עולם הולך ונעלם

מחקרים חדשים ממחישים את הסכנות בהכחדת בע"ח גדולים

עדר ממותות. איור: shutterstock
עדר ממותות. איור: shutterstock

הכחדת הדינוזאורים לפני כ-65 מיליוני שנים שינתה את ההיסטוריה של החיים על פני כדור הארץ. רוב המדענים מקבלים כיום את הסברה שההכחדה נגרמה מפגיעת אסטרואיד גדול, דבר שגרם להיתמרות ענני אבק אדירים בכל העולם. נוסף על כך, פליטת חומר לוהט ממעטפת כדוה"א גרמה להתחממות האוויר, התאדות מקורות מים, שריפות והיווצרות פיח רב באוויר, נוסף על האבק. כל אלה פגעו קשות בצמחיה, בעקבות זאת נכחדו בעלי חיים אוכלי צמחים, ובעקבותיהם באו הטורפים, הניזונים מאוכלי הצמחים. כך, לצד הדינוזאורים נכחדו עוד מינים רבים של צמחים ובעלי חיים בהם האמוניטים (חלזונות ימיים עתיקים שגודל קונכייתם הגיע לעיתים למטרים אחדים), אצות רבות, ומינים שונים של מיקרואורגניזמים. ההכחדה הזו סללה את הדרך להתפתחות קבוצת בעלי חיים שעד אז היה לה מקום שולי על כדור הארץ – היונקים.

 

החלפת שלטון

בעידן הדינוזאורים, רוב היונקים היו מכרסמים זעירים – דמויי עכברים, אך במקרים רבים אף קטנים מהם – שהיו פעילים בעיקר בלילות וניזונו מחרקים או מביצי דינוזאורים. ואולם, היעלמותם של אדוני היבשה איפשרה ליונקים להתפתח במהירות רבה יחסית למינים חדשים, ולהשתלט על בתי גידול רבים. בתוך כמה עשרות מיליוני שנים, מינים רבים של יונקים – בהם ענקיים – הם אדוני הארץ והים החדשים. ואולם, לפני כהרף עין אבולוציוני – פחות משני מיליון שנים – הופיע יונק חדש, בגודל בינוני, ששינה בלי היכר את פני עולמנו. היונק החדש התפשט מאפריקה לאסיה ולאירופה, ובסופו של דבר הגיע לכל חלקי כדור הארץ. שורת מחקרים המתפרסמים השבוע בבטאון האקדמיה האמריקנית למדעים (PNAS), ממחישים עד כמה היתה הרסנית התפשטותו של היונק החדש – הוא האדם, כמובן – על המינים האחרים ועל הטבע כולו.

גשר קר מאוד

ב-2006 עסק צוות של מהנדסים ופועלים במדידות לקראת הנחת מסילת רכבת במרכז אלסקה, כשאנשיו גילו מחנה של ציידים מלפני כ-11,500 שנים. במקום נפתחו חפירות ארכיאולוגיות מקיפות, וב-2013 נתגלה שם אחד הממצאים המסקרנים מהתקופה: שלדים של שני תינוקות. אחד של תינוק בן 6-12 שבועות, והאחר של עובר שנולד בטרם עת, ככל הנראה בשבוע ה-30 להריון. הציידים במחנה קברו כנראה את התינוקות באדמה, מה שאיפשר לעצמות להשתמר. נכון להיום אלה השרידים הקדומים ביותר של בני אדם ביבשת אמריקה, או ליתר דיוק – השרידים הקדומים ביותר שמצבם איפשר להפיק מהם דגימות DNA (עצמות אחרות שנתגלו היו של בני אדם שגופותיהם נשרפו והחומר הגנטי שלהם נהרס). החוקרים ניתחו את ה-DNA המיטוכונדריאלי של שני התינוקות – זה DNA שאינו נמצא בגרעין התא אלא במיטוכונדריה, וייחודו בכך שהוא עובר מדור לדור רק דרך האם. באופן זה הוא אינו מתערבב עם זה של האב, ומאפשר להתחקות אחר שושלות גנטיות ארוכות. במחקר החדש החוקרים משווים את ה-DNA של התינוקות (שמוצאם מאמהות שונות) לזה של אוכלוסיות שונות ביבשת אמריקה, ומסיקים כי זו החוליה הקדומה ביותר בשתי שושלות גנטיות שקיימות כיום באזורים שונים גם באמריקה הצפונית וגם באמריקה הדרומית. לדברי החוקרים, מאוניברסיטת יוטה, הממצאים מחזקים מאוד את ההשערה כי מוצאן של רוב האוכלוסיות באמריקה משבטים שהגיעו מצפון מזרח אסיה דרך מיצרי ברינג (Bering) – המפרידים כיום בין רוסיה לאלסקה. מדענים מעריכים כי בשל ירידת פני הים, היה קיים גשר יבשתי במיצרים למשך כ-10,000 שנה, עד לפני כ-18,000 שנה כשתקופת הקרח הסתיימה, הקרחונים הפשירו ומי הים שוב עלו והפרידו בין היבשות.

