישוש למיתוס, בבחינת הנבואה שמגשימה את עצמה, לוקק כל מימצא ובדל ארכיאולוגי והוכתר כשלל רב, ומתוך כך סגר את המעגל התומך במיתוס מצדה.

אלא מאי? מספר גורמים כבדי משקל סייעו ומסייעים לניפוץ המיתוס הנ"ל:

ראשית – אין כל אישור ואישוש לסיפור בהיסטוריוגרפיה הרומית, וטענה כי הרומאים סרבו להבאיש את ריחם שלהם מרוסקת, מכיוון שכשלונות רומיים רבים תועדו בהיסטוריוגרפיה הקדומה שלהם, ובכלל המרד הגדול של 73-66 לספ' דוכא על ידי הרומאים ונחשב להישג מרשים אף נוכח האווירה הקשה ששררה אז ברחבי האימפריה הרומית בעקבות מותו של הקיסר נירון ומלחמת האזרחים בין הארבעה שטענו לכתר הקיסרות.

שנית – אין כל אישור ואישוש למרד הגדול מחוץ לירושלים בספרות חז"ל, שהחלה להיכתב ולהתחיל להיערך, מנפילת ירושלים וחורבן המקדש (70 לספ'), וכזו שאף לא בחלה, וזה פשוט מדהים, מלהאשים לא רק את הקנאים ("שנאת חינם"), אלא בעקיפין אפילו את האל, שכמו הסב פניו מציון. בספרות זו, החובקת עשרות אלפי עמודים, לא נזכרת מצדה ובוודאי שלא מיתוס ההתאבדות. תאמרו כי התורה וההלכה מסתייגים היטב ממעשי התאבדות (אך מה עם "קידוש השם"?!), עם זאת מעשה כזה, החסר-תקדים בכל קנה-מידה, היה ראוי התייחסות בספרות שנכתבה ונערכה סמוך לאירועי המרד.

שלישית – נכון שסביב מצדה נחשפו פרטים חשובים המעידים על המצור הרומי כמו שריגי המחנות, הדייק, הסוללה ("הסלע הלבן" כדברי יוסף בן מתתיהו) ואבני הבליסטראות, אלא שהפרט המרכזי חסר היה והוא – שרידי אלף המתאבדים – הלוחמים ובני משפחותיהם. את שרידיהם של הקנאים הסיקריים, לוחמי מצדה, בקשו חוקרים וחופרים רבים למצוא. הפכו כל אבן אפשרית במרחק של קילומטרים רבים והעלו חרס בידם. אף שרידי הגולגלות והעצמות שמצא פרופ' יגאל ידין ושהתפרסמו כתגלית בינלאומית משכרת ופומפוזית, הוכחו כשייכים לנזירים ביזנטיים שהתיישבו במקום מאות שנים לאחר המרידה.

רביעית – פריטי המצור הרומי – מחנות, סוללה ואבני בליסטראות, עשויים לתמוך בהנחה כי נערך במקום תרגיל טקטי על מנת לא להשאיר את הכוחות בלתי מועסקים, בבחינת מדיניות צבאית "מאז-ועד".

חמישית – פריטי הציוד השונים, ובכללם אף צמות סדורות של אשה/נערה, התמרים על בשרם, הוונדליזם שהותירו המתיישבים במקום, קנאים ללא ספק, ועוד, אין בהם כדי להצביע לא רק על גודל הציבור הקנאי שמצא מפלט במצדה, אלא אף על גורלו הטראגי כפי שמגולל יוסף בן מתתיהו. האוסטרקון שנמצא באחת ממערות מצדה ועליו הכיתוב "בן יאיר" ("בניאיר" במקור), יש בו כדי לרמוז על נוכחות מפקד הקנאים הסיקריים – אלעזר בן יאיר – אך לא על גורלו, ואגב, מדוע נמצא רק האוסטרקון הזה בלבד?!

