מתוך ההקדמה למהדורה העברית לספרו של צ’ארלס דארווין מוצא המינים מאת שאול אדלר. הספר יצא לאור בתחילת שנות השישים ויצא שוב בהדפסה חוזרת בסוף שנות התשעים בהוצאת מוסד ביאליק. הספר הועבר לביקורת האתר בידי ההוצאה
מבחינת חשיבותו המדעית אפשר להשוות את הספר אל Principia של ניוטון ואם נבוא לדון ספר זה לפי סוף פעולתו, לפי השפעתו המבורכת והמתמדת גם על חסידי רעיונותיו וגם על מתנגדיהם, הרי אין ספק שהוא הספר החשוב ביותר שיצא במאה התשע-עשרה, זו המאה של הוגי-דעות וסופרים גדולים. לא היה ספר כמוהו, שעורר למחשבה ולמחקר ושערכו קיים לדורות. דארווין עצמו ידע יפה את ערך ספרו והיה סבור, שפעולתו לא תהיה מצומצמת בגבולות הביולוגיה, אלא יגרור השלכות חשובות גם בפסיכולוגיה, באתיקה ובמיטאפיסיקה.
יש לו לספר זה היסטוריה מעניינת משלו, שאתאר אותה בקיצור. דארווין נולד בשרוסבורי (‘ ‘ Shrewsbury) שבאנגליה בשנת 1809. כשהיה בן שמונה, מתה עליו אמו, וכך נשלח לפנימיה של בית-ספר תיכון. הוא לא הצטיין בלימודיו והיה נחשב לתלמיד פחות מבינוני.
ספק אם היה דארווין מתקבל לאוניברסיטה בימינו על סמך הישגי-לימודיו בבית-הספר. לכאורה היה מבזבז את זמנו בחיפושים אחר פרפרים וחיפושיות במקום לשקוד על לימודי הלשונות הרומית והיוונית. כשהגיע דארווין לגיל שש-עשרה הוציאו אביו מבית-הספר ושלח אותו לאדינבורג ללמוד רפואה. שיעורי הרפואה שיעממו אותו, והוא בילה את זמנו באיסוף חומר ביולוגי ובהסתכלות בטבע בחברתם של חוקרי-טבע צעירים. בין השאר נפגש עם דאר גראנט, זואולוג צעיר שהיה מחזיק בתורת ההתפתחות נוסח לאמארק ומדבר בשבחה.
היה ברור, שדארווין לא נתכוון לעסוק ברפואה, ובייחוד לאחר שאביו נתעשר והיה בידו כדי להבטיח את עתידם של בניו שלא יהיו אנוסים לדאוג לפרנסתם.
דארווין-האב החליט, שבנו צריך ללמוד מקצוע, שיעסיק אותו לכל ימי חייו, וכיוון שהבן סירב ללמוד רפואה או משפטים נשלח לקמברידג’ על מנת שיכין עצמו להיות כוהן בכנסייה האנגליקנית, דבר שדארווין קיבל בלי התנגדות, כיוון שבימים ההם עדיין שלם באמונתו היה. דארווין למד בקיימברידג’ משנת 1828 עד שנת 1831. הוא שקד על הלימודים במידה שיש בה כדי לעמוד בבחינות אבל עיקר התעניינותו היתה בביולוגיה, זה המקצוע שלא היה מן המכובדים ביותר בעולם האקדמי בימים ההם.
בקמברידג’ נתקרב אל הפרופיסור הנסלאו, כוהן-דת שהיה פרופסור לבוטאניקה באוניברסיטה. הנסלאו משך את דארווין להתעניין גם בגיאולוגיה והציג אותו לפני סדג’וויק, שהיה שם פרופסור לגיאולוגיה, וזה קירב את התלמיד הצעיר לדרך שימושו של המחקר בשדה. לימוד זה הביא ברכה לדארווין במשך כל שנות חקירתו. בשנת 1831 גמר דארווין את לימודיו בקמברידג’ ללא הצטיינות וחזר לביתו.
בהמלצתו של הפרופסור הנסלאו נתמנה חוקר-טבע באוניה ‘ביגל’ ‘ ( Beagle), שיצאה בשליחות הצי הבריטי למסע סיור סביב העולם. האוניה יצאה ב-27 בדצמבר של שנת 1831 וחזרה לאנגליה בשני באוקטובר בשנת 1836. במשך המסע היה דארווין יורד מן האוניה ועורך סיורים בחופה הדרומי של אמריקה, בפנים הארץ ובאיים, כדי לאסוף חומר גיאולוגי, בוטאני, זואולוגי ופאליאונטולוגי, ואגב מעשה היה קונה לו ידיעות אקולוגיות על החי והצומח. הוא נתרשם במיוחד מצדדים של דמיון ושל הבדל שבחי של זמננו ובמאובניו של החי הקדום, שמצא בדרומה של אמריקה, וכן מן ההבדלים הגדולים שבין קבוצות של חי וצומח שבשני צדדיהם של הרי-האנדים, אף-על-פי שהאקלים וקווי רוחב ואורך שווים היו בזה ובזה. וגדול מזה היה הרושם, שעשה עליו החי באיי גאלאפאגוס, זה חבל-איים המרוחק משמונה מאות עד אלף קילומטרים מערבה מחופי אמריקה הדרומית.
