האגם הגוסס – מעין-גדי ועד עין עברונה

קביעת כושר נשיאה של שמורת טבע תהיה תמיד פשרה בין הצורך והחובה לשמור ולשמר את הטבע בין הדרישה לביקורים ולפעילות אנושית בשטח.

לפני זמן מה נשאלתי איך קובעים כושר נשיאה של שמורת טבע? כושר נשיאה של אולם קולנוע נקבע ע”י מספר המושבים שבו. על פי אותו מדד ניתן לקבוע את כושר הנשיאה של כביש, של איצטדיון או מלון ואפילו של חוף ים – (לפי מגרשי החניה). אבל איך קובעים כושר נשיאה של יער או של שמורת טבע?
התשובה (לדעתי) היא כי מאחר וכל נוכחות זרה גורמת פגיעה, מאחר וברוב המקרים נוכחות אנושית היא זרה וככזו פוגענית, מאחר ורובם ככולם של השטחים הפתוחים, היערות והשמורות נפגעו בעבר ולכן ברוב המקרים יש צורך בניהולם הפעיל, הרי שקביעת כושר נשיאה תהיה תמיד פשרה בין הצורך והחובה לשמור ולשמר את הטבע בין הדרישה לביקורים ולפעילות אנושית בשטח.

נזכרתי בכך כאשר צפיתי בתכנית טלוויזיה על הים הגוסס והכביש שהולך לאורכו – כביש 90. בתכנית ראינו את ראש המועצה קובל על כך שבגלל הבולען שנפער בכביש 90 – בין נחל ערוגות לנחל דויד ניסגרו תחנת הדלק והמסעדה”.
ראוי להעמיד דברים על דיוקם. הגישה לתחנת הדלק ולמסעדה לא נפגעה שכן הן ממוקמות מדרום לנחל ערוגות. כידוע המעבר לאוטובוסים ולרכב פרטי פתוח. משאיות כבדות לא עצרו במסעדה ולא תדלקו בתחנת הדלק גם לפני שנפער הבולען, מבקרים במסעדה יכולים להמשיך ולסעוד ללא הפרעה.
באשר לתחנת הדלק, מיום פתיחתה היתה הפעילות בה מזערית. אז נכון, מצבו של ים המלח קשה ומדאיג, הבולענים ממשיכים להיפער,אבל ראוי שהמלינים לא יתלו חוסר פעילות בעסק כזה או אחר במצב שאינו קשור ישירות, או אולי זו הכנה לתביעת פיצויים?
ברור שלמדינה יש אחריות ישירה (לפחות חלקית) במצב הנורא של הים הגוסס. ברור שיש צורך מיידי בפתרונות מעשיים אבל חשוב כי כל מי שמתיחס לנושא ידע ויבין כי גם אם מחר תהיה הזרמה של כמויות מים גדולות לים, גם אם ירידת המפלס תעצר ותחל עליה הבולענים לא ייעלמו, הם ימשיכו להיפער ולגדול עוד שנים רבות, לכן שוב המצב קשה ונורא אבל אין זו הצדקה ואין זה נכון לתלות במצב כה גרוע כל פגע.