ששית – אלעזר בן יאיר נושא לפני הלוחמים נאום ראשון, ובו רצונו לעודדם להתאבד, אך לשווא, הציבור ברובו התנגד למהלך הקטלני הנ"ל, ועל כן נשא בפניהם נאום שכנוע נוסף, שעיקרו נצחיות הנפש' ולפתע פתאום "התשוקה אחזה בהם להרוג את נשיהם ובניהם ולשלוח יד בנפשם" (מלחמות היהודים, ספר שביעי, 389), מה שנראה מפליא ומוגזם, ואולי יש בכך משום סגירת מעגל בין התחרטותו של יוסף בן מתתיהו, חמש שנים לפני כן, בהיותו מפקד המרד בגליל, להתאבד במבצר יודפת, לבין "הצלחתם" של לוחמי מצדה. בכל מקרה המדבר לקח את הסוד הזה אל בין סדקי חולותיו.

עד כאן לגבי התיאוריות הידועות, ומכאן ואילך חידוש משהו:

שביעית – ובכך נוסיף כאן פלח אינטרפטטיבי מעניין, שטרם הועלה על שולחן המחקר. ידוע כי ירושלים, טרם שניתנה במצור, היתה זירת מאבק קשה ואכזרית בין ראשי קבוצות הקנאים: בין יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, אלעזר בן שמעון ואלעזר בן יאיר – מפקד הסיקריים הרצחניים והטירופיים, אלה המכונים בטרמינולוגיה של יוסף בן מתתיהו בשם "שודדים" ("ליסטאי" ו"ארכיליסטאי" מן היוונית), ו"מחרחרי ריב" ("אטאסיאסטאי" מן היוונית). אף מקורות חז"ל מכנים אותם בשם "ביריונים". שמם בא להם מן ה"סיקה" – הפיגיון הקצר שהיו טומנים בין קפלי גלימותיהם ומחסלים כך את יריביהם. תאוות הרצח שלהם היתה לשם דבר בירושלים הכמעט-נצורה והנצורה.
מנהיגם של אלה היה מנחם, מנהיג עריץ ותאב שלטון, שביקש להשתלט על כל ירושלים ולהופכה לדומינה שלו. היה זה מניפולטור ואופורטוניסט שדימה עצמו למלך המשיח ושנודע באכזריותו חסרת המעצור. רבים מתומכיו, מנאמניו, נתפסו בידי אלעזר (בנו של הכוהן הגדול חנניה, שנרצח על ידי אותם קנאים) ותומכיו והוצאו להורג. מהלך זה הביא למנוסתם של שאר הסיקריים מירושלים ובראשם אלעזר בן יאיר, שאר בשרו של מנחם, לכיוון מצדה.
הללו השתלטו בקלות על המקום והפכוהו למוקד הצפוי של התמודדותם מול צבאות הרומאים.
ובינתיים, "עד שיבואו הרומאים", עסקו הסיקריים בשוד ובביזה, ואת מי שדדו? את היהודים בסביבה. הם פשטו על עין גדי, חמסו את היהודים ואף רצחו 700 מהם, ובכללם נשים, ילדים וזקנים, ולאחר מכן בזזו ורוקנו את בתיהם. את השלל העבירו, כמובן למצדה. בהקשר הזה עשתה עימנו הארכיאולוגיה "חסד רב" בכך שנמצאו שרידי הטבוחים, פרי רצחנותם של הסיקריים, בקבר אחים בעין גדי, וכנראה ניסו הסיקריים לגבות דמי חסות ממפיקי בושם האפרסמון היהודים אשר בעין גדי.

הסיקריים נמנו על קבוצה, שמקורה באידיאולוגיה המכונה בפי יוסף בן מתתיהו – "הפילוסופיה הרביעית" אותה הגה ופיתח יהודה הגלילי (ואולי הגולני), בזיקה לשנת 6 לספ', כאשר ארץ יהודה הפכה לפרובינקיה רומית. במרכז אותה אידיאולוגיה עומד העיקרון הקנאי של השלטת שלטון אלוהים על פני הארץ, ובשם אידיאל זה ניתנה לגיטימציה לעשות כמעט הכל, ואכן הסיקריים היו תלמידים נאמנים לעיקרון ולאידיאל האולטימטיבי, הטוטלי הזה.