לתמהונו הרב מצא הבדלים קטנים וקבועים בין הצבים שבאיים שונים, והבדלים ניכרים בין הפרושים שבאיים השונים הקרובים מאוד זה לזה, ויחד עם זה היו דומים לבני סוגם שבאמריקה הדרומית. תגליותיו בזמן סיורו באוניה ‘ביגל” שימשו לו חומר למחשבה ולמחקר לכל ימי הייו והניחו את היסוד לתורתי. כשחזר לאנגליה הפך בחומר הרב, שאסף במסעיו, ובממצאים האקולוגיים שנזדמנו לו. לפני מסעו ב’ביגל’ קיבל בלי פקפוק את הדעה, שהחזיקו בה בזמנו רובם של חוקרי-טבע, וזה שכל מין שבממלכות החי והצומח הוא קבוע לצמיתות ולא השתנה מימי בראשית.
תצפיותיו המרובות במשך סיוריו זיעזעו אמונה זו. כיוון שהיה פטור מדאגות פרנסה, החליט להקדיש את חייו לחקר בעיית המינים והתחיל לערוך רשימות בעניין זה. נוסף על החומר הרב, שהיה ברשותו, סקר את כל הספרות שיכול להשיג, המטפלת בבעיה זו.
תורת האבולוציה – חשובה לחיי חברה מתוקנים לפי כללי תורת המוסר
תורת ההתפתחות מסייעת לדרישת חיי חברה מתוקנים לפי כלליה של תורת המוסר לא פחות משהיא מסייעת לצורך שכלולם של מכשירי חקלאות ותעשיה, וכל המרבה בזה ובזה הריהו משובח. שומה עלינו להדגיש ולומר, ששיבוש זה לא היה לרוחו ולבו של דארווין, הוא היה מחמיר בתביעות המוסר בכל ענייני הפרט והכלל, וכן דרש שבל מוסדות ההשכלה יהיו מכוונים לתכלית זו. ונעים וראוי להזכיר, שהוא עצמו איש דגול במידות היה יקר-רוח ונקי מכל דופי.
באוטוביוגראפיה שכתב בשביל ילדיו בסוף ימיו הוא אומר, שאינו מצטער שהקדיש את כל ימיו למדע ; הברירה האחרת, שמשכה את לבו, היתה להקדיש את כל ימיו, ולא מקצתם, לשירות הבריות. לבני-דורנו ברור, שעשה חסד-עולם עם האנושות בזה, שהקדיש את כל חייו למדע.
במה זכה ‘מוצא המינים’ ? קודם לכול בזה, שדארווין ביסס את תורתו על שפע עובדות, הבאות מעולם החי והצומח שבהווה ובעבר הרחוק. עובדה רודפת עובדה, המחשבה מתרפקת על שלל החומר, שדארווין מגיש לקורא, ואין מנום ממסקנותיו. שנית, החומר הוא מגוון מאוד; מבנה אנאטומי אינסטינקטים, פיזור גיאוגראפי, הפרייה, הרבעת-כלאיים, ראיות מהגיאולוגיה, ראיות מצמחים ובעלי-חיים בתנאי ביות, ועוד ועוד. ויש כאן הרבה להעשיר את הדעת ולפרנס את הדמיון ; שהרי על רקע עצום של זמן וחלל צייר דארווין את תמונת ההתפתחות של החי והצומח עלפני האדמה, ארץ התחוללה, יבשות וימים התהוו. איים צצו בלב ימים, עידנים חלפו, שכבות ותצורות גיאולוגיות נשתקעו ונטמנו בהן עדים נאמנים לכך, שהחי והצומח שבאותם הימים הרחוקים שונה היה מן הקיים בימינו.
מזמן לזמן שקעו שטחי היבשה ונתכסו מים, ובמרוצת הזמן חזרו והתרוממו ונהיו ארץ נושבת על-ידי חי חדש וצומח חדש. תקופות-הקרח באו, והחי נדד והצומח נתפזר מאזורי-הקטבים לקראת קו-המשווה, וכשחזר האקלים ונעשה נוח יותר חזרו צאצאיהם ועלו צפונה ודרומה למכורת אבותיהם הראשונים, אלא שכמה מהם נשארו תקועים בראשי ההרים; הרי-קרח סחופי-זרם נדדו בלב ימים ופרקו את מטענם על איים שוממים. עובדות של ממש וראיות של ממש על כל דף; אין כאן גיוס כוחות בדויים, כגון הצורך של בעלי-חיים להתקדם, ולא עריכת כוחות מסתוריים שאין ההיגיון האנושי תופס בהם להוכיחם ולנתחם; ועל כורחך אתה מודה לו, שבעלי-החיים השתנה ושמינים חדשים, שהם צאצאיהם של מינים שקדמו להם, נהיו במשך הזמן.
מזמן שכתב דארווין את ‘מוצא המינים’ נתרבו ידיעותינו בתורת ההתפתחות, אף נולדו ענפי-ביולוגיה חדשים, ואף-על-פי-כן קיים ערכו של ‘מוצא המינים’, והקורא והמעיין בו כאילו נעשה עד-ראייה לאחד המאורעות המכריעים שבתולדות המדע והמחשבה.
עוד בנושא באתר הידען:
