בני האדם התקשו להבין כי יְצוּרים שאי אפשר לראות אותם בעיניים גורמים מחלות קַטלניוֹת, והאמינו כי “אוויר רע” גורם אותן
כתבו: אריאל קרס, תמר הירדני, גליליאו צעיר
לעִתים קרובות טעויות במדע הן דבר לא מַזיק ואפילו חיובי כי הן מובילות לגילוי האמת. אבל במקרה של החיידַקים והנְגיפים המחוֹללים מחלות היו הטעויות האלה קַטלניוֹת. בתקופה העתיקה חשבו המלוּמדים כי מחלות זיהוּמיוֹת – כמו כּוֹלֵרה ומוות שחור (מחלת הדֶבר או אֲבַעְבּוּעוֹת שחורות) נגרמות ממיאַזְמה.
מהי מיאזמה? מַשמעוּת המילה היא “זיהוּם” ביְוונית עתיקה, והכוונה “אוויר רע” או אֵדים רְעילים שנמצאו קרוב לחומר אוֹרגָני מַרקיב וללכלוּך. אם האדם נחשֹף ל”אוויר הרע”, הוא נדבּק במחלה. הסימנים ל”אוויר רע” היו פשוט ריחות רעים. הקַדמוֹנים לא היו רחוקים מאוד מהאמת: גם היום אנו יודעים שהיגיֵנה לְקוּיה, לכלוך וטינוֹפת עלולים להביא מחלות כי הם כַּר פּוֹרֶה להתפתחוּת חיידקים. אבל אפילו הפילוֹסוֹפים החכמים או המדענים הראשונים לא תיארו לעצמם את קיוּמם של החיידקים – בעיקר משום שלא היה להם מיקְרוֹסְקוֹפּ והם לא חזו מעולם בפעולה הבלתי פּוֹסקת של יְצורים זַעֲרוּריים שאפשר לראות בכל טיפת מים.
פיתוח המיקרוסקופים הראשונים
תפיסת המיאזמה נמשכה גם בימי הבּיניים ואחריהם. כוחהּ היה רב אפילו לאחר פיתוח המיקרוסקופים הראשונים, שהיה אפשר לראות בהם כי כל דבר שקיים כמעט שׁוֹרץ יצורים זְעירים במִגוון צורות וגְדָלים. כמו שעשה המַדען ההוֹלַנדי אַנתוֹני ואן לֵוֶנְהוּק, שבנה מיקרוסקופים בעצמו והחל לחקור את המיקְרוֹ-אוֹרגָניזְמים שגילה בעזרתם. כשהציעו מדענים כמו ניקוֹלָס אַנדרֵי הצרפתי עוד בשנת 1700 לבדוק את ההנחה כי אותם אורגניזמים זעירים שאי אפשר לראותם ללא מיקרוסקופ גורמים מחלות שיכולות להיות קטלניות – רבים זלזלו בכך והתעלמו מההצעה. כי איך יצורים זעירים וחסרי חשיבות שכאלה, בלתי נראים כמעט, יכולים לגרום מחלות ומוות לאדם הנשגב, נֵזר הבְּריאה? תפיסה מוּטעֵית ושַחצנית זו נמשכה עד אמצע המאה ה-19 ועיכּבה במאות שנים את קבלת תאוריית החיידקים והנגיפים כמחוללים מחלות – וכמובן את הטיפול המתאים בהן. בינתיים חלו ומתו מאות אלפי אנשים.
לא מהאוויר, אלא מהמים
בסופו של דבר הצליחו מדענים לתקן את הטעות. בשנות החמישים של המאה ה-19 היו הִתפּרצוּיוֹת חוזרות ונִשנוֹת של מחלת הכּוֹלֵרה האיוּמה בלוֹנְדוֹן ובפָריז. הרופאים המליצו לאנשים, בצדק רב, לשמור על היגיינה. ד”ר ויליאָם פאר, סגן מנהל מפקד האוּכלוּסין של לונדון בשנת 1851, היה משוּכנע שהכולרה עוברת דרך האוויר מכיוון שהזיהום גדול מאוד ליד הנהר תמזה, העובר במרכז העיר לונדון. מה גרם לזיהום הנהר? כמויות עצומות של זבל, לכלוך ושְׁיָירים שהלונדונים מַשליכים לנהר ועל גְּדוֹתיו. קבלת תאוריית המיאזמה השגויה דחתה בזמן רב את גילוי האמת, שהציעו מדענים אחרים – כי הכולרה הועברה במים, ולא באוויר; וכי מי ששותה את המים המזוהמים האלה דינוֹ לחלות.
