ידענים: היסטוריה של עם ישראל

מאת 29 בדצמבר 2016 5 תגובות

ניתן אמנם לכרוך את מעשי האחים ומפעלותיהם עם אופי הכינויים הנ"ל, ואולי מדובר על כינויים מקודדים כלשהם בזיקה למהפכה המקבית-חשמונאית?

ציורו של גוסטב דורה מתיתיהו החשמונאי קורא למרד

ציורו של גוסטב דורה מתיתיהו החשמונאי קורא למרד

לפני כמה שנים טובות העליתי תיאוריה מסויימת באשר לסיבת פרוץ מרד המקבים/החשמונאים, ולאחר שזו התבססה על מקורות קדומים וניתוחן כגון הספרות החיצונית ובכללה ספרי המקבים, משלי שמעון בן סירא, ספר דניאל וספרות חז"ל, ניתוחן הביא אותי למסקנה מעניינת ומאלפת לכשעצמה, שתמציתה – מהפך פיזי, אלים משהו, במעמד הכהונה הגדולה, כשמתתיהו ומשפחתו, משפחת חשמון ממשמר יהויריב, מדיחה את בית צדוק ושולטת תחתיה בבית הכהונה הגדולה, שליטה שהקנתה מעבר למוניטין מעמד פוליטי, משפטי, חברתי ובעיקר כלכלי רם ונישא. כל המהלך הזה נעשה תוך כדי פרוץ המרד, שתכליתו מאבק עיקש ביוונות ובהתיוונות (פורסם בהידען 13.9.2008).

 

תוך שאני מחטט, מניה-וביה, בספרות החיצונית, נגלתה לפני אופציה לאשש את הנ"ל ומכיוון אחר לגמרי, ממדרש השמות, מן הנומנקלטורה. אלא קודם שאביא את האפשרות לכלל עיון, קצר ככל שניתן, אדגיש שוב את המאבק העיקש לכתר הכהונה הגדולה בקרב שני היורשים הראשונים של מתתיהו – יהודה ויהונתן.

 

ובכן, האם נשא מאבקו הנ"ל של מתתיהו ביוונות ובהתיוונות, פרי במובן הכוהני? אכן-אכן. בשנת 164 לפנה"ס, חנך יהודה המקבי את בית המקדש, טיהר אותו וחידש את עבודת הקרבנות בתוכו ושלוש שנים אחר-כך נהרג בקרב מול הסורים (קרב אלעשה). יוסף בן מתתיהו מעיד בספרו קדמוניות היהודים כי "והוא (יהודה המקבי) מת לאחר שהחזיק בכהונה הגדולה שלוש שנים" (קדמוניות היהודים יב, 434). כלומר חשבון מתמטי פשוט מצביע על כך כי יהודה המקבי חנך את בית המקדש וטיהר אותו כשהוא מוכתר בתואר כוהן גדול. זו היתה משימתו העילאית, הקרדינלית של מתתיהו ויהודה מימש אותה בטקסי חנוכת הבית.

ואכן לא בכדי מספר בעל מקבים א' (ד' 43 ואילך), כי לצורך הטיהור וחידוש עבודת הקרבנות "ויבחר (יהודה) כהנים תמימים, חפצי תורה ויטהרו את המקדש …". יהודה בוחר איפוא כהנים מטעמו, כנראה ממשמר יהויריב, וכנראה על סמך הכתרתו העצמית לכהונה הגדולה, בבחינת כהנים מטעם, עושי דברו ותכניותיו, וזאת בהחלט המשך המהפכה ומימושה שהחל בה מתתיהו.

נלך מעט אחורה,  טיהור המקש והכתרתו של יהודה ככוהן גדול ארעה בשנת 164 לפנה"ס ובאחת המערכות הצבאיות הקודמות שנה אחת קודם לכן, מול ניקנור וגורגיאס, כשהצבא הסורי נערך באמאוס והיהודי במצפה, מבצע יהודה טקס פולחני-ציבורי רב רושם, בהשתתפות לוחמיו, ובהבאת בגדי הכהונה על מנת להפיח אומץ ורוח קרב בקרב הלוחמים.

לפנינו אם כן עדויות על תהליך היסטורי ממתתיהו דרך יהודה לכיבוש הכהונה הגדולה.

