האב הנשכח של תורת האבולוציה

100 שנה למותו של אלפרד ראסל וולאס

ב-18.6.1858 קיבל צ’ארלס דרווין (Darwin) מכתב ששינה את חייו. דרווין כבר היה ביולוג וגיאולוג מוכר ומוערך, אבל רק אחדים מחבריו הקרובים ביותר ידעו על התיאוריה המהפכנית המתגבשת אצלו כבר זמן רב. 22 שנים חלפו מאז שב דרווין לבריטניה ממסעה של הספינה “ביגל” סביב העולם. בשנים שלאחר ההפלגה פרסם דרווין ממצאים רבים, אבל בה בעת התחבט בשאלה שהעסיקה אותו יותר מכל: כיצד נוצרים מינים חדשים של יצורים חיים. כבר בסוף שנות ה-30 התגבשה אצלו ההכרה שהתשובה נעוצה במנגנון הברירה הטבעית. כל פרט באוכלוסיה שונה מן האחרים בהבדל זעיר, אקראי, כמו שינוי קל באורך הצוואר. לעיתים שינוי בטבע עשוי להעניק יתרון לאחד הפרטים האלה, למשל בצורת המייבשת את הצמחיה ומקנה יתרון לבעלי צוואר ארוך, שיכולים לכרסם את העלים הגבוהים ביותר. במצב כזה, סביר שיותר חיות ארוכות צוואר ישרדו, ויזכו להעמיד צאצאים, שמן הסתם יהיו גם הם ארוכי צוואר. כלומר, הטבע הוא שבורר את הפרטים המתאימים ביותר להישרדות. התמשכות תנאי החום והיובש תוליד עוד ועוד מחזורי ברירה כאלה, עד שהחיות בעלות הצוואר הארוך כבר יהיו שונות לגמרי מאבותיהם הקדמונים, שאולי נדדו לסביבה מתאימה יותר, הסתגלו למקור מזון אחר או פשוט נכחדו. מזל טוב! מין חדש נולד.

תיאוריה בהמתנה

במשך שנים ארוכות שכלל דרווין את התיאוריה, פיתח אותה ואסף עוד ועוד ממצאים המחזקים אותה. ואולם, הוא חשש מאוד לפרסם את התאוריה החדשה. דרווין הבין כי הסבר להיווצרות מינים שלא עולה בקנה אחד עם סיפור הבריאה המקראי, עלול לעורר התנגדות עזה. הוא גם צפה שעד מהרה יגיע הוויכוח לשאלת מוצאו של האדם – שלדידו לא היה שונה מחיות אחרות בדרך היווצרותו – עמדה שוודאי תהיה לצנינים לא רק בעיני הכנסייה, אלא בעיני חוגים רחבים באנגליה הוויקטוריאנית, שלא יראו בעין יפה את דברי הכפירה. דרווין המשיך ללטש את התיאוריה שנים ארוכות ולעבדה לחיבור מהודק ומנומק, עד שקיבל את המכתב ששמט את הקרקע מתחת לרגליו. חוקר טבע אלמוני כמעט לגמרי, אלפרד ראסל וולאס (Wallace), ביקש ממנו לעבור על מאמר שכתב, ובו הוא מסביר את היווצרות המינים בדרך זהה כמעט לגמרי לרעיונות של דרווין, אף על פי שלא השתמש במונח “הברירה הטבעית” שטבע דרווין.

על פני המים

וולאס היה שונה מאוד מדרווין ומחבריו, הן מבחינת הרקע המקצועי, אבל בעיקר מבחינת המעמד הכלכלי והחברתי. הוא נולד בוויילס ב-1823 (14 שנים אחרי דרווין), השביעי מתשעת ילדיהם של אם אנגליה ואב ממוצא סקוטי, איש עסקים כושל למדי שהצליח בעיקר לאבד את מעט ההון המשפחתי. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, התחיל לעבוד עם אחיו הבכור, וויליאם, שהיה מודד קרקעות. כעבור כמה שנים נקלע העסק של וויליאם לקשיים, ואלפרד התחיל ללמד רישום במכללה בלסטר, כשאת רוב זמנו הפנוי בילה בספריה הציבורית שם, גומא ספרי מדע. שם גם התיידד עם האנטומולוג (חוקר החרקים) הצעיר הנרי בייטס (Bates) שנטע בו את האהבה לתחום. ב-1845 מת וויליאם, ואלפרד ניסה לשקם את עסק המדידות בכוחות עצמו. העבודה הרבה באזורים כפריים אפשרה לו לייחד יותר ויותר זמן לתחביבו החדש – איסוף חרקים ולימודם. שלוש שנים מאוחר יותר החליט וולאס לנסות להתפרנס מתחביבו, הותיר את העסק לאח אחר שעבד עמו ויצא עם בייטס לאגן האמזונס בברזיל, שם קיווה להתפרנס מאיסוף חרקים נדירים ובעלי חיים נוספים, ומכירתם למוזיאונים ברחבי העולם. בתום ארבע שנים של מסעות בברזיל (ולאחר שנפל למשכב), הפליג וולאס בחזרה לאנגליה עם שללו הרב. לרוע מזלו, האניה ששט בה עלתה באש וטבעה, על כל מטענה. הנוסעים והצוות היטלטלו עשרה ימים בשתי סירות הצלה, בטרם אספה אותם אניה אחרת בדרכה לאנגליה. במשך שנה וחצי התקיים וולאס מכספי הביטוח של האוסף שטבע, התערה בהצלחה מסויימת בחברה המדעית של לונדון, כתב מאמרים ופרסם שני ספרים – יומן של מסעו בברזיל וספר מקצועי על סוגי הדקלים השונים של אזור האמזונס. שניהם עוררו תגובות חיוביות, אך לא יותר מכך. בתקופה ההיא התחיל גם וולאס לתת דעתו ביתר שאת בשאלת דרכי ההתפתחות של מינים חדשים, אך עדיין לא כתב דבר. ב-1853 שם פעמיו למסע איסוף חדש, אל הארכיפלג המלאי, האזור שהוא כיום אינדונזיה ומלזיה.

אבולוציה של תיאוריה

בשמונה השנים ששהה בארכיפלג המלאי היה וולאס לאחד מחוקרי הטבע הפוריים של זמנו. הוא אסף כמעט 130,000 פריטים, בהם כ-1,000 מיני בעלי חיים שהיו חדשים למדע. הוא השלים משימות מחקר רבות, והפך במידה רבה למייסד הביו-גיאוגרפיה – תחום המחקר העוסק בתפוצתם של מינים שונים. במהלך עבודתו יצר וולאס קשרים עם מוזיאונים, אספנים וחוקרים. אחד מהם היה דרווין עצמו, שקיווה כי וולאס יוכל להשיג בעבורו ציפור נדירה. ב-1856 קרא דרווין מאמר של וולאס, ושיבח את עבודתו במכתב אישי ששלח אליו. בפברואר 1858, בעודו נאבק במחלת המלאריה שתקפה אותו, חווה וולאס רגע של השראה. הוא חשב על אוכלוסיות בני אדם בפפואה, ועל האופן שבו דוחקים מתיישבים ממלזיה את רגליהם של ילידי המקום ואז עשה את ההשלכה לבעלי חיים ולרעיון כי הסביבה היא הבוחרת את הפרטים המתאימים יותר לשרוד. כשהתאושש מעט, מיהר וולאס לנסח את רעיונותיו במאמר, ולשגר אותם לדרווין. כשקרא דרווין ההמום את המאמר, כתב לחברו הקרוב צ’ארלס לאייל (Lyell) “אילו הגיעה לידי וולאס הסקיצה של של כתב היד שלי מ-1842, הוא לא היה יכול לחבר תקציר טוב יותר”.