באותה תכנית אמר מנהל שמורת עין-גדי כי הכביש שעוקף את הבולען ״גורם נזק אדיר לשמורה״?
האמנם? לידיעת הציבור, הכביש העוקף לא עובר בשמורת הטבע אלא בשטחי החקלאות של קיבוץ עין-גדי. מזה שנים רבות משמש הכביש את כל מי שרוצה להגיע לנחל ערוגות. נכון, התנועה בו גדלה בגלל הבולען אבל מכורח הנסיבות הנסיעה איטית ובהכוונת המשטרה הנסיעה היא רק בכוון אחד לסרוגין. שדות החקלאות גודרו תחילה כדי למנוע כניסת יעלים לשטח ואחר כך כדי למנוע כניסת מטיילים למטעים.
המטיילים אינם נכנסים אך היעלים והשפנים מצאו פרצות ופתחים ונכנסים גם נכנסים. בזמנו, כאשר הוקמה הגדר סביב שטחי החקלאות תרם הקיבוץ שטח מרושת במערכת השקיה בו גידלנו מרעה ליעלים, מול השטח הוקם מבנה תצפית, מדוע השטח מוזנח ויבש? מדוע הוזנח מבנה תצפית שהוקדש לחללים מבני העדה הדרוזית?
מנהל השמורה צודק חלקית שכן מי שגורם נזק אדיר הם נהרות המבקרים. אין ספק כי ככל שרבים המבקרים גדלה הפגיעה בשמורה. כאשר הוקמה הגדר הראשונית החלה גבית תשלום עבור כניסה לנחל דויד, בבד בבד ניסגרו חלקים בשמורה בהם נאסר על נוכחות מטילים היום האיסור אינו נאכף. מדוע?
בד בבד עם הגידור היתה יזמה לשחזר חלק מטרסות החקלאות העתיקה, מתחת למעין עין-גדי כדי להוסיף מזון ליעלים ולמנוע כניסתם לשטחי החקלאות של הקיבוץ. יזמה ברוכה שגססה שנים רבות ולבסוף מתה.

החל משנות השבעים ביקשתי, דרשתי, התחננתי לערוך סקר שיקבע את כושר הנשיאה של השמורה. מאוחר יותר ביקשתי לערוך סקר נשיאה גם לשמורת הרי אילת (ולחוף אילת). אף סקר לא נערך וההגבלה היחידה על כמות המטילים בשמורה היא האפשרות למצוא מקום חניה.
ראוי לחזור ולציין כי כאשר עוסקים ב״כושר נשיאה״ של שמורה הרי שעוסקים בפשרה שכן מטיילים גורמים פגיעה והשאלה היא עם איזה רמת פגיעה מוכנים הסוקרים להתפשר.
מאז שהחלה גבית תשלום עבור הכניסה לשמורת עין-גדי ולשמורות אחרות נוסף למשוואה הרצון (או הצורך) להראות הכנסה גבוהה. הכנסה גבוהה היא תוצאה של ריבוי מבקרים וזו כמובן משוואה שאינה לטובת? הטבע. כאן נזכיר (שוב) כי ה״רשות״ מחויבת על פי חוק לשמור על הטבע.

מענין לענין באותו ענין. אחרי ששמורת עברונה נוקתה מדליפות הנפט הודיע סגן השר לשמירת הסביבה כי הציבור מוזמן בהמוניו. החרה והחזיק אחריו מנכ”ל ה״רשות״ שאמר: ״תושבי ישראל מוזמנים להגיע לשמורת טבע עברונה״ האמנם? האם סגן השר והמנכל יודעים מה תהיה רמת הפגיעה של ״הציבור בהמוניו״? האם מאחורי ההזמנה ל״תושבי ישראל״ עומדת הערכה מקצועית לכושר הנשיאה של עברונה? אין לי ספק שהתשובה לשתי השאלות הללו שלילית.
סגן השר והמנכ”ל אינם יודעים כי תפקידם מכח חוק הוא לשמור על הטבע, לא לזמן את ״תושבי ישראל״ ולא את ״הציבור בהמוניו״ אלא לשמור על הטבע. כמובן שמיד עולה השאלה או הטענה למען מי או מה שומרים על הטבע אם לא למען הציבור. אני חוזר וטוען כי לטבע זכות קיום גם ללא ״ביקורים המוניים״. לטבע זכות קיום ואנחנו שפוגעים בטבע מחויבים מוסרית למתן את הפגיעה למזער ההכרחי.

כאשר המזער הכרחי תלוי בביקורי קהל ומטיילים יש צורך לקבוע כושר נשיאה של השטח ולאכוף עמידה במזער ההכרחי כדי לאפשר קיום נאות לשמורה ואשר בה, שכן הטבע אינו חייב דבר למטיילים ול״ציבור בהמוניו״, הם חייבים המון לטבע.
לכן שוב: על פי המוסר,ולמען מנכ”ל הרשות, גם על פי המסורת במקורותינו, על פי חוק, חובת הממונים לשמור על הטבע לא למען ״הציבור״ אלא למען הטבע.