 

יורשו של יהודה היה יהונתן (האחים פשוט דלגו על מקומו וזכותו של שמעון ודחו את מינויו, בניגוד גמור לצוואתו של מתתיהו). יהונתן, לוחם, מפקד צבא, מנהיג ובעיקר מדינאי ופוליטיקאי, אשר זכה לחיזורם של שני שליטים סוריים-הלניסטיים, אלכסנדר באלאס ודמטריוס, והיטיב לתמרן ביניהם. דמטריוס הציע ליהונתן הצעות מפליגות, שבכללן הזכות לגייס צבא ולייצר נשק, לשלוט ביהודה, לפטור את יהודה ממסים כסמל למעין עצמאות ולהתיר ליהונתן לשבת בירושלים, וכמו כן לשחרר בני ערובה יהודיים שהוחזקו ב"חקרא".

למרבית הפלא, ואולי לא, בחר יהונתן "דווקא" בהבטחותיו של באלאס, שנמנו על הבאות: קבלת משרת הכהונה הגדולה (כלומר מתןם אישור ליהונתן לשמש ככוהן גדול) והתמנותו של יהונתן כ"רע המלך" כלומר בעל עמדה חשובה ובכירה בחצר הממלכה הסלאוקית הסורית. אירוע זה התרחש בשנת 152 לפנה"ס.

תבונתו של יהונתן אולי נסדקת מול ההנחות הבאות: אישור מינויו ככוהן גדול (וכך, אגב, יקרה עם יורשיו) התבצע על ידי גורם חיצוני, זר, שמתוך כך קשר את גורלו של יהונתן במדיניותו ובכוונותיו של המלך הסלאוקי בבחינת מריונטה. יתירה מזו על מהלך דומה, כזה שביצעו יסון בזמנו, בשנת 175 לפנה"ס ואלקימוס אחריו מול אנטיוכוס הרביעי הסלאוקי, לא מחלו קנאי הדת היהודית, דוגמת מתתיהו אבי יהונתן והגדירוהו כבגידה נאלחת וככזו שהביאה עם הזמן להתגברות ההתיוונות ולהתבשלות הגורמים לפרוץ המרד המקבי. נכון שיסון קנה אז את משרתו בכסף, אך מהלך זה לא היה שונה כלל ועיקר מ"שכר הלימוד" שהתחייב יהונתן כלפי הסלאוקים.

מסתבר איפוא שדברים מכאן אינם שונים מדברים משם, או כי פורנוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה.

מפליא אם כן שיהונתן בחר להיות מוכתר ככוהן גדול על ידי הסורים, והרי מנהיגותו של הכוהן הגדול פחותה מזו שהבטיח דמטריוס ליהונתן, מעבר לפריבילגיות נוספות.

אין זאת, והדבר ראוי לחשיבות נושא דיוננו, כי הירושה האידיאולוגית של מתתיהו נצרבה ביהונתן, כמו גם בקרב יורשיו, לנכס לעצמם את מעמד הכהונה הגדולה. ובל נשכח כי בכלל הקריאה למרד ביוזמת מתתיהו כמעטפת אידיאולוגית, אנטי-התיוונותית, היה לעשה גרעין המהפכה – כוהני, בבחינת העברת הכהונה הגדולה למשפחת חשמון, משפחתו של מתתיהו. וזה למעשה היה עיקרה של המהפכה. כמו כן בל נשכח את העוצמה הכלכלית שנשאה בחובה הכהונה הגדולה, מה שכנראה עמד גם לנגד עיניו של יהונתן.

ואלה שמות

וכעת לעניין השמות. נפתח איפוא את החיבור מקבים א' ונקרא בו כדלקמן: "בימים ההם (הכוונה לפרוץ המרד המקבי של שנת 166/167 לפנה"ס) קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כוהן מבני יהויריב (בית יהויריב היה משמר מכובד שעתיד במהפכת מתתיהו לנכס לעצמו את כתר הכהונה הגדולה) מירושלם וישב במודיעים (מזרחית לעיר לוד)" (ב' 1). המעבר למודיעים לא היה בכדי. הסתתרה מאחוריו כוונה כפולה: לפעול מול ההלניזם מאזור כפרי, אסטרטגי משהו מחד ולהפוך את מודיעים כסמל מרדני וכאנטי-תזה, זמנית כמובן, לירושלים השטופה בגלי התיוונות מאידך.

 

נמשיך איפוא ונקרא: "ולו (למתתיהו חמישה בנים: יוחנן הנקרא גדי, שמעון הנקרא תרסי, יהודה הנקרא מקבי, אלעזר הנקרא חורן (ו)יונתן הנקרא חפוש" (שם 5-2). השמות כנראה אינם סתמיים, והם מסמלים, כך דומה, את כוונותיו של מתתיהו עוד בצעירותו. יהודה ושמעון היו בין השבטים הגדולים, בני יעקב, ויונתן מתקשר למלוכת שאול. השניים הנותרים – יוחנן ואלעזר היו כוהנים בכירים ומפורסמים בתקופת המקרא.

