מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר

מאת: ג'נֶט בְּראון, סדרת אכסדרה. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. חלק ראשון מתוך הפרק הראשון של הספר, המתאר את הליך כתיבת הספר המשפיע ביותר ב-150 השנים האחרונות – מוצא המינים של דרווין.

עטיפת הספר 'מוצא המינים של דרווין - ביוגרפיה של ספר'
עטיפת הספר 'מוצא המינים של דרווין - ביוגרפיה של ספר'


כריכה אחורית

"יש מן הגדוּלה בתמונה זו של החיים, על כוחותיהם השונים, אשר הופחו תחילה בגופן של צורות מעטות, או של צורה אחת בלבד; ואשר, בעוד כוכב הלכת הזה סובב במחזורו בהתאם לחוק הקבוע של הכבידה, התפתחו מתוך התחלה כה פשוטה לאינסוף צורות יפות ללא גבול, נפלאות ללא גבול, שעודן מוסיפות ומתפתחות."
צ'רלס דרווין, על מוצא המינים, 1859

"ספרו של צ'רלס דרווין על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים, ראה אור בלונדון בנובמבר 1859." כך פותחת ג'נט בראון, מי שנחשבת היום לחשובה שבחוקרי דרווין, תורתו וחייו, את הספר הזה, היוצא לאור בישראל במלאת מאה וחמישים שנה לאחיו המקורי, ומאתיים שנה להולדת אביו יוצרו. מוצא המינים של דרווין: ביוגרפיה של ספר הוא פנינה נדירה וחדשנית. כפי שכותרת המִשנֶה מעידה עליו, זוהי ביוגרפיה של ספר, לא של מחברו (מאת הביוגרפית המובילה של דרווין, כמובן). והספר הוא אולי החשוב ביותר בהיסטוריה של המדע.

ולא רק במדע. אין צורך להכביר מילים, בימינו אלה, על החשיבות הפוליטית של מוצא המינים. בראון מספרת על היסוסיו של דרווין, על שינויים שעשה במהדורות שונות, חלקם בעקבות לחצים עצומים שהופעלו עליו (ומופעלים גם היום על ממשיכי דרכו). היא מסבירה מניין שאב דרווין את הרעיונות לתורתו, כיצד היא התפתחה, ולבסוף, כיצד התקבלה אז ומדוע היא ממשיכה לעורר פולמוס אדיר כל-כך, גם היום. אז הנה הוא לפניכם: הסיפור מאחורי הספר אשר שיחרר את האדם לראות את עצמו כאחת מיצירותיו הנפלאות של הטבע. לא פחות – ולא יותר.

"יהלום! ג'נט בראון מסבירה בבהירות נהדרת את המקורות, הרעיונות, וההתקבלות של מורשת מוצא המינים."
The Times
"מבריק… המבוא המושלם להבנת מחשבתו של דרווין… מלהיב מבחינה אינטלקטואלית וקל לקריאה."
Sunday Telegraph
"ג'נט בראון מציגה את רעיונותיו של דרווין בדרך רעננה להפליא. פשוט תענוג לקרוא."
The New Statesman

ג'נֶט בְּראון, ביולוגית בהכשרתה והיסטוריונית של המדע, היא הביוגרפית החשובה ביותר של דרווין. על שני הכרכים של ביוגרפיה של צ'רלס דרווין (Voyaging, 1995; The Power of Place, 2002) הרעיפו כל שבח אפשרי: "נפלא", "ניצחון מרהיב", "הכי קרוב שאפשר לחדור אל תוך מוחו של דרווין". פרופ' בראון היא גם העורכת של הכרכים הרבים של מכתבי דרווין – הכשרה מצויינת לכתיבת הביוגרפיה של מוצא המינים.

מוצא המינים של דרווין- ביוגרפיה של ספר מאת ג'נט בראון. סדרת אכסדרה.
ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. 196 עמודים. מחיר: 88 ש"ח

פרק 1 – ההתחלות

ההיסטוריה של מוצא המינים החלה זמן רב לפני היום שבו הספר יצא לאור.