 

הגמלים של אמריקה

לא רק בני אדם הגיעו לאמריקה על פני הגשר היבשתי מאסיה. לפני כ-15,000 שנים היו באמריקה יונקים גדולים רבים: ממותות, מסטודונים (פילים קדומים), ואוכלוסיות גדולות של גמלים וסוסי בר. היונקים האלה היו שם הרבה לפני בני האדם, וייתכן שהם עצמם הגיעו לאמריקה בגשרים יבשתיים קדומים מאוד. אין כמעט עוררין על כך שמרגע שהניח האדם את כף רגלו באמריקה, נכחדו היונקים הגדולים שם במהירות מסחררת. כבר לפני יותר מ-40 שנה העלה חוקר אמריקני השערה כי מסלול ההכחדה של היונקים האלה חופף למסלול ההתפשטות של האדם. כעת מציעים חוקרים מאוניברסיטת וואיומינג עדויות חדשות לנכונות ההשערה. החוקרים השתמשו בבדיקת פחמן רדיואקטיבי לקביעת הגיל של מאובני היונקים הגדולים. הפחמן, שהוא מרכיב מרכזי בכל החומרים האורגניים העומדים בבסיס עולם החי והצומח, מופיע בטבע בכמה צורות – איזוטופים. הפחמן הנפוץ ביותר מכונה פחמן 12 – כ-99% מאטומי הפחמן בטבע הם מהצורה הזו. כאחוז אחד הוא פחמן 13. רק אחד מכל טריליון אטומי פחמן בערך הוא אטום של פחמן 14 – בשונה משני האיזוטופים האחרים, זה חומר רדיואקטיבי, המתפרק בהדרגה. לוקח כ-5,700 שנים כדי שמחצית הכמות של פחמן 14 תתפרק ותהפוך ליסודות אחרים, ולוח המזנים הזה הוא שהופך את שיטת התארוך הזו ליעילה מאוד. בודקים כמה פחמן 14 יש בדגימה של חומר ביולוגי מסויים, ולפי הכמות החסרה אפשר לשער לפני כמה זמן היא נוצרה. בדיקת גיל של עצמות יונקים שנכחדו, העלתה כי באלסקה עיקר ההכחדה היתה מלפני 15,000 שנים ועד בערך 13,300 שנה. לאחר מכן – לפני 13,200-12,900 – שנה נעלמו רוב היונקים הגדולים בשטח שהוא כיום ארה"ב היבשתית, ובמהלך התקופה הזו והמשכה, עד לפני 12,600 שנים לערך נעלמו גם היונקים באמריקה הדרומית. הממצאים האלה עולים בקנה אחד עם ההשערה שציד בידי אדם היה גורם ההכחדה העיקרי של היונקים באמריקה, ושהאדם אכן הגיע לאמריקה דרך אותו גשר יבשתי במיצרי ברינג.