 

איזכור הצד הכוהני ברור – לאשש את רצונו-כוונתו של מתתיהו, כפי שאכן תתממש במהפכתו המקבית (המרד), ואילו גם לצד המלוכני היתה משמעות, שהרי המלוכה היא-היא ששלטה בכהונה הגדולה ואף מינתה מחד ופיטרה מאידך כוהנים שלא הלכו בדרכה.

 

כינויי בני מתתיהו אף הם אינם סתמיים, וניתנו כך דומה בהמשך דרכם של הבנים. יוחנן נקרא/התכנה בשם "גדי", אולי בזיקה מקראית לשבט גד המצביע על כוחנות וצבאיות. שבט גד כידוע התחייב לעמור בראש השבטים ולנהל את מלחמותיו עד לכיבוש כנען. זאת ועוד, סמלו של שבט גד הינו החושן, שאין כמותו כדי לרמוז על החתירה לכהונה הגדולה.

הלאה. שמעון התכנה בשם "תרסי". זיקה לעיר תרסוס, טרסוס שבדרום קיליקיה ואחר-כך אסיה הקטנה? ודאי שלא. אולי בשל העובדה ש"תרסי" היה כינוי לסוחר על שום מרכזיותה המסחרית של תרסוס, ואולי הכינוי הצביע על ערמומיות מחד ופרגמטיזם מאידך, שאיפיינו את התנהלותו של שמעון בן מתתיהו. ושמא לכך התכוון מתתיהו בצוואתו, שאמנם הוריש את ההנהגה הצבאית (בינתיים) בידי יהודה שהיה צעיר משמעון, אך הדגיש כי המנהיג העליון לאחר מותו יהיה שמעון, וכפי שנאמר בצוואתו: "והנה שמעון אחיכם (בני מתתיהו), ידעתי כי איש עצה הוא. אליו תשמעון כל הימים. הוא יהיה לכם לאב" (מקבים א' ב' 64). זה שלא התממשה צוואתו של מתתיהו בעניינו של שמעון, כבר איננה רלוונטית לנושא דיוננו.

 

האח השלישי יהודה התכנה בשם "מקבי". האם בזיקה למקום כלשהו? ספק הדבר. יש להניח שמקור שמו בא מגרזן/פטיש המלחמה – "מקבת". האם מדובר בכלי מלחמתו? בעוצמתו הצבאית? או פשוט בשל דימויו הגופני למקבת? אין לדעת. הסבירות היא שהכינוי "מקבת" מרמז על קרביותו ואכן על פי צוואת מתתיהו אמור יהודה להנהיג את כוחות המרד.

 

הבן הרביעי אלעזר התכנה בשם "חורן". האם נקרא על שום חבל ארץ צפוני, שאת יהודיה ביקש יהודה המקבי להציל במערכה של שנת 164 לפנה"ס, אין לדעת ואולי על פי הכיתוב היווני קרוב שמו לרוח מהירה ובהשאלה להיר תגובה.

 

יונתן התכנה בשם "חפוש" (השי"ן כסי"ן), ושמא גם כאן נעזר ביוונית – "אפפוס" שמשמעו המהולל, המושיע, המצליח בקרבות.

 

כלומר, שמות הבנים, שניתנו, כך דומה, על ידי מתתיהו, מרמזים על כוונות מרידותיו, הן בהקשר לכהונה הגדולה והן בזיקה לחידוש מלכות יהודה, אם כי לא נמנה מתתיהו על נצר למשפחת המלוכה המיתולוגית ואף לא על משפחת הכהונה הגדולה המסורתית והנה לכם לוז העניין, מגלומני משהו.

 

ובאשר לכינויים. ראשית, יש לציין לפחות בהיבט ההיסטוריוגרפי שלפנינו תופעה חריגה ביותר, אם כי יכול להיות שגם לאחרים היו כינויים כאלה או אחרים, אלא שרישומית, תיעודית, אין לנו על כך שום מקבילה.

שנית, ניתן אמנם לכרוך את מעשי האחים ומפעלותיהם עם אופי הכינויים הנ"ל, ואולי מדובר על כינויים מקודדים כלשהם בזיקה למהפכה המקבית-חשמונאית?

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות ל “יהודה המקבי, שמעון התרסי, יהונתן הגדי – מדוע כינה כל אחד מחמשת בני מתיתיהו את עצמו בכינוי אחר?”