צ'רלס רוברט דרווין (Darwin), ילדם החמישי ובנם השני של רופא אמיד בשם רוברט וֵרִינְג דרווין ורעייתו סוזאנה וֶדג'ווּד, נולד בשְרוּסְבְּרִי בפברואר 1809. משפחתו מילאה תפקיד מוביל בחברה המהוגנת של ערי השדה והרבתה לבקר קרובי משפחה, להשתתף במפעלי צדקה מקומיים ולצאת לחופשות בנופים המרהיבים של חופי וֵיילס. למרות שאמו מתה כשהיה בן שמונה, דרווין זכר את ילדותו המוקדמת כתקופה מאושרת מאוד. באוטוביוגרפיה שלו סיפר כי הוא זוכר רק מעט מאוד דברים על אמו או על מותה, אולי מפני ששלוש אחיותיו הבוגרות טיפלו בו בחיבה אימהית גדולה. עד כמה שאפשר לראות, האירוע המרכזי הזה של ילדותו לא הותיר בו עקבות של בעיות פסיכולוגיות ממשיות.

הוא היה ככל הנראה נער נעים-הליכות, שאהב יותר מכל לבלות עם חבריו ועם משפחתו, רחש חיבה גדולה לכפר ולסביבותיו, ונהנה לקרוא מיגוון גדול של ספרים ולהאזין למוזיקה. הוא גם זכה לקבל אהבה רבה מסביבתו: כל כתבי-היד הזמינים כיום בספריות ובארכיונים, בכל רחבי העולם, מאשרים כי למרות המחלות והמחלוקות העתידות לייסר אותו, הוא היה אדם חביב, חברותי ונוח לבריות, בעל כישרון לקשור קשרי ידידות ולקיים אותם לאורך זמן, וגם לחיות באהבה ובאושר עם רעייתו עד יומו האחרון.

אחד מסביו היה המשורר והרופא אֶרַסְמוּס דרווין, מחלוצי ההגות האֶבוֹלוּציוֹניסטית. סבו מצד אמו היה יצרן כלי החרס הנודע ג'וֹזַאיָה וֶדג'ווּד. שניהם תרמו תרומות משמעותיות למהפכה התעשייתית והיו שותפים מרכזיים בפריחה האינטלקטואלית המרשימה של המאה השמונה-עשרה. עץ משפחה מפואר כל-כך אינו יכול שלא לעורר תשומת-לב, והיסטוריונים רבים נוהגים לייחס לפחות חלק מגאונותו של דרווין לאותם שני אישים. אך מבחינת תכונות האופי לא היה כל דמיון בינו לבין איש מהם, פרט לעובדה שגם הוא צמח באווירה משפחתית אינטלקטואלית, מדעית וחופשית. עם זאת, יש חשיבות לא מבוטלת לעובדה שדרווין היה דור שלישי לעושרה של משפחת וֶדג'ווּד. הצירוף המאוד-מודרני הזה של אמידות יצרנית, מעמד חברתי נכבד, ספקנות דתית ועושר תרבותי קנה לדרווין מקום קבוע בשורות מעמד הביניים הגבוה וגם הבטיח לו סיכוי לירושה נאה – שני גורמים שהשפעתם ניכרה מאוד בהישגיו לעתיד לבוא. אפשר לומר שהוא נולד לחוגי האינטליגנציה הבריטית שנהנתה מביטחון כלכלי.

משנת 1818 עד שנת 1825 למד דרווין בבית-הספר של שְרוּסְבְּרִי (בית-ספר פרטי לנערים). בהיותו נער התעתד להיות רופא, ולפעמים התלווה לאביו בביקורי החולים שלו. הוא אהב ללקט דגימות מן הטבע. בבית-הספר גילה חיבה ללימודי הכימיה, והוא ואחיו הגדול אֶרַסְמוּס הקימו בבית מעבדה קטנה שבה ערכו ניסויים בימי החופשה. נטיות כאלה היו די אופייניות לצעירים במעמדם החברתי ובתקופתם, אך הן מגלות את ראשיתה של ההתפעמות המתמשכת של דרווין מן המדע ומעולם הטבע. בדומה לנערים רבים אחרים אהב גם הוא לשוטט בשדות. המסמכים שנשתמרו מאותם ימים מלמדים כי המיבנה הקלסי הקשוח של חינוך הבנים באותם ימים לא היה המקום שבו היה מסוגל לפרוח.

