סיקור מקיף

מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר, חלק שלישי ואחרון מתוך הפרק הראשון

מאת: ג'נֶט בְּראון, סדרת אכסדרה. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. חלק שלישי ואחרון מתוך הפרק הראשון של הספר, המתאר את הליך כתיבת הספר המשפיע ביותר ב-150 השנים האחרונות – מוצא המינים של דרווין

חמש השנים שבהן היה דרווין במסע של הספינה בּיגל עיצבו את אישיותו. הוא בילה בהן בדהרה על סוסים שׂכוּרים, בהקמת מחנה במקום חדש מדי לילה, בציד בעלי-חיים לצורכי סעודה בחברת נוסעי האנייה האחרים, בשיחות על חדשות שהגיעו מהבית, בשעשועים; הן היו מעין הארכה של חיי הדרור שחי כסטודנט בקיימברידג'. לאמיתו של דבר, סביר מאוד שנבחר לצאת למסע דווקא בזכות אותה חביבות שאחר-כך איפשרה לו לקחת חלק בפעילויות על סיפון הספינה והשתלבה יפה עם הרקע התרבותי שממנו בא ועם מיומנותו בקליעה ובציד. והוא זכה להזדמנויות רבות שבהן יכול היה להפגין את היכולות הללו. במוֹנטֶווידֵיאוֹ צעדו נוסעי הבּיגל העירה חמושים מכף רגל עד ראש כדי לדכא התקוממות פוליטית. בטַסְמַניה הם האזינו לקונצרט מעודן. בקצווי הדרום כמעט התהפכה להם הספינה בעקבות התבקעות של קרחון. פעם, כשהיו ביער סמוך לקוֹנסֶפּסיוֹן שבצ'ילֶה, חש דרווין כי האדמה רועדת תחת רגליו בזמן רעידת אדמה רצינית. הוא שׂחה בלָגוּנוֹת אלמוגים, הוקסם משירת הציפורים ביער טרוֹפּי, צפה בכוכבים מראש מעבר-הרים בקוֹרדילייֶרָה דֶה לוֹס אַנדֶס. בברזיל רתח מזעם לנוכח העבדות, שהיתה עדיין חוקית תחת שלטון הפורטוגלים, ומנה ביומנו כמה סיפורי זוועה: עובדות כה מבחילות, הוא כתב, עד שאילו שמע אותן באנגליה היה חושב שמישהו בדה אותן מליבו כדי להעצים את הרושם העיתונאי.

ולאורך המסע כולו הוא הפגין התלהבות שכבשה את ליבם של פיצרוֹי ושל קציני הספינה האחרים. הם הדביקו לו את הכינוי "פילוֹס" – קיצור ל"פילוסוף הספינה" – ולפעמים גם "לוכד הזבובים", והקניטו אותו בגלל אוסף האבנים שצבר על הסיפון. לאורך כל חמש השנים שמר דרווין על מזגו הטוב ועל נועם הליכותיו – הישג לא מבוטל בספינה קטנה שעליה מצטופפים שבעים וארבעה גברים ונערים. רק מחלת הים עירערה את רוחו. הוא לא הצליח בשום אופן להתרגל לתנועת הספינה בלב ים, והבחילה הפילה אותו למשכב שוב ושוב. הקברניט ושותפיו לתא גילו אהדה רבה למצוקה שלו.