  1. א

    יש הרבה אי דיוקים צורמים. לדוגמה הסמל של גד הוא אוהלים (של מחנה צבאי) ולא חושן (מה הקשר בין גד לחושן?) החושן הוא סמל של לוי. וגם לכתוב על שמשון שהוא אחד השבטים הגדולים והחשובים מעורר גיחוך. במפקד לפני הכניסה לארץ הוא הקטן ביותר (כמעט חצי מגודל השבט הבא בגודל ) לא רק זה, השבט לא מוזכר כמעט בהמשך ולא מוזכר אף אחד ששייך לשבט. כנראה הוא נכחד והתמזג בשאר השבטים בעיקר יהודה.
    כהנים היו השכבה המיוחסת בעם ובמשך כל הדורות נהגו לתת שמות של כוהנים מהעבר לבנים שלהם. אי אפשר לראות בזה כוונה מרדנית. השם יהודה חוזר על עצמו כל כך הרבה בתקופת בית שני כך שכנראה היה מאוד נפוץ ואי אפשר ליחס לו כלום. (זה כמו שיהיה מישהו יוצא ברית המועצות בארץ בשם אלכס. שנגיד יהיה ראש ממשלה, והיסטוריון יגיד שלפי השם ההורים שלו דחפו אותו מילדות להיות מנהיג כי הוא על שם אלכסנדר מוקדן. בלי להתייחס לזה שהשם כל כך נפוץ שיש יותר סיכוי שהוא נקרה על שם סבא שלו.) גם שמעון היה שם נפוץ מאוד אולי אפילו שני רק לשם יהודה.
    באופן כללי יש הרגשה שהכותב קודם ירה את החץ ואז צייר מטרה סביבו. הדבר היחיד שאפשר לומר על השמות של בניו של מתיתיהו זה שהם בנאלים שיגרתיים מתואמים את התקופה.

  2. שלא תגידו,שלא ידעתם!

    בשנים הקרובות,המערכת הבנקאית בUSA תיקרוס באופן מהדהד! בישראל רכישת הדולרים של קרנית פלוג תתברר כהונאת הפונזי הגרועה ביותר כלפי אזרחי ישראל! המדינה צריכה להיות חזקה-כי ירצו לעלות לישראל הרבה יהודים מאמריקה,ויש סיכוי שזה יקרה-כי ראש ממשלה שבאמת אכפת לו מאזרחי ישראל ישלוט.ולא ביבי הגנב והשקרן!כי משבר הרובל או קריסת ארגנטינה קטנים מול מה שהייה!

  3. יוסי

    למען הדייקנות נומר שאין פוסקים הלכות לפי רשב"י הקבליסט הגדול כותב ספר הזוהר, שהילולה בהר מירון נערכת לכבודו, ולא לפי תלמידו רבי מאיר, בעיקר כי הם החמירו מאד עם עצמם וציפו שאחרים ינהגו כמותם.
    הרבנים המעשיים הכירו שמה שנכון לרבי מאיר בעל הנס אינו מתאים לאנשים מן השורה. בשביל אלה מתאים רבי יוסי בן חלפתא שיודע לתת פרשנות מעשית. מסופר בגמרא על רשב"י שפעמיים יצא מן המערה שבה שהה 13 שנים. פעם אחת יצאו הוא ובנו וכל מה שהסתכלו עליו עלה בלהבות. הם ציפו על דרך המשל שכל האנשים יהיו במעלה הרוחנית שהם השיגו וזה לא מעשי. על כך נאמר שיצאה בת קול ואמרה לו לשוב למערה. רק לאחר שהתחרט רשב"י ובכה והבין שלא כולם כמוהו, יצאה בת קול והתירה לו את היציאה. על רבי יוסי הפרשן ופוסק ההלכות המעשי נאמר שהיה צדיק כשירצה. גם הוא רצה להיכנס למערה, במובן המטפורי. נאמר שיצאה בת קול ואמרה (אני מפרש במובן המטפורי) רבי יוסי צא. תפקידך בחיים לתת פרשנות שתאפשר חיים.
    גם אם לא דתיים יש יופי רב מאד ותבונה רבה מאד במקורות. פרופסור ישראל אומן מפתח תורת המשחקים בתנאי אי-וודאות, מפרש את המסכתות בגמרא לפי תורת המשחקים. תלמידי ישיבת גור המחמירה ששוחררו ע"י הרב שלום אלישיב ז"ל, לשירות בחיל אוויר, זכו בפרסי ביטחון ישראל, אנשים שלא למדו באוניברסיטה מימיהם. ובדרום קוריאה מלמדים גמרא באוניברסיטה כדרך לחידוד המוח. ובאיראן מלמדים גמרא כדרך להכשרת פוסקי הלכות ומפרשים במסגרת לימודי איסלם. היום הדת הפכה למקור רעות ולביטול כל קידמה וחבל. לא תמיד זה היה כך.