ומכאן אנו מגיעים לפאנצ'ליין של המאמר הנידון. סיפור התאבדותם של הסיקריים ומשפחותיהם, מלווה, כידוע, את הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. אך האם היה זה באמת כך? עד כה ביקשנו לשלול את המיתוס הזה, אלא שחסרה אבן חשובה על מנת להשלים את התצרף (הפאזל) הנ"ל.
ומהו?
יוסף בן מתתיהו, ממש מיד לאחר תיאור ההתאבדות, מגולל את המשך הסיפור כדלקמן: "לאחר שנכבש המבצר (מצדה) בדרך זו הציב בה המצביא הרומי (סילווה) חיל מצב ויצא עם חילותיו לקיסריה, שכן לא נותר עוד אויב (מורד) בכל הארץ שהוכנעה במלחמה הארוכה … ויתר על כן, אחרי הדברים האלה מצאו גם באלכסנדריה יהודים רבים את מותם. שכן, לאלה מסיעת הסיקריים שהצליחו להימלט לשם לא די היה בכך שניצלו, (והם) (הסיקריים) החלו בפעולות מהפכניות וניסו לפתות רבים מן היהודים שארחו אותם בבתיהם לתבוע (בכוח) את חירותם ולא לחשוב את הרומאים לחזקים מהם ולראות באלוהים בלבד את אדוניהם. מכיוון שכמה נשואי פנים התנגדו להם (הם) הרגו אותם, והוסיפו לדחוק בנותרים ולקרוא להם למרד. כאשר ראו ראשי מועצת הזקנים את טירופם … של הסיקריים … הנאספים הבינו את גודל הסכנה … (ו)בלהט גדול עטו על הסיקריים וניסו לתופסם. 600 איש נתפסו מיד. לא עבר זמן רב וגם כל אלה שברחו למצרים ולתבאי המצרית (היא העיר נוא-אמון) נתפסו והוחזרו … ננקטו נגדם כל צורה של עינויים והתעללות בגוף, שאפשר להעלות על הדעת, למטרה אחת בלבד: שיודו בפה מלא כי הקיסר הוא אדונם. ובכל זאת לא נכנע איש מהם … כולם שמרו בעקשות על אמונתם שלא נכנעה לשום כפיה ועמדו בעינויים ובסבל, כאילו גופם אינו חש בהם ונפשם אף נהנית מהם. אבל יותר מכל נדהמו הצופים מן הילדים בגיל הרך, כי לא הצליחו להכריח אף לא אחד מהם שיקרא לקיסר אדון …" (מלחמות היהודים, ספר שביעי, 419-407).

קבוצת הסיקריים ניסתה לעורר איפוא מרד במצרים, מעין המשך למרד שנכשל ביהודה ונקטה בשיטות דומות לאלו שביצעה בירושלים עד הפרישה למצדה ואף כלפי היהודים שחיו בסמוך למצדה. מדובר על קבוצה של 600 איש, ואולי פרט לנשים ולילדים. מאין הם הגיעו, שהרי בירושלים כבר לא נותרו סיקריים, אלא במצדה, ומספרם במצדה היה סמוך ל-1000 איש. תגובת הבוגרים ובעיקר הילדים מלמדת שמדובר על משפחות מאורגנות במסגרת אחת, ממש ככת אידיאולוגית, מיינד-קונטרוליסטית לכל דבר ועניין, כזו שהתגבשה לפחות בתקופה הקצרה של 4-5 שנים, מאז שפרשה מירושלים.