תפנית מרגשת הסתמנה בחייו בשנת 1825, כשאביו החליט להוציא אותו – בגיל צעיר יחסית – מבית-הספר הפרטי ושלח אותו ואת אחיו אֶרַסְמוּס ללמוד רפואה בבית-הספר לרפואה של אֶדינבּוֹרוֹ. באותם ימים היה נהוג הֶסדר לימודים הרבה פחות פורמלי מן המקובל היום: הסטודנטים שילמו שכר לימוד לכל קורס רפואי שנדרש להם – אנטומיה, מיילדוּת, תרופות, רוֹקחוּת. הסדר זה איפשר לאנשים צעירים מאוד ללמוד באוניברסיטה קורסים בודדים, ורק לאחר מכן להשקיע את מרצם בלימודים רציניים. דרווין בן השש-עשרה החל אומנם את לימודיו בחריצות רבה, אך המציאות של הרפואה בתחילת המאה התשע-עשרה לא נעמה לו. שני ניתוחים "גרועים מאוד", אחד מהם של ילד, שיכנעו אותו כי לעולם לא יצלח להיות רופא (באותם ימים ההרדמה עדיין היתה חזון רחוק), והוא עזב את הלימודים בשנת 1827.

אלא שבאותה תקופה קצרה נחשף דרווין להשפעות המעצבות ביותר של תקופת בחרותו, והן המשיכו ללוותו עד סוף חייו. הביוגרפים נוהגים לחזור אל השנים שעשה דרווין באֶדינבּוֹרוֹ מתוך תחושה ברורה שכל זרעי חשיבתו המאוחרת טמונים שם – ובמידה רבה הצדק עימם. אוניברסיטת אֶדינבּוֹרוֹ היתה המרכז המוביל ללימודי מדע ורפואה בבריטניה. היא היתה מעודכנת במחקר המדעי שנעשה באותם ימים באירופה והציעה קורסים בכל ההיבטים של המדע המודרני, הן בתוך האוניברסיטה והן מחוצה לה. דרווין נרשם לשיעורי הכימיה של תומאס הוֹפּ ולקורס לתולדות הטבע של רוברט ג'יימסון, קורס שנתמך גם במוזיאון משובח לתולדות הטבע. דרווין אהב מאוד לבקר במוזיאון והכיר שם את מפַחלֵץ הבית, עֶבד משוחרר בשם ג'ון אֶדמוֹנסטוֹן שהגיע לסקוטלנד מאיי הודו המערבית, וממנו למד את אמנות פיחלוץ הציפורים. שעות רבות ונעימות בילה גם בחברת האוֹצֵר ויליאם מֶקגִילִיווְרֵיי, שאיתו שוחח ארוכות על צדפים ועל ציפורים. בקורס של ג'יימסון פגש לראשונה את מדע הגיאולוגיה והתוודע אל המחלוקות שניטשו באותם ימים בשאלות ההיסטוריה של כדור-הארץ ותיעוד המאובנים – אם כי לדבריו שנא את ההרצאות היבשושיות והמשמימות של ג'יימסון ונשבע שלא יחזור לעולם לעסוק בתחום זה.

דרווין גם עשה עבודה מעשית רבה משל עצמו בתחום הטבע. הוא הצטרף לחברה הפְּלינית – אגודת סטודנטים קטנה שבמסגרתה פגש לראשונה את רוברט גראנט, מרצה כָריזמָטי בבית-הספר לרפואה, שגילה נטייה ואהדה לאנטומיה ההתפתחותית ולהשקפות האבולוציוניות שהגיעו אז מצרפת. בהנחיית גראנט החל דרווין לערוך תצפיות ביצורים ימיים רכי-גוף מן הים הצפוני, וגילה את תגליתו המדעית הראשונה: הוא מצא כי ה"ביציות" של המין Flustra, היוצרות מעין שטיח צף גֶ'לַטיני, לאמיתו של דבר אינן ביציות כלל אלא זחלים השׂוחים באופן חופשי. התגלית הוכרזה ברבים בפגישת החברה הפלינית ב-27 במרס 1827.

גראנט פתח לדרווין אופקים חדשים ורחבים. הוא הכניס אותו לחוגים המדעיים של אֶדינבּוֹרוֹ ועודד אותו להרחיב את תחומי העניין שלו בחקר הטבע. ממנו רכש דרווין את הסקרנות שעתידה מעתה והלאה ללַוות אותו בשאלת ה"היווצרות" (תהליכי רבייה מיניים ואל-מיניים) והאֶמְבְּריוֹלוֹגיה של חסרי-חוליות כמו רַכּיכוֹת, ספוֹגים ופּוֹליפּים. גראנט גם עודד את דרווין לקרוא את ספרו של לַמַארְק (Lamarck) מערכת בעלי-החיים חסרי-החוליות (System of Invertebrate Animals, 1801), ויום אחד פצח בשיר הַלל להשקפותיו של לַמארק בנושא הטְרַנסמוּטַציָה (המכונה גם טְרַנספוֹרמיזם; המלה "אבולוציה" עדיין לא נכנסה אז לשימוש). דרווין זכר כי הקשיב לו, אך למיטב זיכרונו הדברים לא עשו עליו רושם עמוק. אלא שהוא הספיק כבר אז לקרוא את ספרו של סבו על חוקי החיים והבריאות, זוֹאוֹנוֹמיה (Zoonomia, 1796-1794), שפרק קצר מתוכו כלל תיאוריית התפתחות שהזכירה מאוד את תורתו של למארק. אומנם, אֶרַסְמוּס דרווין ולמארק כבר לא היו אז בין החיים עשרות שנים, אבל הם לא נחשבו מיושנים. בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הם זכו להערכה רבה מצד הוגים רדיקליים חשובים, בזכות התיאוריות הביולוגיות שלהם ובמיוחד בזכות רעיונותיהם בתחום הטרַנסמוּטַציוֹת. רעיונות אלה בצורתם המעודכנת שימשו את גראנט כבסיס לתפיסה שעל-פיה הספוגים הם היצורים הבסיסיים שמהם התפתחו כל צורות החיים האחרות, ומשם התקדמו ויצרו את העץ האבולוציוני. דרווין עזב אפוא את אֶדינבּוֹרוֹ כשאופקיו האינטלקטואליים רחבים הרבה יותר מן המקובל אצל צעירים בני גילו. הוא כבר עמד על ערכן של שאלות נשגבות בדבר מוצא וסיבות, ונתקל באופן ישיר בהסברים אֶבוֹלוּציוֹניסטיים על דפוסי חיים, אם כי אין יסוד להאמין שכבר אז הפך לאֶבוֹלוּציוֹניסט.

אביו של דרווין לא היה מרוצה משינוי הכיוון שהסתמן אצל בנו. זמן קצר לאחר מכן, אחרי כמה ויכוחים קצרים בבית וחזרה קדחתנית על כל הלטינית והיוונית שהספיק לשכוח מאז לימודיו בבית-הספר, החל דרווין ללמוד בכְּרַייסְט קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג' לקראת קבלת תואר כומר – הצעד המקובל הראשון לקראת הצטרפות לשורות הכמורה האנגליקנית. משפחתו לא היתה אומנם דתית במיוחד, אך בתקופה הוויקטוריאנית נחשבה ההצטרפות לכנסייה מסלול מקובל לקראת רכישת מקצוע מכובד בשורות מעמד הביניים, וכמה וכמה אנשים בחוגי משפחות דרווין וּוֶדג'ווּד היו אנשי כהונה מצוינים במחוזות הכפריים. ברוח המסורת שקבע הכומר גילברט וייט, מחבר הספר תולדות הטבע של סֶלבּוֹרן (The Natural History of Selborne), צעירים בעלי מעמד חברתי הולם והשכלה מתאימה יכלו לצפות למצוא מישרת כהונה נוחה בקהילה כפרית, שתאפשר להם שפע של פנאי למחקר עצמאי בתחום הטבע או לפעילויות שונות בחיק הטבע.

לימים כתב דרווין באוטוביוגרפיה שלו כי הרעיון להיות לכומר היה בהחלט לרוחו, גם אם ניקרו בליבו ספקות דתיים חולפים. הוא היה מודע היטב לאירוניה שבדבר. "לאור ההתקפות החריפות שספגתי מצד אנשי הדת", כתב, "מגוחך לחשוב שפעם הועדתי את עצמי להיות איש כהונה". אביו טבע בו ככל הנראה את הרעיון שהאדם צריך לָבוֹר לו משלח-יד מהוגן: הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתמך מבחינה כלכלית על הכנסה פרטית מירושה בלבד. "לך איכפת רק מרוֹבים, כלבים וציד-חולדות, ועוד תמיט חרפה על עצמך ועל משפחתך כולה", אמר פעם ד"ר דרווין, למרבה הכלימה של בנו. אם לא הרפואה, כי אז הכנסייה היתה עכשיו הנושא המרכזי בשיחותיהם.