הוא היה גם חופשי לחקור את כל הענפים השונים של אהבתו לטבע והתייחס במלוא הרצינות לאחריות שנטל על עצמו. הוא אסף ציפורים, בעלי-חוליות, חסרי-חוליות, יצורים ימיים, חרקים, מאובנים ודגימות אבנים, וכן אוסף לא מבוטל של צמחים. כל האוספים הללו נשלחו בסדירות אל הֶנסלוֹ בקיימברידג', וזה שמר עליהם עד שובו. היה זה אוסף נאה שכלל הרבה מינים לא-רגילים וחדשים, אך ראוי לציין שכנראה לא היו זוכים למעמד כה נכבד במוזיאונים ובמוסדות המחקר של היום אלמלא הפירסום שזכה לו דרווין לימים. הוא גם ניתח יצורים, התבונן בהם מבעד לעדשת המיקרוֹסקוֹפּ שבתאו ותיעד את מימצאיו. הוא ערך ללא הרף תצפיות מקיפות ובחן מקומות גידול, דפוסי התנהגות, דגמי צבע, תפוצה וכדומה, ורשם תיעוד קפדני שאחר-כך יהיה הבסיס לכמה ספרים ומאמרים שאותם יכתוב עם תום המסע. הוא כתב לאחיותיו ולידידיו על הסיפוק העצום שגרמה לו העשייה הזאת: "במבט לאחור, אני מבין עתה כיצד אהבָתי למדע הלכה וגברה לאט-לאט על כל טעם אחר", אמר בשלהי חייו.

באותן שנים הוא הכשיר את עצמו להתבונן – להסתכל בפרטים בתשומת לב רבה – ולתעד. במבט לאחור, ההיבט החשוב ביותר של המסע היה אולי לא אוסף הדגימות העצום שהביא עימו, המַראות, הסכנות, או אפילו ההבשלה האישית והידידויות שחווה, אלא ההזדמנות לעמוד על המיגוון העצום של עולם הטבע ולהבין אותו לעומקו. עם שובו לאנגליה הוא הפסיק לצאת לצייד. כפי שכתב באוטוביוגרפיה, "גיליתי, אם כי בצורה לא מודעת ולא מושכלת, שהעונג הטמון בהתבוננות ובחשיבה גדול הרבה יותר מזה הטמון בזריזות ובמיומנות ובפעילות ספורטיבית". שפע המקומות והאנשים השונים שראה, והמיפגש עם מיגוון כה עצום של מקומות גידול וצורות חיים, חרתו בו רושם בל-יימחה. המקום הבולט שתפס לימים כחוקר טבע התבסס בסופו של דבר על אותם ימים ארוכים וקפדניים שבהם למד להתבונן ולהגות בשפע הפזרני הקיים בטבע.

יש אפוא להעניק את המשקל הראוי להתפתחותו המנטאלית של דרווין באותו מסע. צעירים רבים האזינו להרצאות של גראנט ושל ג'יימסון ושל סדג'וויק, חובבים רבים ליקטו בשקיקה דגימות מן הטבע, אבל רק מעטים מהם שאלו את סוג השאלות שלמד דרווין לשאול. לפעמים הוא ראה יצורים שהסתגלו להפליא לאורח חייהם, ממש כפי שתיאר ויליאם פֵּיילי; אלא שהיו גם יצורים "מתוכננים" בצורה מאוד לא מוצלחת. רבות מן הבעיות הללו התגלו לו במלואן רק אחרי שובה של הספינה בשנת 1836. ובכל זאת, במבוא למוצא המינים הצהיר דרווין כי שלושה מימצאים מן המסע הם נקודת המוצא לכל השקפותיו. היו אלה המאובנים שחפר ומצא בפָּטָגוֹניה, דפוסי התפוצה הגיאוגרפיים של הרִיאָה (יען) הדרום-אמריקאי, וחייהם של היצורים באַרכיפֶּלַג של גָלַאפָּגוֹס.

המאובנים היו מימצא יוצא-דופן. שרידים אלה של יונקים ענקיים שנכחדו, שהתגלו סמוך לבַּהִיָה בְּלַנקָה (מדרום לבּוּאֶנוֹס אַיירֶס), זוהו לימים על-ידי מומחי המוזיאונים של לונדון כשייכים למינים שלא היו מוכרים עד אז – מֶגָאתֶריוּם, טוֹקסוֹדוֹן וגְליפּטוֹדוֹנט. דרווין ציין כי בעלי-החיים הנכחדים האלה היו בנויים פחות או יותר על-פי דגם המיבנה האנטומי של יצורי הפַּמְפָּס המודרניים. דומה כי התקיים רצף של "טיפוס" בעל-חיים על-פני תקופות זמן ארוכות. ואז, בקצה הדרומי המרוחק ביותר של ארגנטינה של היום, הוא אסף מין של רִיאָה (המוכר היטב לתושבים המקומיים), שהיה קטן לעומת הצורה הנפוצה בצפון.

דרווין אהב לספר סיפור מבדח על הגילוי של הרִיאָה הזאת. צוות הספינה לכד עוף אחד לצורכי בישול, ורק אחרי שנאכל עד מחציתו נוכח דרווין כי זהו מין בלתי מוכר הנחוץ לאוסף שלו. החלקים שנותרו מאותו עוף קיבלו אחר-כך, לכבודו, את השם Rhea darwinii (לימים שינו את השם). לאחר מכן השתמש בשני סוג הרִיאָה כדי להדגים את העובדה שמינים קרובים מאוד זה לזה אינם חיים בדרך כלל באותו אזור – נוכחותו של האחד מוציאה את אפשרות נוכחותו של האחר. לדעתו היה בזאת כדי להעיד על כך שקיים סוג מסוים של קשרי משפחה, על ציר הזמן או במרחב הגיאוגרפי. הוא החל לשאול את עצמו מדוע אמורים להתקיים קשרים כאלה.
הספינה הפליגה הלאה והלאה, ועימה גם מחשבותיו של דרווין. בספטמבר 1835 עזבה את אמריקה הדרומית ויצאה אל מרחבי האוקיינוס השקט. תחנתה הראשונה היתה באיי גלאפּגוֹס. בביקורה בן חמשת השבועות של הבּיגל באיי גלאפּגוֹס לא הבחין דרווין, למרבה האירוניה, בגיווּן הרב של המינים, למרות שנציג השלטון האנגלי באי צ'רלס (איסְלָה סנטה מריה) דיווח לו כי צַבּי הענק הם ייחודיים לאי. עם זאת, הוא התרשם עמוקות מכל מה שראה באיים. הוא היה מרותק לאיגוּאַנוֹת ששרצו ביבשה ובחוף, לצַבּי הענק, לחקייניוֹת (mocking birds) ולסוּלוֹת (boobies). גם הנוף הגעשי הצחיח והעצים המוזרים, העטורים חזזיות, הילכו עליו קסם.

ארבע-עשרה פיסות האדמה הזעירות של הארכיפֶּלַג נמצאות ממש על קו המשווה, ומי הדרום הקרים הביאו אל חופיהן כלבי-ים פרוותיים ופינגווינים. רובם נמצאו בטווח ראייה זה מזה, אך הפרידו ביניהם מרחבי מים עמוקים והרי-סכנות. בעלי-החיים והציפורים לא היו רגילים לפולשים אנושיים, וכשאלה הגיעו, התייחסו אליהם באמון רב. בעיני אנשי הבּיגל היה זה כמעט מיפגש עם גן-העדן המקראי. דרווין רכב על צב ים, אחז איגוּאַנָה בזנבה, והתקרב אל נץ אחד עד כדי כך שעלה בידו להדוף אותו בעזרת הרובה שלו מן הענף שעליו ישב.

את כל מיני הציפורים שאסף צרר דרווין בצרור אחד. לא עלה בדעתו שיש חשיבות למיקומו של כל מין. הוא הבחין אומנם שהמינים של החקייניוֹת שונים מאי לאי ושונים גם ממקביליהם ביבשת עצמה, והתופעה נראתה לו מספיק חשובה כדי לציין אותה ברשימות האוֹרְניתוֹלוֹגיוֹת שלו חודשים אחדים לאחר מכן, בהפלגה חזרה. ככל הנראה הוא חשב שהציפורים הן זנים (varieties) גיאוגרפיים של מין דרום-אמריקאי אחד או יותר – והוא הירהר בבעיה באחת מן ההערות האורניתולוגיות שלו:
כשאני רואה את האיים האלה, הנמצאים בטווח ראייה זה מזה וכוללים מצאי מוגבל בלבד של חיות, איים המאוכלסים בציפורים האלה, השונות במקצת במיבנה גופן אך תופסות אותו מקום בטבע, עלי לחשוד שאין אלה אלא זנים […] אם קיים ולוּ הבסיס הקלוש ביותר להערות אלה, כי אז יהיה זה ראוי בהחלט לחקור את הזואולוגיה של הארכיפלג הזה; מפני שעובדות כאלה עשויות לערער את יציבות המין.

בקֵייפּטאוּן, ביוני 1836, הוא שוחח עם האסטרונום הדגול ג'ון הֶרשֶל (Herschel), שחי באותם ימים בדרום אפריקה במטרה לצפות בשמי חצי-הכדור הדרומי. השניים שוחחו אולי על בריאת המינים באמצעות חוקי הטבע, אם כי קשה להניח שהרשל העלה אז על דעתו את האפשרות שקיים מוצא טבעי למינים הביולוגיים. הוא קרא זמן לא-רב קודם לכן את עקרונות הגיאולוגיה של לַייאֶל. הרשל, שהכיר את לַייאֶל באופן אישי, כתב לו שמוצא המינים בעיניו הוא חידה אלוהית, "חידת החידות", כפי שעתיד דרווין לנסח זאת לימים.

גורם נוסף באותו מסע עתיד להיות בעל משמעות רבה, אף-על-פי שדרווין אינו מתייחס אליו כלל במוצא המינים. אוכלוסיות האדם המגוּונות שאותן פגש הסעירו ללא הרף את מחשבתו, והדברים שכתב לאורך מסע הבּיגל כוללים התייחסויות ססגוניות לגַאוּצ'וֹס, שעימם חצה את ארגנטינה, לאינדיאנים של פָּטָגוֹניה, לבני טַהיטי החסונים והשלווים, למַאוֹרים עזי-הנפש ולאַבּוֹריג'ינים של אוסטרליה, וכמובן גם למיסיונרים, למתיישבים ולעבדים. לכל אורך המסע ביטא את ההשקפה שכל בני-האדם הם אחים מתחת לעורם.
אחד הגורמים המהותיים בדעותיו ההולכות ומתגבשות בדבר אחדותה של האנושות היה התנגדותו העזה לכל צורה של עבדות. התנגדות פוליטית לעבדות היתה חלק בלתי-נפרד מהשקפת העולם של משפחתו: אֶרַסְמוּס דרווין הראשון פעל נמרצות למען שיחרור העבדים בבריטניה, ושיריו היללו בפומבי את המדליה המפורסמת של ג'וֹזַאיָה וֶדג'ווּד, שעליה נחרת המוֹטוֹ "האם לא אדם אני ואח?". אביו של דרווין, אחיותיו ובני-הדוד שלו – כולם היו שותפים כמוהו לתנועות של ראשית המאה התשע-עשרה למען ביטול העבדות. מסעה של הבּיגל נערך בדיוק בתקופה שבה תנועות ההמונים הפילאנתרוֹפּיוֹת האלה הגיעו לשיאן בבריטניה, עם "חוק השיחרור" של 1832.