האם לא ניתו יהיה להניח שמדובר על הסיקריים במצדה, שנמלטו באיזשהו שלב למצרים, ובכך נמחק לו עוד שריד של הנחה כי הסיקריים התאבדו במצדה. הם עשו דרכם למצרים כדי להפיח אש נוספת במדורת המרד. לו היה מדובר במספר זעום של אנשים הרי לא היו עושים כלל רושם על הקהילה היהודית המבוססת והשורשית שבאלכסנדריה, ובוודאי שלא על הרומאים. יוסף בן מתתיהו מספר מיד בהמשך כי הקיסר הרומי ווספסיאנוס חשש כי המרד הסיקריי עלול להתפשט ועל כן ציווה להרוס את מקדש חוניו (זה שנבנה על ידי חוניו השלישי או הרביעי – הכוהן הגדול מירושלים שבתקופה ההלניסטית, בעקבות גזירות אנטיוכוס), שאולי-אולי נתפס כמוקד מרדני או ככזה שעלול להפוך למוקד מרדני, לאחר שהמקדש בירושלים חרב (70 לספ').

מיד אחר כך מספר יוסף בן מתתיהו על טירופה של קבוצה סיקריית אחרת, שבראשה עמד יונתן האורג מיהודה, איש נוכל ומתעתע, שהזכיר את הקוסמים, הידעונים ומיני משיחי-השקר, שפרו-וישרצו ביהודה ערב המרד הגדול, והוא "פיתה לא מעטים מדלת העם להצטרף אליו. הוליך אותם במדבר והבטיח להראות להם אותות ומופתים" (מלחמות היהודים, ספר שביעי, 438-437).

אירוע זה מתחולל בקיריני, הפרובינקיה הרומית שגבלת במערב מצרים, כיום לוב, ומאיזכור שמו של קאטולוס, הנציב הרומי בפרובינקיה בשנים 74-73 לספ', אשר דיכא את ניסיון המרידה של יונתן, ב"הלשנתם" של נכבדי היהודים בקיריני (בדומה למה שאירע במצרים ממש באותו זמן) ניתן בהחלט לגזור גזירה שווה בין שני המקרים, בין שני האירועים.
על מספרם הרב יחסי של יונתן וסיעתו תלמד גם העובדה, שנגדם שלח קאטולוס יחידות פרשים ורגלים, על מנת לתופסם ולנטרלם. וכמו כן מספר יוסף בן מתתיהו, כי הנציב הרומי הורה לדון למוות 3000 (ושמא רק 1000 על פי אחד מכתבי היד, ובכל מקרה מדובר על מספר מוגזם לחלוטין) איש, שאולי השתייכו לסיעתו של הנוכל, או לפחות נדמו לכאורה כתומכים בו.

מאין הגיעו אותם קנאים סיקריים? ושוב, נוכח הימצאותם כקבוצה במצדה, ולא מעבר לה, מלמדת כי סיפור ההתאבדות לא היה ולא נברא.

זאת ועוד, מעל לשלושים שנה אחר-כך תתנהל מרידה יהודית גדולה כנגד ההנהגה ההלניסטית במצרים ובקיריני, ושתגלגל לכלל מרידה רבתי כנגד הרומאים. מאחורי מרידה זו עמדו, איך לא, הקבוצות שהצטיירו, על פי דרכם, אמונתם (מלחמת דת) ודרכי פעילותם (כגון מיתקפה בקכנלית כנגד המקדשים ההלניסטיים-רומיים ואף מעשיהם הטירופיים – על פי עדויות רומיות, ובכללן תעודות רלוונטיות) כסיקריות. ראוי לציין כי בשלהי מרידה זו נעשה ניסיון לחדש את בניינו של המקדש בירושלים.

לא ייתכן שמרידות כאלה ובמרכזים המצריים והקיריניים יתוכננו, ייאורגנו ויצאו מן הכוח אל הפועל, ללא התשתית הסיקריית, זו שמצאה את נתיב הבריחה מיהודה המרדנית, מפסגת המצדה, בשלהי המרד הגדול, בואכה מצרים וקיריני.

בהנחה שהסעיף האחרון במאמרי יש בו מן האמת, הרי הוא מצטרף לנקודות התומכות בגישה כי מיתוס ההתאבדות לא היה ולא נברא.

הוספת תגובה

  • (will not be published)