תאוריית החיידקים מתקבלת
“אוויר רע” באיטַלקית הוא מָל ארָיה, ומכאן שֵׁם המחלה, שהייתה נְפוֹצה אז באיטליה – מָלַרְיה, שכיום אנו יודעים כי גם היא נגרמת על ידי מיקרו-אורגניזמים המועברים מאדם חולה לאדם בריא באמצעות עקיצת יתוש. בשנת 1854 גילה המדען האיטלקי פיליפּוֹ פאציני את הבָּצילוּס – חיידק הגורם אַנתְּרַקְס (בעברית: גַּחֶלת; מחלה זיהומית חריפה) והרעלות מזון. אך תאוריית המיאזמה היתה פּוֹפּוּלָרית מאוד בקרב המדענים האיטלקים של אותה תקופה, ולפיכך הם פשוט התעלמו מן הגילוי שלו!
בשנת 1876 הוכיח נֶחרָצוֹת המדען הגֶרמָני וזוכה פרס נוֹבּל לרפואה רוֹבֵּרט קוֹךְ שחיידק זה גורם את מחלת האַנתְּרַקְס, וכך הֵקיץ הקֵץ על תאוריית המיאזמה. בסוף המאה ה-19 התקבלה סוף-סוף תאוריית החיידקים כמחוללים מחלות, ואחת התוצאות של התפתחות זו הייתה שמירה טובה יותר על כללי ההיגיינה בלונדון ובערים גדולות אחרות. כיום המדענים יודעים הרבה על חיידקים, על נגיפים (וירוסים) ועל מיקרו-אורגניזמים שמחוללים מחלות, ונלחמים בהם בהצלחה לא מבוּטלת.
המצאת הפֵּניצילין
ב-1928 היה הרופא הסְקוֹטי ד”ר אלֶכּסַנדֵר פְלֵמינְג עסוק במעבֶּדת המֶחקר שלו בבית החולים האוּניבֶרסיטאי שהוא עבד בו באַנגְליה. עשר שנים קודם לכן, במלחמת העולם הראשונה, שירת כקצין רפואה בצבא אנגליה, ושם הוא נחשף למראות קשים של חיילים פצועים שמתו בעקבות זיהומים מפצעים פתוחים. את השנים שחלפו מאז המלחמה הוא ניצל לחיפוש חומר שיקטוֹל חיידקים מצד אחד ולא יפגע בתאים הבריאים של המטופלים מצד אחר. רוב החומרים הנוֹגְדים חיידקים ששימשו עד אז גרמו נזק לרְקָמות בריאוֹת, ותקפו גם את תאי גופו של החולה.
באותו יום ב-1928 ישב פלמינג עייף במעבדתו. הוא קם לארגן את צלוֹחיוֹת הזכוּכית עם המזון, שהוא גידל בהן מוֹשבות של חיידקים גורמים זיהומים קשים מסוג סְטָפילוֹקוֹקים. באחת הצלוחיות החל להתפתח עוֹבש מהסוג פֵּניציליוּם, ולפלמינג לא נותר אלא להשליך אותה לפח. אלא שרגע לפני כן הוא החליט להַבּיט בעובש מבעד למיקרוסקופ. מה רבה היתה תדהמתו כאשר הִבחין כי סביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים!
בימים הבאים ייחד פלמינג את כל מִרצוֹ לבחינה מדוּקדֶקת של העוֹבש ומצא כי חומר מסוים בתוכו, שהוא קרא לו פניצילין (על שם סוג העובש), מצליח לחסֵל חיידקים ביעילוּת. בשלב הבא גילה פלמינג כי החומר הנפלא הזה אינו פוגע כלל בגוף האדם. הבעיה אז הייתה להפיק את החומר בכמות גדולה, שכן היה מדוּבּר בתהליך ארוך ויקר ביותר.
לפלמינג לא היה מימוּן, אך למַרבֶּה המזל הצליח צוות חוקרים בְּריטים כעבור שנים להמשיך את עבודתו של פלמינג ולהָפיק פניצילין לכל דורש. התרופה החיוּנית, שהיתה האַנטיבּיוֹטיקה הראשונה בעולם, שימשה לרפואתם של חיילים בריטים ואָמריקָנים רבים במלחמת העולם השנייה והִצילה את חייהם מזיהום וממוות ביִיסוּרים. הגילוי המהַפְּכני שנולד מטעות זיכּה את פלמינג בתואר אֲצוּלה ואף בפרס נובל לפיזיוֹלוֹגיה ולרפואה, והוא חלק אותו עם החוקרים פְלוֹרי וצֶ’יְן, שעשו את הפניצילין תרופה שימושית נפוצה.
הכתבה פורסמה בגיליון אוקטובר 2014 של גליליאו צעיר
רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנה
באותו הנושא באתר הידען
תגובה אחת
את הפניצילין לא המציאו. את הפניצילין גילו. כדאי לתקן את הכותרת.