הברירה הטבעית

לא בכדי חש דרווין שהקרקע נשמטת תחת רגליו. חוקי הכבוד הג’נטלמני של התקופה חייבו אותו לאפשר לוולאס להיות זה שיפרסם ראשון את התיאוריה. ואולם, חבריו הקרובים של דרווין, שידעו על מפעל חייו, סברו שיש מקום לתמרון. על פי הצעתם, התיאוריה החדשה הוצגה בשני מאמרים – זה של וולאס ואחד של דרווין – בכינוס מדעי בלונדון כעבור שבועיים בלבד. וולאס לא ידע על כך דבר. רק כעבור כמה חודשים הגיע לידיו באינדונזיה המכתב של דרווין ושל חבריו, המסביר לו את הנסיבות ומציע את הסדר ההכרזה המשותפת (שכבר התקיימה ממילא עד שקיבל את המכתב). וולאס הודה לימים כי היה המום מהמכתב, אך מיד השיב עליו בחיוב וכתב לדרווין ולחבריו שההסדר מקובל עליו. אפשר לטעון שדרווין נהג בנדיבות כלפי ראסל, משום שהיה יכול לעלים את המאמר שנשלח אליו ולהציג לבדו את התיאוריה שלו. ואולם, אפשר לראות בהסכם הפשרה גם ניצול של ראסל, שלא היה יכול להתנגד להצעה הזו בשל מעמדו הנמוך. הוא היה חסר השכלה פורמלית, נטול הבסיס הכלכלי האיתן שממנו נהנו דרווין ובני חוגו, ומעולם לא התקבל כחבר שווה זכויות באצולה המדעית של לונדון. וולאס נשאר באזור המלאי והמשיך בעבודתו. דרווין, לעומת זה, התיישב לכתוב במלוא המרץ, ובנובמבר 1859 פרסם את ספרו הנודע ביותר “על מוצא המינים בדרך של ברירה טבעית”. אף על פי שתורת האבולוציה (שטרם נקראה כך) התחילה לעורר סערה ציבורית לאחר ההכרזה המשותפת בקיץ 1858, הופעתו של “מוצא המינים” היא שחוללה את הסערה הציבורית הגדולה, ועוררה מחלוקות נוקבות בין חסידי התאוריה לבין ה”בריאתנים”, ובמבט רחב יותר – התנגשות חזיתית בין המדע לדת.

רק בגלל הרוח

רוב הסערה הציבורית כבר שכחה ב-1862, כשוולאס שב לאנגליה אחרי שמונה שנים באזור אינדונזיה. וולאס ודרווין לא רק נפגשו פנים אל פנים, אלא אף התיידדו מתוך הערכה הדדית. ואולם, האידיליה לא ארכה שנים ארוכות. כמה מחלוקות מדעיות התגלעו בין מייסדי תורת האבולוציה, ובראשן השאלה בדבר התפתחות האדם. כאמור, דרווין ראה באדם עוד חוליה בשרשרת האבולוציונית, שנוצרה על פי אותם כללי ברירה טבעית, ואף פרסם את הדברים בספר נפרד “מוצא האדם”, ב-1871 (ב”מוצא המינים” הוא נזהר מעיסוק בסוגיה, מחשש להרגיז יותר מדי את אנשי הדת). וולאס, לעומתו, טען כי האבולוציה דחפה את הקופים רק עד סף האנושות, אלא שבנקודה זו נכנסה לזירה התודעה או הרוח, ושינתה את כללי המשחק. וולאס הצטרף לדת הספיריטואליסטית, הדוגלת בהמשך קיומה של הנשמה גם לאחר מותו של הגוף הגשמי, טען כי האבולוציה אינה יכולה להסביר תופעות כמו שכל ומוסר, שעיצבו את הציוויליזציות האנושיות. דרווין, אגב, הגיב בחריפות על העמדה הזו שפרסם ראסל וכתב לו “אני מקווה שלא רצחת את הילד שלך ושלי”. ואולם, על אף המחלוקות הנוקבות בכמה סוגיות, וולאס נותר חסיד נאמן של תורת האבולוציה וגם של דרווין עצמו. ב-1889 (שבע שנים אחר מותו של דרווין), פרסם את אחד הספרים הבולטים המסבירים את תורת האבולוציה, והעניק לספר (ולתורה) את השם “דרוויניזם”.

הקדים את זמנו

ואולם, העבודה על תורת האבולוציה, היתה רק חלק קטן מעבודתו המדעית הרחבה של וולאס. הוא המשיך לפרסם במרץ מחקרים רבים על נושאים ביולוגיים מגוונים, בעיקר סיווג מינים ותפוצתם. בנושאים רבים הוא הקדים את זמנו, וכך למשל הזהיר כבר לפני יותר ממאה שנים שכריתת יערות מופרזת באזורים טרופיים תגרום נזק סביבתי כבד, עקב סחיפת קרקעות. וולאס גם היה אחד הראשונים להתייחס בכלים מדעיים לשאלה אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, ואף פרסם ספר בנושא. הוא גם הרבה לעסוק בנושאים חברתיים שונים, וטען כי על המדינה לקנות (או להלאים) קרקעות רבות, כדי להשכיר אותן במחיר שווה לכל נפש. בין שאר פעליו הרבים, הצליח וולאס להסתבך שוב ושוב בתקריות מביכות. הוא התנגד בחריפות למתן חיסונים בנימוק שאינם מועילים, ואף הואשם בהטעיית ועדה מלכותית שדנה בנושא ושמעה את עדותו. במשך שנים ניהל מאבקים מתוקשרים עם תומכי החיסונים, דבר שפגע ביוקרתו המדעית. במקרה אחר, וולאס, שתמיד היה זקוק לכסף, נענה לאתגר של בעל הון שהאמין בכל לבו שהארץ שטוחה, והציע הון של 500 ליש”ט למי שיפריך את הטענה. וולאס, שתמיד היה זקוק לכסף, עשה זאת באמצעות הצבת עמודים מרוחקים בגובה זהה, כך שבמבט בטלסקופ היה אפשר לראות שאחד מהם נראה נמוך יותר, מה שמוכיח כי הארץ כדורית. הוא ניצח בהתערבות, אך במקום לשלם לו תבע אותו האיש על הונאה, וההתדיינות המשפטית הממושכת עלתה לוולאס לא רק בתסכול רב, אלא גם בסכום גבוה בהרבה מהפרס המקורי.

הכרה מאוחרת

על אף חייו המקצועיים הסוערים, את חייו האישיים ניהל וולאס בשקט יחסי. ארבע שנים לאחר שובו מאינדונזיה נשא לאישה את אנני מיטן (Mitten), בתו של בוטנאי שעמו התיידד בברזיל, ונולדו להם שלושה ילדים. לאורך כל חייו נאבק על קיומו הכלכלי, ופעמים רבות נזקק לעזרת חברים (בהם דרווין) כדי לקבל מענקי מחקר או סיוע אחר. ואולם, חרף מצבו הכלכלי ועל אף העובדה שבריאותו לא תמיד היתה טובה, האריך ימים עד אחרי יום הולדתו ה-90, והמשיך לעבוד עד שמת בשנתו, בדיוק היום לפני 100 שנים.

וולאס זכה בחייו בפרסים ובאותו הוקרה על עבודתו המקיפה, שהסתכמה ביותר מ-4,000 מאמרים וספרים, אך לאחר מותו לא נכלל בספרי הזהב של ההיסטוריה המדעית של בריטניה, מן הסתם גם בשל מעמדו הנמוך וחייו הסוערים. ואולם, בחלוף השנים התבררה בהדרגה תרומתו הגדולה לתחומים רבים כמו ביו-גיאוגרפיה, אקולוגיה, וכמובן תורת האבולוציה. בשנים האחרונות זוכה שמו לעדנה, בין השאר בזכות כמה ביוגרפיות המשרטטות את דיוקנו המורכב ושופכות אור על חשיבותה של עבודתו המדעית.