 

עניינים בוערים

ההכחדה הנרחבת של יונקים גדולים בידי אדם לא היתה תופעה ייחודית ליבשת אמריקה. חוקרים מעריכים כי בכל מקום שהאדם התפשט אליו היתה הכחדה נרחבת של יונקים גדולים, בעיקר בשל ציד. ואולם, להכחדה הזו היה מחיר סביבתי של ממש, נוסף על היעלמותם של בעלי החיים שהיו מקור למזון, לעורות, לשומן, ולכלים עשויי עצם. היונקים הגדולים מהנדסים את סביבתם באופן משמעותי, ומחקר חדש קובע כי הכחדתם גרמה לגידול במספר השריפות הגדולות, גם בימינו. צוות חוקרים בין-לאומי, בראשות מדענים מהולנד, קבע כי היונקים הגדולים יוצרים שבילים בצמחיה, המצמצמים את האפשרות של התפשטות דליקות. הם גם מראים במחקר כי כי באזורים שעדיין יש בהם יונקים גדולים יחסית – כמו איילים למשל – בכמויות גדולות, יש סכנה פחותה לשריפות גדולות.

 

מייבשים את מקור המזון

שריפה היא אמנם אירוע מסוכן מאוד לאדם ולבעלי חיים, אך היא אירוע מקומי וטבעי, ואף תהליך חשוב בהתחדשות של צמחיה טבעית. לעומת זה, ליונקים גדולים ולבעלי חיים אחרים יש תפקידים מרכזיים אחרים בשמירה על הסביבה, ובכל הנוגע להם, הנזק שנגרם מהכחדת בעלי החיים הוא ככל הנראה בלתי הפיך. אחת ההשפעות המרכזיות של בעלי החיים הגדולים היא מיחזור חומרים שונים בטבע, ובראשם הזרחן. היסוד הזה הוא אחד החשובים ביותר לקיום חיים, משום שהוא משתתף בתהליכים רבים בתא החי. זרחן הוא גם אחד החומרים שהצמחים קולטים ישירות מהקרקע, ולכן הוא מרכיב מרכזי בדשנים טבעיים ומלאכותיים. מקורו של רוב הזרחן בים, בבעלי חיים, אצות ויצורים אחרים המתקיימים בעומק 100 מ' ויותר. הלווייתנים הניזונים מהם שם, עושים את צרכיהם קרוב יחסית לפני המים, ומשם מגיע הזרחן ליצורים ימיים רבים, בהם דגים. הזרחן מגיע ליבשה דרך דגים העושים את דרכם מהים למקווי מים מתוקים, וכן בעזרת עופות ים הטורפים דגים. בסופו של דבר, ההפרשות והפגרים של בעלי חיים הניזונים מדגים (או מעופות ים), מביאים את הזרחן לקרקע.

בשונה מיונקי היבשה הגדולים, הלווייתנים לא היו חשופים להכחדות של אבותינו לפני 20,000-10,000 שנים. ואולם, בערך ב-300 השנים האחרונות התנפל האדם על היונקים הימיים הענקיים, ועשה בהם שמות (הזדמנות מצויינת להמליץ על הספר "מובי דיק", המספק הצצה לתור הזהב של ציד הלוייתנים). מעריכים כי מספר הלווייתנים פחת בתקופה הזו בשיעור של 70-90%. ההשמדה הזו, לצד פגיעה קשה באוכלוסיות הדגים העוברים בין מים מלוחים למתוקים, בעופות המים וביונקים היבשתיים, צמצמה את העברת חומרי המזון מהים ליבשה בהיקפים עצומים. חוקרים מארה"ב ומאירופה קובעים במחקר חדש כי ב-300 השנים האחרונות פחתה העברת הזרחן בידי הלוייתנים מ-340 מיליון ק"ג בשנה ל-75 מיליון ק"ג בלבד (פחות מרבע!), ובסה"כ פחתה העברת הזרחן מהים ליבשה ביותר מ-90%!