הפעם היחידה שבה דרווין ממש כעס על קפטן פיצרוֹי היתה בזמן אירוע באחת האֶסטַאנסיות (אחוזות) הגדולות בברזיל, שם כינס בעל העבדים את עבדיו ושאל אם הם שואפים להיות חופשיים. לא, ענו כולם. כאשר פיצרוֹי ודרווין שוחחו על כך בתא שלהם לאחר מעשה, פיצרוֹי סבר שתגובתם היתה אוֹתנטית לחלוטין, ואילו דרווין השיב בחום שאין בעולם עבד שיעז לומר דברים אחרים. הקפטן יצא בסערה מן התא ואמר כי שוב לא יוכלו לחיות יחד. במקרה אחר זכה דרווין להצצה אקראית אל עולמם של העבדים: יום אחד, בברזיל, חצה את הנהר במעבורת שהושטה בידי אדם שחור. כאשר נופף בזרועותיו בלי משים כדי לכוון את השייט, נדהם לראות כיצד האיש מתכווץ מפחד, מפני שחשב שהוא עומד להכות אותו.
אבל המיפגש המטלטל ביותר של דרווין היה עם תושביה הילידים של ארץ האש, טייֶרָה דֶל פוּאֶגוֹ, שייטי קאנוּ שנראו לו כאילו אין להם שום משאבים פרט ליכולת להדליק אש, אותה יכולת שבגללה נתן מָגֶלָן לאזור את שמו. הוא היה המום כשראה אותם לראשונה באוהלים הרעועים שלהם: "מראה של עבד עירום בארץ מולדתו הוא אירוע שלא יישכח לעולם", כתב באוטוביוגרפיה. ההלם שחווה באותה הזדמנות רק גבר כאשר השווה את האנשים הללו לשלושה מילידי ארץ האש שאותם פיצרוֹי הביא עימו לאנגליה במסעה הקודם של הבּיגל, ועתה חזרו למולדתם על סיפון אותה ספינה כדי לאייש תחנת מיסיון שפיצרוֹי עמד להקים באזור שממנו נלקחו, בלב טייֶרָה דֶל פוּאֶגוֹ. בעת שהותם בלונדון קלטו השלושה במהירות את השפה ואת המנהגים המקובלים באירופה, רכשו השכלה אצל כומר, ואף הצטרפו לכנסייה האנגליקנית. דרווין נדהם למראה ההבדל בינם לבין השבטים שמהם באו. ביומן המסע שלו רשם דרווין: "לא הייתי מסוגל להאמין כמה עצום ההבדל בין האדם הפראי לבין בן התרבות. הוא גדול יותר מן ההבדל בין בעל-חיים פראי לבעל-חיים מבוית". העובדה שפראים כמעט גמורים יכולים לעבור תהליך של תירבות (כפי שראה זאת דרווין) חיזקה את אמונתו כי מתחת לעור, כל בני-האדם הם בני אותו מין ביולוגי. ואמונה זו המשיכה להיות מחויבות מרכזית בחייו. והנה, במהלך ביקורה של הבּיגל בדרום הרחוק התאכזבו דרווין ופיצרוֹי כאשר גילו כי שלושת הנוצרים ילידי ארץ האש חזרו חיש מהר למצבם האַבּוֹרִיגִ'יני. הסממנים החיצוניים של הציוויליזציה אינם אלא תופעה חולפת, הירהרו שני הנוסעים.

אבל חשובה מכל היתה התמקדותו של דרווין בגיאולוגיה. הוא נהנה לקרוא את הסכֶמוֹת התיאורטיות הגדולות שהופיעו בעקרונות הגיאולוגיה של לַייאֶל, והתרגש לגלות כי לייאל אינו רואה בתנ"ך מקור סמכות שיש בו כדי להסביר את ההתפתחות הגיאולוגית של כדור-הארץ. רבים סברו כי זהו ספר רדיקלי מבחינה תיאולוגית. הֶנסלוֹ המליץ לדרווין לקרוא אותו אך הקפיד לייעץ לו "לא לקבל בשום אופן את ההשקפות המוצגות בו". מה שהטריד את הֶנסלוֹ – ומה שעתיד דווקא למשוך כל-כך את ליבו של דרווין – היתה אמירתו הנחרצת של לייאל שהשינויים המתחוללים על-פני כדור-הארץ אינם בהכרח פרוגרסיביים בטבעם. פני השטח של כדור-הארץ, סבר לייאל, משתנים ללא הרף, אבל השינויים אינם תוצאת כוונה מסוימת שמכַוון אלוהים לקראת נקודה עתידית כלשהי. בשעתו רק מעט מאוד גיאולוגים האמינו שכדור-הארץ אכן נוצר בששת ימי הבריאה. הם ראו בסיפור המקראי מֶטָפוֹרה לשלבים שאותם כדור-הארץ עבר כנראה מימיו הראשונים ועד היום. אלא שרוב הגיאולוגים קישרו את הרצף הזה אל המיתווה הכללי של תולדות כדור-הארץ על-פי המסורת היהודית-נוצרית – כלומר, ההשקפה שעל-פיה כדור-הארץ נברא על-פי דבר האל ועוצב צעד-צעד במהלך שישה או שבעה שלבים כדי לאכלס אותו בבני-אדם.
לייאל התנגד להשקפה זו, ובספרו עקרונות הגיאולוגיה טען כי פני השטח של כדור-הארץ אינם מלמדים על שלבים כאלה. הארץ עוברת ללא הרף אינספור שינויים זעירים, מצטברים, כתוצאה מכוחות הטבע הפועלים בצורה אחידה לאורך תקופות ארוכות ביותר. ברובם הגדול השינויים האלה הם קטנים כל-כך, שבדרך כלל אין האדם מסוגל להבחין בהם. אבל כיוון שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב במשך עידנים רבים, הם מצטרפים לכלל שינויים ניכרים. לייאל הדהים את עמיתיו באמירה הנחרצת שכדור-הארץ קדום לאין שיעור, שאין לו ראשית ואין סימן לאחרית, והוא ימשיך להתקיים עד אינסוף במחזורים גיאולוגיים לא-נגמרים, המתאפיינים בהתרוממות ושקיעה של גושי אדמה יחסית לגובה פני הים. אין כיווּן או התקדמות מידי שמים. הפילוסוף הגדול ויליאם יוּאֶל איש קיימברידג', שגילה עניין רב בגיאולוגיה, כינה את הגישה הזאת לכדור-הארץ בשם "אוּניפוֹרמיטַרְיאָניזְם".
לפי הערכתו של לייאל הגיאולוגיה כוללת גם את מה שאנו מכנים היום "ביולוגיה". הוא טען שאין גם קבוצות רצופות של בעלי-חיים וצמחים, ושכל מין ביולוגי נוצר לאיטו, צעד אחר צעד. תפיסה זו הציבה אותו באופן חזיתי אל מול דילֶמָה לוגית. מהדרגתיוּת בגיאולוגיה נובעת הדרגתיוּת בביולוגיה – אם הסלעים משתנים לאיטם ברשת של שינויים שאין בה גבולות מוגדרים, הרי שינוי כזה עשוי להופיע גם אצל בעלי-החיים והצמחים. אבל מאחר שלייאל לא היה מוכן לקבל שום צורה של טְרַנסמוּטַציה אצל יצורים חיים, הוא נקלע במהרה אל תוך סבך של סתירות. וכדי להוכיח כי הוא לא מאמין בעניינים אֶבוֹלוּציוֹניים, הוא יצא למתקפה ארוכה וחריפה על לַמארק.
כל העדויות מלמדות על כך שדרווין קרא את המתקפה הזאת בעניין הולך וגובר: בדרך השלילה הוא נחשף באמצעותה למידע אֶבוֹלוּציוֹני העתיד למלא תפקיד חשוב בהתפתחותו האינטלקטואלית. מאז יחסו הנלהב של רוברט גראנט באֶדינבּוֹרוֹ ועד להתנגדותו של צ'ארלס לייאל בפָּטָגוֹניה, דרווין זיהה את הרגשות העזים – ואת העוֹינוּת – שרעיון הטְרַנסמוּטַציה הצליח לעורר אצל אנשים.
הוא המשיך לעיין בשקיקה בכתביו של לייאל והשתמש ברעיונות הגיאולוגיים שלו כדי להסביר את הצורות היבשתיות שראה; הן סיפקו לו את התשתית לשלושת הספרים שכתב לאחר מכן על הגיאולוגיה של דרום אמריקה. פה-ושם מצא למיבנים גיאולוגיים הסברים נועזים שלדעתו היו מוצלחים יותר מרעיונותיו של לייאל. אחד מאלה היה התיאוריה על מקורן של שוּניוֹת האלמוגים. הסבר אחר ניסה לתרץ את התרוממותה החדשה-יחסית של שרשרת הרי הקוֹרדילְיֶירָה. ברובד עמוק יותר הוא גם אימץ את עקרון השינוי ההדרגתי של לייאל. "מדע הגיאולוגיה חב חוב עצום ללייאל, כך אני מאמין, יותר מאשר לכל אדם אחר שחי אי-פעם," הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו. והוא גם הודה בתרומתו של לייאל במכתב פרטי שכתב אחרי שובה של הבּיגל:

  • אני מרגיש תמיד כי ספרַי כמעט נולדו מתוך מוחו של לייאל, וכי מעולם לא הודיתי בכך במידה מספקת […] לזכותו הגדולה של עקרונות הגיאולוגיה ייאמר שהיה בספר הזה כדי לשנות כליל את האופן של מחשבתי, ולפיכך, כאשר הייתי נתקל בדבר שלייאל לא ראה מעולם, יכולתי במידת-מה לראות אותו מבעד לעיניו.
  • אפשר אולי לומר שאלמלא לייאל לא היה דרווין: לא היו תובנות אינטלקטואליות, לא היה מסע הבּיגל כפי שהוא נתפס היום. מחשבותיו של דרווין החלו לחוג סביב רעיון השינויים הקטנים המצטברים ויוצרים שינויים גדולים. בכך הוא עשה את אחד הצעדים התפיסתיים החשובים ביותר במסעו האישי. עד סוף ימיו הוא האמין בכוחם של שינויים קטנים והדרגתיים. בימים הבאים, כאשר עבד על תורת האבולוציה, הוא השתמש באותה תפיסה של שינויים קטנים ומצטברים כמפתח למוצא המינים.

    סוף-סוף יצאה הבּיגל למסעה הביתה, ודרווין החל לסקור את הרעיונות שרכש במהלך המסע. כל הראיות מלמדות כי לא פיתח תיאוריה של אבולוציה במהלך המסע עצמו. אבל הוא חזר כשראשו מלא וגדוש רעיונות ושאיפות מדעיות, נחוש להכניס סדר בשפע המידע שרכש. מעטים הם האנשים הצעירים שזכו כמוהו לראות את העולם כולו. הוא התרשם עמוקות מן הגודש של הטבע, מן הצבעים, מן המיגוון ומן השפע מצד אחד, ומן המאבק הקשה והאכזריות מצד שני. ואף כי החל בהדרגה לפקפק בכך שהתנ"ך הוא מקור סמכות המתעד אירועים שהתרחשו בפועל, הוא לא היה מוכן לוותר כליל על אמונתו הדתית, אולי דווקא בגלל אותה התפעמות עמוקה מפלאי הטבע. כשעמד בלב יער-העד בברזיל, הצהיר: "אין כל אפשרות להעביר בצורה הולמת את התחושות הנעלות של פליאה, הערצה ודבקות הממלאות את הלב".

    הוא חשב גם על העתיד. במהלך חלקו הגדול של המסע עדיין התעתד כנראה לפתוח בקריירה של כומר כפרי, אם כי הרעיון משך את ליבו פחות ופחות ככל שגבר ביטחונו ביכולתו כחוקר טבע. ובאמת לקראת הסוף כתב לאחיותיו כי הוא מקווה לעסוק בתולדות הטבע כמקצוע וכי הוא מקווה שיתקבל בקהילה המדעית כשווה בין שווים. בדומה ללייאל, הוא שאף להיות ג'נטלמן-חוקר עצמאי שעיתותיו בידו לכתוב ספרים ולעסוק בנושאים המעניינים אותו, בלי להיות כבול לאוניברסיטה מסוימת כמו הֶנסלוֹ, וגם לא לחסוּת כנסייתית כמו פוֹקס. בעוד תמונת הקהילה הכפרית בלב השדות הירוקים של אנגליה הולכת ומתמוססת, נרמזה לו אפשרות חדשה בדמותו של לייאל. "נראה לי כי לעשות את המעט שיכול אדם לעשותו כדי להגדיל את מאגר הידע – זוהי מטרה נאה יותר מכל אחרת שאותה יכול האדם לבור לו בחייו", כתב במכתב אחר. שינוי זה בשאיפותיו נשען על הביטחון שיש לו דברים חדשים וראויים לומר. והשינוי הזה הסתמך גם על רצונו הטוב של אביו, למסור לידיו את הירושה המיועדת לו.

    דרווין ירד לרציף נמל פַאלמוּת באוקטובר 1836, והוא אדם שונה מזה שעלה על סיפון הבּיגל חמש שנים קודם לכן, אבל עדיין לא אֶבוֹלוּציוֹניסט.


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    דילוג לתוכן