המשך הפרק הראשון – מחר, לשאר הפרקים אתם מוזמנים לרכוש את הספר

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

26 תגובות

  1. ודאי שאין אלוהים כל עיתון מכל מקום מוציא צועק לשמים שהכל מתנהל כפי שמתנהג . או שאין אלוהים או שלא ממש מתעניין בשום דבר.

  2. "כל הזרמים הדתיים (אבל כולם!) שואפים להשליט פה מדינת הלכה"
    לכל זרם דתי יש מפלגה? שהגדירה את מטרתה כך?
    לא ענית על זה.
    בכל מקרה עזוב. השיחה הזאת נהייתה סוג של התנצחות ללא כל מטרה.

  3. עופר:
    אגב, לא אמרתי שאתה מכליל את כל הדתיים כמתנגדי הדמוקרטיה.
    אמרתי שלא חשוב לי אם אתה עושה זאת או לא וזה היה בתגובה לדבריך שאמרו שאינך עושה זאת.
    אמרתי שזה לא חשוב מה אתה עושה ואיך אתה מגדיר כי מה שקובע אלו המפלגות הדתיות.

  4. עופר:
    הניסוח שלי היה מדויק.
    דיברתי על כל הזרמים הדתיים ולא על הפרטים הדתיים.

  5. קודם כל, כל הכבוד על פועלך. כן ירבו אנשים כמוך. מי יודע אולי אני יצטרף.

    לא יודע איפה כתבתי שאני מכליל את הדתיים כאויבי הדמוקרטיה. כי אני לא. דווקא זה היית אתה שעשית את זה.

    "כל הזרמים הדתיים (אבל כולם!) שואפים להשליט פה מדינת הלכה"
    לכל זרם דתי יש מפלגה? שהגדירה את מטרתה כך?

    בכל מקרה לאחר קריאת החלק השני של תגובתך אני שמח שהובהרה הסוגייה לגבי דעותיך על דתיים. ולמרות שרבות מאמירותך הראו הכללה לגביהם. אולי אי ההבנה נבעה מבעיה של ניסוח אצלך או הבנת הנקרא אצלי.
    אני לא מסכים איתך לגבי המשפט האחרון. ישנם הרבה דתיים, אפשר להגיד אפילו רוב הדתיים. שכן נפטרו מרעיונות גרועים לדעתם. ההבדל הוא שסולם הגרוע-טוב שלהם שונה משלך.

  6. עופר:
    קודם כל – כן – עשיתי. אני בין מקימי מפלגת אור שחרטה על דגלה את ביטול המגזריות בחברה הישראלית וזה כולל גם את המלחמה בהתבדלותם של הערבים תושבי ישראל.
    http://www.orr.org.il
    בכלל לא חשוב לי אם אתה מכליל את כל הדתיים כמתנגדי הדמוקרטיה. המפלגות המייצגות אותם הגדירו כך את מטרותיהן והן, בניגוד לך, מוסמכות לייצג אותם.
    יש גם דתיים שאינם מצביעים למפלגות הדתיות. עם אלה אין לי בעיה ומעולם לא אמרתי שיש לי.
    בכלל – אתה כל הזמן מנסה להדביק לי דעות על כל הדתיים ואתה עושה זאת ללא כל ביסוס.
    כמובן שיש לי מחלוקת עם כל מי שמאמין בשטויות אבל כל עוד הוא דוגל ב"חייה ותן לחיות" (ובמאמר מוסגר – בעשותו זאת הוא בפירוש עובר על חוקי דתו) – אין לי בעיה אתו.
    את הדת ייסדו אנשים – זה נכון – אנשים מלפני שנים רבות שלא ידעו הרבה על העולם.
    היו ביניהם גם אנשים חכמים וגם פחות חכמים.
    אני מקבל חלק ממסקנותיהם ודוחה אחרות.
    ככלל – עצם הקריאה לאמונה כתחליף למחשבה ביקורתית היא אם כל חטאת וזה אחד ממרכיביהן החשובים של כל הדתות. זה דבר נורא ואיום וזה חלק מהותי בדת.
    חלק מאד מהותי אחר הוא ההפרדה המלאכותית שיוצרת הדת בין מאמיניה לבין אחרים. חלק זה הוא הגורם לרוב שפיכות הדמים בעולם.
    אדם עם מחשבה ביקורתית יודע לקחת מן הדת את הרעיונות היפים ולהפטר מן הרעיונות הגרועים.
    אדם כזה הוא – מתוך הגדרה – לא דתי.