חסר לנו

הירידה העצומה בכמות הזרחן הזמין היא לא רק סכנה תיאורטית. אדמות עניות יותר פירושן פחות צמחיה, ולכך יש השלכות רבות וקשות: מהתחממות כדור הארץ (היערות הם קולטים עיקריים של דו תחמוצת הפחמן, המסייע להתחממות), דרך מפולות בוץ קטלניות (בהעדר צמחיה שתייצב את הקרקע), ועד מחסור במזון. אמנם כיום רוב השטחים החקלאיים מדושנים בחומרים מלאכותיים, אבל גם אלה מיוצרים מזרחן שמקורו באדמה. בלי הדשנים האלה, מרחפת סכנת רעב על כל תושבי כדור הארץ, אבל לא חייבים לחכות לתרחיש אפוקליפטי. מספיק שהדשנים יתייקרו בשיעור מסויים כדי לחולל רעב ולהצית מהומות מזון באזורים נרחבים. הדרך למנוע את האסון היא כמובן לצמצם את הכחדת הלווייתנים ובעלי החיים האחרים. בשנים האחרונות נעשים מאמצים להגן על בעלי החיים, אבל כלל לא בטוח שאלה מספיקים כדי לשמור על האוכלוסיות הקיימות. גם במאמץ נרחב יידרשו עוד מאות שנים להחזירן לרמות הקודמות. בכל מקרה, המסר ברור: אם לא נעשה מאמץ עליון לשמור על כוכב הלכת שלנו, העתיד הצפוי כאן – כבר בדורות הקרובים, יהיה עגום מאוד.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

14 תגובות

  1. רפאל
    נהפוך הוא – החיה הזאת היא השילייתי הראשון שאין עליה כל ויכוח. באותה תקופה חיו יונקים שאינם בעלי שיליה, וכמו שכתבתי, יש מאובנים של יונקים מלפני 160 מיליון שנה.

    השאלה היא, כמובן, איך יודעים, או איך מגדירים, חיה קדומה כיונק. הרי – בלוטות חלב לא נשמרו. אם תרצה – אוכל להסביר (נדייק … לתרגם מאנגלית…..)

  2. על פי בדיקה שעשיתי אותה חיה דמוית חולדה הנקראת Protungulatum donnae שנחשבת האב הקדום של השילייתנים אינו איזה מאובן שגילו אלא חיה היפוטטית שעולה ממחקר שבוצע. תקנו אותי אם אני טועה.

  3. רפאל/איתן
    ידועים יונקים מלפני 160 מיליון שנה. היונקים היום מתחלקים ל-3: יונקי כיס, יונקי ביב ובעלי שיליה. הסוג הקבוצה השלישית, שכוללת את רוב היונקים שמחוץ לאוסטרליה, אכן קיים כ-65 מיליון שנה.

  4. אורי יש הבדל גדול בין הגנת הסביבה וזכויות בעלי חיים למשל:
    המתת פרטי מינים פולשים – טוב לסביבה ורע לבעלי חיים.
    אימוץ חיות מחמד – טוב לבעלי חיים ולא ממש משפיע על הסביבה.

  5. כלומר הטענה היא שתוך 63 מיליון שנה כל היונקים התפתחו מיצורים קטנים בגודל עכבר או פחות מזה למה שהם כיום כולל האדם?

  6. ביום יום אנחנו לא יודעים להתייחס לבעלי חיים. זכויותיהן אינן מעוגנות בחוק: לא זכות החיים, לא זכות מקורות המזון ושטחי המחיה, ואפילו לכלבים וחתולים שאימצנו, לא תמיד אנחנו זוכרים לטפל בהם עד זיקנה ושיבה.
    אנחנו מין שקיים בסה"כ מיספר מליוני שנים במניין הכי נדיב. הדינוזאורים התקיימו 65 מיליון שנה והוכחדו, רק משום שלקח 65 מיליון שנה למטאור להגיע. אבל אם נהיה כנים, לגזע שלא מפסיק להרוג ולהשמיד ואפילו את עצמו, מה הסיכוי שיידע להתמודד עם ההכחדה ההמונית הבאה, שתאיים עליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן