נהר הנילוס, שבו תלויים חייהם של עשרות מיליוני בני אדם, נמצא בסכנה בשל סכר ענק שנבנה באתיופיה ובגלל עליית מפלס פני הים, שגורמת לחדירת יותר מים מלוחים אל הנהר. האם הפגיעה הסביבתית במקור המים הראשי של מצרים עלולה להוביל לבעיות חברתיות וביטחוניות שהשפעותיהן יורגשו גם בישראל?
מאת עלינה פישמן, זווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
נהר הנילוס, מקור המים העיקרי של מצרים, היה מאז ומתמיד עורק החיים הראשי של המדינה. גם בארץ ישראל הכירו בעוצמתו ובחשיבותו. לראייה, בעתיקות ציפורי שבגליל נמצא פסיפס מן התקופה הביזאנטית ובו תיאורים מרהיבים של הנילוס, שכוללים גם את הנילומטר, מתקן ששימש למדידת מפלס מי הנילוס, שעליו חקוקים ביוונית מספרים שמציינים את שפע המים שזרמו בנהר.
כיום, כל השפע הזה ניצב בפני סכנה, זאת בשל אסון סביבתי שפוקד את הנילוס ושתוצאותיו עלולות לזעזע את המזרח התיכון.
פגיעה סביבתית היא אחד הגורמים המרכזיים למרבית המשברים הבינלאומיים – כך למשל רצח העם ברואנדה בשנות ה-90, שמלבד השנאה על רקע אתני, נגרם גם בשל אוכלוסייה צפופה מאוד שישבה על אדמות שהיו אומנם פוריות אך נתונות לסחף ולבצורות, שפגעו ביכולת הייצור החקלאית והובילה לרעב כבד במדינה. לגורמים סביבתיים גם היה חלק ביצירת המצב שהוביל למלחמת האזרחים הנוכחית בסוריה – בצורת מתמשכת שדחפה אוכלוסיות כפריות לתוך הערים, שם נוצרה תסיסה פוליטית שהובילה למלחמה העקובה מדם.
אם לא יחול שינוי של ממש במצב, מצרים עלולה להיות הבאה בתור ו-95 מיליון תושביה עלולים להפוך לקורבנות של אסון סביבתי המתרחש באטיות ובהדרגתיות ועלול לגרום לפגיעה קשה בעמק הנילוס הפורה.
סכר התקומה הגדול
כמעט כל אוכלוסיית מצרים מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתא בקרבת תעלת סואץ. הדלתא של הנילוס היא האזור בצפון מצרים שבו נמצא שפך נהר הנילוס לים התיכון, הדומה לאות היוונית דלתא. בדלתא קיים שטח של אדמה יציבה, פורייה וטובה מבחינה חקלאית, בניגוד לחולות המדבר הנודדים שסביבה. למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2 אחוזים משטח המדינה (כ-20 אלף קמ”ר מתוך כמיליון קמ”ר), לכן, עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם, עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע. אולם כעת, מלבד פיצוץ האוכלוסין, הדלתא של הנילוס במצרים עומדת בפני סכנה הן מהיבשה והן מהים.
האיום החדש על הנילוס מגיע בדמותו של סכר אדיר מימדים שאתיופיה בונה על מקורות הנילוס הכחול, שמספק 59 אחוז ממימיה של מצרים. “סכר התקומה האתיופי הגדול” (Grand Ethiopian Renaissance Dam), אמור לייצר 6,000 מגה-ווט של חשמל לאזרחי אתיופיה, שנכון להיום לרובם (כ-75 אחוז) אין כלל גישה לחשמל. כמו כן, מכירת עודפי החשמל למדינות אחרות באזור עשוייה להכניס לקופת המדינה האתיופית מיליארד דולר מדי שנה. אולם, הסכר גם ימנע ממי הנהר לזרום בחופשיות הלאה במורד הנילוס אל סודן ומשם למצרים.
מדובר, כמובן, בבעיה גדולה מאוד בעבור סודן ומצרים, שמסתמכות על מי הנילוס כמקור שתייה, חקלאות, פרנסה וייצור חשמל למאות מיליוני בני אדם. לפי מסמכים שהודלפו לאתר ויקיליקס, האיום של הקמת הסכר כה גדול, עד שבשלב מסוים גורמי ממשל בקהיר דיברו על אפשרות של הפצצה אווירית או פשיטת קומנדו שתהרוס את הסכר. נשיא מצרים דאז, מוחמד מורסי, אמר בראיון ל-BBC שהוא איננו מעוניין במלחמה עם אתיופיה, אולם הוא המשיך וציין ש”אנו משאירים את כל האופציות פתוחות. איננו מתנגדים לפרויקטים באגן הנילוס, כל זאת בתנאי שהם אינם משפיעים או פוגעים בזכויות ההיסטוריות והמשפטיות של מצרים”. בדבריו כיוון מורסי להסכם הקולוניאלי שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים ושבו נקבע שלמצרים תהיה שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו, ונאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו, כדי לא לפגוע במכסת המים של מצרים.
למרות ההצהרות המילטנטיות שנשמעו בעבר, הסבירות כיום למלחמה בין שתי המדינות נמוכה מאוד, בייחוד לאור הבעיות הרבות מבית שעמן מתמודדת מצרים.
אובדן של שליש מהחשמל
מחקר חדש שפורסם בכתב העת של האגודה האמריקאית לגיאולוגיה (GSA) חושף שבזמן תקופת המילוי של המאגר של הסכר, שצפויה להימשך 5-7 שנים, זרימת המים המתוקים בנילוס למצרים תקוצץ בכ-25 אחוז, יחד עם אובדן של שליש מהחשמל המיוצר על ידי סכר אסואן הגבוה. סכר אסואן הגבוה הוא אחד משני סכרי ענק מצריים על הנילוס, שהחל לפעול ב-1965. לפי המחקר, שאותו הוביל ג’ין-דניאל סטנלי, גיאולוג במוסד סמית’סוניאן בוושינגטון, שמצרים תתמודד עם “מחסור חמור במים מתוקים ובאנרגיה עד שנת 2025”. גם החקלאות בדלתא, שמייצרת כ-60 אחוז מהמזון במצרים, תיפגע קשות עקב מחסור במים להשקיה.
המחקר של GSA מציין שהסכר החדש הנבנה באתיופיה הוא רק אחד מתוך סדרה של איומים סביבתיים שעימם מתמודדת מצרים כיום. עליית גובה פני הים, כתוצאה משינוי האקלים העולמי, היא אחת העיקריות שבהן. רוב דלתת הנילוס ממוקמת רק כמטר אחד מעל לפני הים, ועל פי מחקר שנערך ב-2014 על ידי הגיאולוג אחמד ספלנאסר מאוניברסיטת אסיוט המצרית, עולה שעלייה בחצי מטר בגובה פני הים “תכווץ” את שטח הדלתא ב-199 אחוז.
מדובר בתרחיש השמרני ביותר ויש תחזיות קשות יותר. כך, למשל, אם פני הים יעלו במטר אחד במאה הנוכחית, כפי שמדעני אקלים רבים משערים, שליש מהדלתא עשוי להיעלם מתחת לים התיכון. יש לציין שמחקר זה לא לקח בחשבון את ההשפעות האפשריות של עלייה משמעותית יותר כפי שנחזה במחקר מ-2016. מחקר זה גם התעלם מהעובדה שישנה שקיעת קרקע באזור הדלתא, בייחוד לאורך חוף הים התיכון. בנוסף, אדמות הדלתא מידלדלות (ונהיות פחות פוריות) משום שכעת הן כבר אינן מתחדשות מדי שנה ב-100 מיליון טון משקעי שיטפון מהנילוס. במקום זאת, משקעים אלה שוקעים עכשיו היכן שהנילוס נכנס לתוך המאגר שנוצר על ידי סכר אסואן הגבוה, מה שגורם ליצירת דלתא חדשה, שכיום חבויה מתחת לפני המים.
סכנה נוספת שבפניה עומד נהר הנילוס, הנובעת מהשילוב של עליית פני הים ושל שקיעת האדמה, היא הגברת החדירה של מי ים מלוחים למי הנהר. במצרים רק 660 מטרים מעוקבים של מים מתוקים זמינים בכל שנה עבור כל תושב, בהשוואה למשל ל-9,800 מטרים מעוקבים בארה”ב. אולם לפי המחקר של ספלנאסר, חדירת מי מלח מעלייה של מטר אחד במפלס מי הים יכולה לסכן יותר משליש מנפח המים המתוקים בדלתא. הדבר בעייתי במיוחד לאור העובדה שאוכלוסיית מצרים אמורה להכפיל את עצמה ב-50 השנים הבאות.
אי שקט חברתי, כלכלי ופוליטי
אם כך, כיצד מצרים, שמתמודדת ממילא עם כלכלה מקרטעת, פיצוץ אוכלוסין ואי-יציבות פוליטית, תטפל באתגרים סביבתיים אלה המסכנים את עתידה של המדינה?
על פי דו”ח שהופק ב-2011 על ידי מרכז הידע להיערכות לשינויי אקלים בישראל, הפחתה בספיקת הנילוס, שתיגרם כתוצאה ממשבר אקלימי ודמוגרפי משולב, תגרום למחסור במים לשתייה, לקריסה של ענף החקלאות ולקריסת מפעלי הפיתוח והאנרגיה של המדינה. תהליכים אלה יובילו לכך שמצרים תזדקק לסיוע בייבוא מזון לכ-100-80 מליון בני אדם. כמו כן יורגשו לחצים גוברים של הגירת חקלאים על קהיר ויתר הערים הגדולות במדינה. תהליך זה עלול לגרום ליצירת תוהו ובוהו ואי-שקט חברתי, כלכלי ופוליטי. על רקע זה תיתכן עלייה ניכרת בכוחו של האיסלאם הקיצוני, שכבר כיום נראה בשטח, לאור שורת הפיגועים שבוצעו בחודשים האחרונים במצרים על ידי ארגון דעא”ש.
ארנון סופר, פרופסור אמריטוס לגאוגרפיה ולמדעי הסביבה מאוניברסיטת חיפה, שחקר רבות את נושאי הדמוגרפיה, המים והסביבה בהקשרים פוליטיים ואסטרטגיים במדינות המזרח התיכון, חזה את התסריט המאיים הזה כבר לפני עשר שנים. כבר אז הביע סופר חשש מהסתננות של מיליוני פליטים ממצרים ומאפריקה על רקע המשבר האקלימי והדמוגרפי המשולב. על כן המליץ לממשלה להקים את גדר הגבול עם מצרים, אשר הושלמה בשנת 2013.
“התחזית שלי לגבי מצרים היא קשה מאוד”, אומר סופר. “אני חושב שהאומה המצרית מפוררת, שבורה, מרוסקת, ענייה ואין לה שום תקווה. אני אומר את זה בצער רב כי הייתי רוצה שהשכן המצרי יהיה חזק”.
התרחיש העיקרי ממנו חוששים המומחים הוא שמצבה הקשה של מצרים יחד עם המשבר הסביבתי בנילוס עשוי לגרור למצב דומה למלחמת האזרחים שמתנהלת בסוריה. גם סופר סבור שזה רק עניין של זמן עד שמצרים תגיע למצב כזה. “אני שכנעתי את המודיעין, שמה שקרה בסוריה התחיל עם משבר האקלים. ככה זה מתחיל, גם אם קשה להאמין בכך”.
“לישראל יש אינטרס לסייע למצרים להתמודד עם המשבר, כי אנחנו חולקים גבול משותף עמה, וההשלכות למצב שם ישפיעו רבות על מה שקורה כאן: עלייה בכמות הפליטים הסביבתיים המנסים להסתנן דרך הגבול לישראל, זינוק בכמות ההברחות של סמים, נשים ונשק לאורך הגבול, והתחזקות של גורמים איסלמיסטיים קיצוניים כמו דאעש שינסו להוציא לפועל פיגועי טרור לאורך הגבול ואולי אף ינסו לחדור לשטחי ישראל”, אומר סופר. “גם התערערות השלטון המצרי כתוצאה מהמשבר עשוייה לפגוע ביחסים עם ישראל, וזאת כתוצאה מנקיטת צעדי חרום מרחיקי לכת של הממשל המצרי שיגבירו את החיכוך לאורך מפרץ אילת”.
סופר מציין גם שישראל מסייעת למצרים רבות, גם אם זה קורה מתחת לרדאר התקשורתי. לדבריו, הסיוע הוא בעיקר צבאי, אך לטענתו ישראל, מומחית בשיטות השקיה חסכוניות במים, גם שולחת מומחים שמייעצים למצרים כיצד לבצע השקיה חסכונית.
ומה לגבי שיתוף הידע המדעי של ישראל בתחום התפלת מי ים בכדי למצוא פתרון לבעיות המים של מצרים? “זה לא רלוונטי למצרים”, אומר סופר. “אין למצרים את היכולת הכלכלית לתחזק מפעל שכזה. ובכלל, כמות המים המותפלים שצריך לייצר למצרים שווה לכמות כל המים המותפלים בעולם כיום. מי יכול לממן את זה? אולי אפשר יהיה להתפיל מים להילטון, שרתון, ולשאר בתי המלון העשירים, אבל לא הרבה יותר מזה”.
בימים אלה יוצא לדרך שיתוף פעולה אזורי אחר בתחום התפלת המים – בין ישראל, הרשות הפלסטינית וירדן. שיתוף הפעולה הזה יוליד את פרויקט מובל הימים, שבמסגרתו יוקם מפעל התפלה בסמוך לעקבה, שיספק מים לתושבי ירדן, הערבה והרשות הפלסטינית, ויזרים את מי התמלחת לים המלח. ייתכן שעם מימון בינלאומי מתאים ניתן יהיה, אולי אף בסיוע טכנולוגי ישראלי, להקים מפעלי התפלה לחופי הים התיכון והים האדום שיספקו חלק מצריכת המים הדרושה למצרים בשנים הבאות – ויקלו על המשבר הצפוי.
עוד בנושא באתר הידען:
6 תגובות
חבל שאותם מומחים גם לא הציעו למצרים שבמקום להתחמש בf35 ובנשק זה או אחר במילירדים להשקיע במחקר ופיתוח של יצור חשמל ירוק חקלאות ומים
הייתי לפני מספר שנים באתיופיה ובבית מלון בו הייתי לא היה כל הלילה מים לא למקלחת לא לניאגרה האבסורד היה שבית מלון זה שוכן על יד מקור מים ענק שזורם לשם למצרים ורק כעט מבין שלאתיופים בעצם אסור היה להם לעשות שימוש מהמים הללו גם לא להקלאות לא אבסורד?
הפיתרון הוא לרוקן בהדרגה את סכר אסואן בתקופה של מילוי הסכר האתיופי.
אפשר לשקול אפילו ריקון הסכר לתמיד, משום שהוא ממוקם בדרום מצריים, והולכת החשמל ממנו צפונה גם ככה מאד יקרה ולא ממש משתלמת כלכלית.
1. יש זמן רב עד שמאגר כזה מתמלא , תלוי בגודלו , ובדרך כלל שואבים מים ממאגר כזה לפריפריה שלו ואז יש פחות מים.
2. יש עצירה של אדמת סחף וכתוצאה מזה שינויים בהמשך, הדלתא נוצרת ע”י אדמת הסחף שמגיעה עם הנהרות ומתחדשת בגלל הסחף הזה. אם הסחף לא יגיע עם הזמן חלק מאדמת הדלתא יסחף לים.
3. אולי אין בעיה אמיתית ואפשר היה לתאם את הסכר עם מיצריים מראש ולפצות אותה על הנזקים האפשריים שאולי יהיו לה… כנראה שזה מה שלא קרה כאן.
“עולה שעלייה בחצי מטר בגובה פני הים “תכווץ” את שטח הדלתא ב-199 אחוז”
לא ניתן לכווץ את השטח ביותר מ-100%…
לא הבנתי איך הסכר ימנע מהמים להגיע למצרים לאחר מילוי המאגר, הרי המאגר לא יכול לגדול עד אינסוף.
בעיית המים בכלל והנילוס בפרט במצרים ובאפריקה חריפה וחמורה ,
כשמתיחסים אליה ראוי לדייק,
כתוב :
“הסכר גם ימנע ממי הנהר לזרום בחופשיות הלאה במורד הנילוס אל סודן ומשם למצרים”.
ולא היא, שכן הסכר ימנע זרימה מלאה רק בתקופת מילוי האגם שמאחוריו ,
כתוב :
״למצרים תהיה שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו״ , לא בדיוק , ההסכם מ 1929 קובע חלוקה
שרירותית ושל מי הנילוס, כאשר למצרים 85% ולסודן 15% , בשנים אחרונות יש דיונים
על חלוקה מחדש,
כתוב : ״ במצרים רק 660 מטרים מעוקבים של מים מתוקים זמינים בכל שנה עבור כל תושב, בהשוואה למשל ל-9,800 מטרים מעוקבים בארה”ב״ , השוואה בין המדינה הבזבזנית ביותר בעולם
לאחת הארצות העניות אינה צודקת ואינה עינינית.
ההתיחסות או נסיון ההשוואה של בעיית המים במצרים ל״פתרון של ״מובל השלום״ – אינו מרמז על הבנה בסיכויי וסיכוני המיזם ה מגלומני , יקר , מסוכן ומיותר שאם יתממש יגרום לבעיות נוספות
במקום לפתור את הבעיות הקיימות …
בניה של סכר שעוצר זרימת נהרות בין מדינה אסורה על פי כל האמנות הבין לאומיות , זה היה הבסיס ללגיטמיציה של ישראל בתקיפה של עבודות הטיית מקורות הירדן ע”י סוריה בשנות השישים , ולכן במקרה הנוכחי מיצריים יכולה לתקוף את הסכר הזה ולקבל לגיטימציה מכל העולם.
מי שמקים סכר כזה צריך להיות מודאג, כי זה הכי קל זה להרוס סכר בהפצצה ממטוס (תשאלו את ליברמן ).