  7. מעניין אותי אם בתור אדם שהנושא מאוד קרוב לליבו, באמת מימשת את זכותך הדמוקרטית ועשית משהו פעיל נגד "ההשתלטות העוינת" של הדתיים על ישראל. חוץ מדיבורים באתר כמובן. אם כן. כל הכבוד. שמח על כך.

    אני נגד כל קבוצה שמטרתה ביטול הדמוקרטיה בישראל. אם זאת העדה החרדית מירושלים או ועדת המעקב של ערביי ישראל. אני לא פנאט נגד קבוצה אחת ויחידה. ובנוסף, וזו תוספת חשובה, אני לא מכליל את כל מי ששם כיפה על הראש בתור אדם שרוצה לגרום לביטול הדמוקרטיה בישראל. כמו שאני לא מכליל כל אדם שפותח את הבוקר שלו באמירת סאבח אל חיר יא זלמה ברצון לביטול הדמוקרטיה בישראל.

    אולי תופתע מיכאל אבל עם חלק מדעותיך אני מסכים. החלק שבו אני לא מסכים איתך הוא שאתה רואה את הדת בשחור ולבן. במקרה שלך כמובן, שחור בלבד. את הדת יצרו אנשים. מי שהולך אחרי הדת הם גם, במפתיע, אנשים. שיכולים להיות לפעמים חכמים לפעמים פחות, רוב האנשים בעולם הם פחות. וזאת הבעיה.

  8. עופר:
    אני נגד כל שימוש בדמוקרטיה שמטרתו להרוס את הדמוקרטיה.
    יש הבדל בין קידום האינטרסים שלך במסגרת הדמוקרטיה תוך השארת הדמוקרטיה על כנה לבין ביטול הדמוקרטיה.
    אם אינך מכיר בהבדל הזה אז חבל על הזמן שאני מקדיש לך.
    אני מציע לך לצפות פעם בקישור הבא. אולי תתפכח:
    http://video.google.com/videoplay?docid=1232718550543562442&hl=en

  9. ואני מאמין שאין מקום להשוואות כמו שעשית. גם אם זה בצחוק או דרך מעוותת להעביר מסר.
    מאוד מוריד מהערך שלך כאדם.

  10. אתה לא תופס שאין שום הבדל.
    לא תמיד מה שאתה תופס הוא הדבר הנכון מיכאל.
    הערבים לא משתמשים בדמוקרטיה כדי להרוס את המדינה?
    הימנים לא משתמשים בדמוקרטיה כדי להפוף את המדינה למדינת "אפרטהייד"?
    השמאלנים לא דופקים את המדינה עם קריאות החרם שלהם והפגנות לא חוקיות נגד גדר ההפגנה?
    כל קבוצה משתמשת בדמוקרטיה כדי לקדם את עצמה. האחריות שלך היא לגרום לכך שהקבוצות האלה ישארו בגדר קיצון.
    הקיום שלהם הוא לגיטימי בדיוק כמו של הדתיים.

  11. עופר:
    אתה לא תופס את ההבדל.
    האם שמעת את המונח "דמוקרטיה מתגוננת"?
    אסור לדמוקרטיה לאפשר את השתלטותם של כוחות אנטי דמוקרטיים.
    יש מקום למגוון דעות אבל השימוש בדמוקרטיה כדי להפוך אותה כבר הביא לנו את מלחמת העולם השנייה.
    מדינת הלכה אינה מדינה דמוקרטית.

    חוץ מזה – אל תעליב אתך החיידקים. להם אין תודעה ואין להם שליטה במעשיהם. לכן לא ניתן להאשים אותם.
    לכן גם צריך להילחם בהם באמצעים כימיים ולא בדיבורים.