  4. יוסי

    המחיר ששילם רבי מאיר בעל הנס היה שרבי יהודה הנשיא למשל אסר על תלמידיו להיכנס לישיבות ממסדיות (שווה הערך לאוניברסיטאות בימינו) וקרא להם קנטרנים. ובנוסף נאמר הלכה לא כרבי מאיר בעל הנס או רבי שמעון בר יוחאי אלא כרבי יוסי בן חלפתא. על אחד מהראשונים נאמר – לא ירדנו לסוף דעתו. זו דוגמא למעשיות רבנית שהייתה קיימת בימי בית שני ולא מתקיימת היום. אנשים נזקקו להלכות מעשיות. למשל לאחר החורבן נהרגו מליון איש ומיליון וחצי נמכרו לעבדות ו 40000 ערים ועיירות הושמדו. כך נאמר בגמרא. פוסקים הרבנים המעשיים שניתן לקנות קמח מטוחן רומאי ולאפות לחם ע"י יהודים. לא נותר טוחן יהודי אחד. או לרעוב או לקנות קמח מרומאים. למשל מבצעים הקלות משמעותיות בשמיטה. אין מה לאכול והאיכרים לא יכולים להפסיק לגדל אוכל. מעשיות שהיום לא רואים בפסיקות הרבנים.

  5. יוסי

    הכי מעצבן ואני מניח שלא תעזו להציג זאת זה נושאים מוכמנים בגמרא. למשל שרבי עקיבא שאין חולקים על תרומתו לשימור העם בגלות – תופעה שאין שני לה בעולם, ע"י חיזוק אורח חיים יהודי וקביעת סידור תפילה, וחיזוק הלימוד בבית מדרש, היה נשוי פעם שנייה למטרוניטה רומאית יפה ועשירה שהתגירה בשבילו וייתכן והתגרש מרחל.זו שהמתינה לו 40 שנה. ייתכן שנמנה עם עשרת הרוגי מלכות, כי אותה רומאית היתה נשואה לטירנוס רופוס הנציג הרומאי שהודח לאחר כשלונו בדיכוי מרד בר כוכבא, ופחות בגלל תמיכתו בבר-כוכבא.
    יש כאן התנהגות אנושית. רחל הציתה בו את להבת הלימוד, אך היא הלכה בדרך הסגפנות והוא הלך בדרך הלימוד ואישה רחבת אופקים כמו אותה מטרונית רומאית קסמה לו בהליכותיה ומן הסתם ביופיה. למשל ששישה מתלמידי ישו וישו בעצמו היו רבנים יהודים ומופיעים בגמרא. הבולט שבהם הינו פטרוס מייסד הנצרות. פטרוס ביוונית זה סלע. הנוצרים קוראים לו סיימון פטר. היהודים קוראים לו רבי שמעון כיפא (בארמית כיפא זה סלע). יש יהודים במקורותינו (ספר חסידים) המעלים את הסברה, שהוא כתב את תפילת נשמת כל חי הנמצאת קבוע בסידור התפילה. למשל שהיתה אישה תנאית שהייתה מניחה תפילין ופוסקת הלכות בימי בית שני לאחר החורבן. היא נקראה ברוריה והיתה אישתו של רבי מאיר בעל הנס. להערכתי מרבית הנשים הדתיות כיום אינן מכירות מי הייתה ברוריה. לא מלמדים את זה. למשל שרבנים גדולים העזו לצאת נגד הזרם המרכזי, שילמו על כך מחיר, אך שינו את ההשקפה בתקופתם. למשל רבי מאיר בעל הנס שהתעקש לא לבטל את משנתו של רבו אלישע בן אבויה שמכונה האחר בגמרא, משום שהיה מחלל שבת ויום כיפור ויחד עם זה גדול בתורה. עליו נאמר שהוא כמו רימון – יש להוציא את הפרי ולזרוק את הקליפה, ויש להתייחס אליו כמי שחזר בתשובה בסוף ימיו. אלמלא מאבקו של מאיר בעל הנס, האסכולה השלטת – רבי יהודה הנשיא, רבי יוסי בן חלפתא, רבי ישמעאל – אלישע בן אבויה אסור לו ולצאצאיו לבוא בקהל ישראל.

הוספת תגובה

  • (will not be published)