ממצאים חדשים במחקר משותף לארכיאולוגים ובוטנאים מראים כי לתרבות הפלישתית היתה השפעה ארוכת טווח על המגוון הביולוגי של הצמחים בישראל. המחקר עשוי לסייע לאקולוגים לטפל בצמחים פולשים
אחד הנושאים הדוחקים ביותר בתחום השימור הביולוגי הוא “ביולוגיה של מינים פולשים”. בגלל המגע חסר התקדים בהיקפו בין אנשים ותרבויות בכפר הגלובלי של היום, כמה סוגים של בעלי חיים וצמחים מתפשטים במהירות ברחבי העולם ולעיתים קרובות גורמים לנזק עצום למינים המקומיים.
מחקרים שנעשו לאחרונה הראו כי למינים פולשים היתה השפעה גדולה לא רק בתקופתינו אלא גם בעת העתיקה. במחקר שהתפרסם ב-25 באוגוסט בכתב העת Scientific Reports בידי ארכיאולוגים מהמחלקה למחקרי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, סו פרומין, פרופ’ אהוד וייס ופרופ’ ארן מאיר, וד”ר ליאורה קולסקה הורוביץ מהאוניברסיטה העברית מתארים החוקרים את השרידים הביו-ארכיאולוגיים של התרבות הפלישתית במהלך תקופת הברזל (מהמאה ה-12 לפני הספירה ועד המאה השביעית לפני הספירה). הצוות הכין בסיס נתונים של שרידי הצמחים שהתגלו בתארים מתקופות הברונזה והברזל בלבנט הדרומי, הן באתרים פלישתיים והן באתרים של התושבים המקוריים של האיזור.
ניתוח בסיס הנתונים הביא את החוקרים למסקנה שהפלישתים הביאו לישראל לא רק את עצמם אלא גם את צמחיהם.
המינים שהובאו ותורבתו על ידי הפלישתים לא נראו בישראל קודם לכן. בין היתר התגלו באתרים חלקים אכילים של פרג האופיום (Papaver somniferum) שמקורו במערב אירופה, את עץ השקמה (Ficus sycomorus), שידוע כי תורבת במזרח הים התיכון, בפרט במצרים, ואשר נוכחותו בישראל כגידול מקומי החלה בתקופת הברזל באמצעות נוכחות פירותיו. ולבסוף – כמון (Cuminum cyminum), שמקורו אף הוא במזרח הים התיכון. סו פרומין, תלמידת דוקטורט של פרופ’ אהוד וייס במעבדה לארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן מסבירה כי “החלקים האכילים של צמחים אלה – פרג האופיום, הקינמון והכמון לא זוהו ברשומות הארכיאולוגיות של ישראל לפני תקופת הברזל, התקופה שבה הופיעו הפלישתים לראשונה באיזור. אף אחד מהצמחים אלו אינו גדל בטבע בישראל כיום. הם גדלים אך ורק כצמחים מתורבתים.”
בנוסף להעברת הצמחים האקזוטיים מאיזורים אחרים, היו הפלישתים הראשונים לנצל למעלה מ-79 מינים של צמחים שהסתגלו לחיים לצד האדם שהיו זמינים בישראל כדוגמת רגלת הגינה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%94 , סלק בר, מלחית, צמח השיכרון, וגפן היין. מיני צמחים אלה לא נמצאו באתרים המתוארכים לתקופות מוקדמות יותר, או באתרים מתקופת הברזל השייכות לתרבויות הלא פלשתיות – כנענים, ישראלים, יהודאים ופיניקים. “המהפכה החלקאית” שהתלוותה לתרבות הפלישתית השתקפה במשטר אגררי שונה ובאופי התזונה ביניהם לבין כל השאר.
העובדה ששלושה צמחים אקזוטיים אלו שהובאו על ידי הפלישתים מקורם באיזורים שונים משתלבת היטבעם המקור הגיאוגרפי המבוזר של עם זה. הפלישתים – המכונים בתנ”ך ובמקורות אחרים “עמי הים או גויי הים היו קבוצה רב תרבותית ששילבה אנשים מאיזור הים האגאי, טורקיה, קפריסין ואיזורים אחרים במזרח הים התיכון והתיישבו בחלק הדרומי של מישור החוף בישראל בראשית תקופת הברזל (המאה ה-12 לפה”ס) והשתלבו עם הכנענים ועם אוכלוסיות מקומיות אחרות, עד שלבסוף נעלמו בסוף תקופת הברזל (בסביבות 600 לפני הספירה).
ממצאי המחקר מעידים על כך של-600 שנות נוכחות התרבות הפלישתית בישראל השאירו אחריהם מורשת ביולוגית בדמות מגון צמחים שעדיין מתורבתים בישראל, לרבות קינמון, כמון, כוסברה,ער אציל ופרג האופיום.
הפלישתים הותירו את חותמם גם בעולם החי המקומי. במחקר קודם שפורסם אף הוא ב- Scientific Reports בהשתתפות שניים מכותבי המאמר הנוכחי (מאיר וקולסה-הורוביץ) מתוארת הפקת DNA מעצמות חזירים עתיקות מאתרים פלישתיים ואתרים שאינם פלישתיים בישראל, וגילו כי חזירים אירופים הובאו על ידי הפלישתים לישראל ולאט לאט הכחידו את אוכלוסיית החזירים המקורית באמצעות הכלאות הדדיות. כתוצאה מכך, חזיר הבר הגדל בטבע בישראל כיום נושא מאפיינים אירופים ולא מקומי כמו שכניו – חזירי הבר של המזרח הקרוב.
משני המחקרים עולה כי בחינת הרשומות הביו-ארכיאולוגיות העתיקות הוא תחום בעל פוטנציאל לסייע לנו להבין את המנגנונים ארוכי הטווח שתרמו למגוון הצמחים ובעלי החיים הנוכחי. מידע זה עשוי לסייע לאקולוגים החוקרים את ההווה לטפל בנושא הדחוף של פלישת מינים.
להודעה של החוקרים באתר Eurekalert
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
מאמר מעניין ומאוד משכיל