  12. מיכאל, מה עם הערבים שרוצים פה מדינה ערבית.
    ומה עם הימנים הקיצוניים שרוצים טרנספר כדי שיהיו פה רק יהודים.
    ומה עם השמאלנים שרוצים להחזיר את כל השטחים של 67 ואולי בעצם לטשטש את הגבולות ולעשות פה מדינה דו לאומית. זוהי המהות של הדמוקרטיה בישראל היא מקבלת גם דעות שהם לא דמוקרטיות או עומדות נגד העקרונות עליהן נבנתה המדינה הזאת. עם הרוב יבחר להאמין בדעות האלה so be it. התפקיד שלך הוא לעמוד על דעותיך אך לכבד את העובדה שמותר לבנאדם להאמין במשהו שונה ממך.
    דרך אגב הניסוח שלך דוחה אותי. אתה עושה אנלוגיה של הדתיים לחיידקים. את זה אתה יודע איפה עשו.

  13. ואני שואל האם האנושות לא הולכת לכליה כאשר האוכלוסיות החלשות והבורות מתרבות בכל העולם הרבה יותר מהאוכלוסיות המשכילות.
    לפי המספרים היבשים, בתוך עשורים בודדים מדינת ישראל (אם תהיה קיימת עד אז) תהיה מדינה של שני מגזרים שכיום לפחות הם חלשים כלכלית והשכלתית אבל חזקים בפאנטיות הדתית שלהם – חרדים וערבים.
    או אז לצערי הבורות, והדת ינצחו והמדע והפיתוח ידחקו לפינה – אני חושש שהגורל יהייה כגורל מדינות באפריקה.

  14. עופר:
    כל הזרמים הדתיים (אבל כולם!) שואפים להשליט פה מדינת הלכה.
    זה עוד מעבר לעובדה שהחברה בנויה מרבדים כשכל רובד משמש מצע לפריחתו של רובד אחר והדתיים הלאומים (שאגב הולכים ומתחרדים) הם מצע הגידול של החרדים.
    החילוניים שמגלים סובלנות כלפי מצע הגידול הזה הם מצע הגידול של שניהם.

  15. מעולה, ביקורת זה תמיד טוב. לשמוע ולהשמיע.

    אני חושב שזה גם מקום טוב להגיד תודה על תיחזוק האתר אבי. אני כבר כמה וכמה שנים נוהג לגלוש לאתר להתעדכן ולקרוא קצת. גם את התגובות כאן תענוג לקרוא, אנשים שרוצים ללמוד וללמד.
    בקיצור, ישר כוח!

  16. אל תדאג כפי שזה מסתמן כולם יזכו אצלי לביקורת – גם החרדים, גם הערבים, גם הדתיים הלאומיים גם החינוך הממלכתי (רק בשבוע שעבר שודר בערוץ 10 סרט על שולןמית אלוני שנזנחה בידי אנשי מפלגתה היא כי רצתה לקדם לימוד האבולוציה בבתי הספר החילוניים), וגם הממשלה שנותנת לכל זה לקרות.

  17. כתבתי שאתה "רומז" לכן אני לא יכול להגיד שלזה בטוח התכוונת. אבל מתוך הקשר לכל שאר האמירות שלך באתר, אפשר לקחת את מה שאמרת לכיוון הזה.
    אם זה לא מה שהתכוונת אני שמח.

  18. עופר, מהיכן הבנת שהמאמר שעוד לא נכתב יהיה רק נגד החרדים? אין לי ידע לגבי רמת החינוך המדעי אצל הערבים אבל אני די משוכנע שלמעט בית ספר אחד או שניים היא לא מי יודע מה.

  19. א. יש הבדל בין חרדים לבין דתיים לאומיים – ואנחנו רואים את זה גם בנתונים. לכן להגיד דתיים מיכאל זאת טעות- כי גם להם יש חינוך ממלכתי. לחרדים אין.
    ב. יש משהו מוזר בעובדה שהתגובה שלך, אבי, היא רק כלפי החרדים ולא גם כלפי הערבים. לי נראה מאוד ברור שיש גם סיבות משותפות לשינויים האלו בשני המגזרים. ולכן לרמוז שהכל נובע משטיפת מוח דתית של החרדים זה נראה לי קצת יומרני.

  20. לכל האנשים השפויים שמתבטאים פה לפעמים בהגנה על הדתיים:
    שימו לב לתגובה (1) של הטרול .

  21. שלום,
    לאחרונה נתקלתי בפורום מגניב ראשון מסוגו בישראל:
    israreader.com/forum
    זהו פורום בנושא קוראים אלקטרוניים, ספרים אלקטרוניים ועוד.
    הרבה כתבות מעודכנות, שאלות ותשובות ועוד.
    כנסו, הרשמו ותהנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן