דברים שיורמים יודעים: האם מערכת הראיה האנושית מסוגלת לזהות נבדל בכדורגל?

גלית שואלת "מה זה נבדל ולמה הוא מעורר כל כך הרבה ויכוחים"

 

כפי שבוודאי ניחשת גלית הנבדל הוא אחד מחוקי הכדורגל. אבל הנבדל הוא הרבה יותר מסתם כלל שרירותי: חוק הנבדל הוא המקנה למשחק הכדורגל את האופי ואת הייחוד ומבדיל אותו מכל משחק כדור קבוצתי אחר.

לכאורה, היה הכדורגל אמור להיות אחד משורת משחקים כדוגמת כדוריד, כדור-סל, כדור-מים או הוקי שבכולם צריכה כל קבוצה להביא את הכדור ליעד המוגן ע"י היריב. אבל הכדורגל ייחודי: למרות שהשער נגיש יותר מהטבעת בכדורסל והתנועה קלה בהרבה מבכדור מים מובקעים בכדורגל פחות שערים מבכל ספורט כדור אחר. מבחינה עקרונית דומה יותר הכדורגל לשחמט מלכדור-יד או כדורסל: רוב הזמן והאנרגיה מושקעים דווקא במה שהשדרנים מכנים "שליטה במרכז המגרש" – מושג שאין לו מקבילה במשחקי כדור אחרים בהם פשוט שועטים השחקנים אל חלק המגרש של היריב.

חובבי כדורסל, למשל, מתקשים להבין מה מוצאים אוהדי הכדורגל במשחק שרוב זמנו מתנהל הרחק מהמקום בו נקבעת התוצאה. בהתאם, מסתיימים משחקי כדורגל רבים בתוצאה שאינה מוכרת כמעט באף ספורט אחר (שוב, פרט לשחמט): תיקו. הסיבה להתנהלותו המשונה של הכדורגל היא חוק הנבדל שנהגה ב1866 ושעיצב את דמותו של המשחק. בניסוח פשטני ומאוד לא מדויק קובע חוק הנבדל כי אסור לשחקן הקבוצה התוקפת להימצא קרוב יותר לשער היריב מהכדור עצמו ומשני שחקני היריב האחוריים ביותר (כולל השוער). פרוש החוק הוא ששחקן התקפה ללא כדור צריך תמיד שחקן הגנה של היריב בינו ובין השער. קשה לדמיין איך היה נראה הכדורגל ללא הנבדל: גרסה נטולת נבדל שוחקה באנגליה במאה ה-19 וכמצופה, הטקטיקה המועדפת על הקבוצות הייתה השארת שחקני התקפה לשהות קבע קרוב לשער היריב. חוק הנבדל מחייב את הקבוצה התוקפת להתנהלות זהירה מאוד בבניית ההתקפה ומקל על מלאכת ההגנה. כאשר, בשנת 1925 הנהיגה ההתאחדות האנגלית הקלות בחוק הנבדל שדרש עד אז 3 שחקני יריב בין התוקף לשער קפץ מספר השערים הממוצע למשחק מ 2.5 ל 3.4.

השחקן הכחול A נמצא בנבדל כי רק שוער הקבוצה היריבה נמצא בינו לבין השער. הקו המקווקו הוא "קו הנבדל" המציין את מיקום שחקן ההגנה האחורי ביותר. מקור: NielsF, ויקימדיה
השחקן הכחול A נמצא בנבדל כי רק שוער הקבוצה היריבה נמצא בינו לבין השער. הקו המקווקו הוא "קו הנבדל" המציין את מיקום שחקן ההגנה האחורי ביותר. מקור: NielsF, ויקימדיה

אבל החלק השני של שאלתך, גלית, מעניין הרבה יותר: למה מעורר הנבדל כל כך הרבה ויכוחים ולמה נדרשה התאחדות הכדורגל העולמית FIFA הידועה בשמרנותה לאשר את הVAR: פסיקת שופט על סמך תצלומי וידאו. סיבה אחת היא מידת הסיבוך של הכלל: לא כל שחקן הנמצא "קדימה מידי" אשם בנבדל. כדי שייפסק נבדל צריך השחקן להיות מעורב באופן פעיל במשחק. ה"נבדל הפסיבי" הוא מצב מעורפל ונתון לשיקול דעת רחב של השופט. אבל כללים מסובכים קיימים בענפים אחרים והנבדל, כפי ששמת לב גלית, נבדל מחוקי ספורט אחרים בתכיפות הרבה בה טועים השופטים לגביו. מתברר כי שיעור הטעויות של שופטים (ללא סיוע מצלמות) בקביעת מצב נבדל הוא לא פחות מ25% . כיוון שבסטטיסטיקה הזו נכללים גם מצבים ברורים מאוד הרי שבמצבים "גבוליים" הסיכוי של שופט לצדוק על סמך מראה עיניו וסיוע הקוונים אינו גבוה בהרבה ממה שהיה משיג בהטלת מטבע.

מה הופך קביעת נבדל לבעייתית כל כך? השאלה, גלית, מעניינת כל כך שאפילו נייצ'ר – כתב העת המדעי היוקרתי בעולם פרסם מאמר שמנסה לפצח את חידת הנבדל. ראול אודג'נס (Raoul Oudejans ) ניתח 400 פסיקות נבדל מצולמות והראה כי טעויות הנפת הדגל של הקוון אינן אקראיות. כאשר הארוע התרחש בחצי המגרש הרחוק מהקוון היו הטעויות מוטות בבירור לטובת ההגנה: פי 6 יותר הנפות דגל מוטעות שעצרו התקפה "כשרה" מאשר מצבי נבדל שלא נתגלו. המצב הפוך כאשר ההתקפה התרחשה בחצי המגרש הסמוך לקוון: כאן כדאי להיות בנעלי השחקן התוקף: פי 4 מצבי נבדל עברו ללא הרמת דגל לעומת כל הנפה שגויה. הנתונים מתייחסים לאותם מצבים בהם פרץ התוקף "מבחוץ" – כאשר התוקף קרוב יותר למרכז משחקן ההגנה מתהפכת מגמת השגיאות. אודג'נס מסביר כי התמונה הגיונית לחלוטין כאשר מנתחים אותה כפי שהיא משתקפת ברשתית העין של הקוון.

טעויות הנבדל, לפי אודג'נס, נובעות מבעייה גיאומטרית פשוטה של הקרנת הקו האלכסוני בין התוקף למגן על המסך השטוח שבעין ולכן ניתן לפתור אותה ע"י שימוש בצילום וידאו. לכאורה נפתרה החידה אבל לאנשי מדע יש יכולת גבוהה לסבך תיאוריות פשוטות. החוקר וורנר הלסן (Werner Helsen) טוען כי שרטוטיו הגיאומטריים של אודג'נס אינם מספקים. חוקי האופטיקה אינם יכולים להסביר למשל את הממצא הסטטיסטי לפיו 15 הדקות הראשונות למשחק מועדות לטעויות נבדל יותר מכל פרק זמן אחר לאורך 90 הדקות. בנוסף, ההסבר האופטי קצת אלגנטי מידי: הסיכוי לטעות לטובת ההגנה שווה לסיכוי של השופט לטעות לטובת התקפה אבל בחיים האמיתיים הטעויות מקפחות בבירור את הצד התוקף (מעקב אחר כל משחקי גביע העולם ב-2002 העלה שההגנה מרוויחה ב86% מטעויות הנבדל).

 

הלסן מציע, לכן, גורם שגיאה נוסף שמקורו לא בתמונה הנקלטת בעין אלא במנגנון המנתח אותה במח. התופעה קרויה Flash lag effect : כאשר גירוי פתאומי דורש מאיתנו למקם במרחב עצם נע במהירות המוח ימקם אותו "קדימה" כלומר במקום בו הוא אמור להימצא כעבור זמן אם ימשיך בתנועתו. יש הגיון אבולוציוני בתעתוע הזה: הופעה פתאומית של גוף מהיר מבשרת סכנה וכדאי להיערך למצב כפי שיהיה כאשר נאלץ להגיב. האבולוציה הכינה אותנו להיות ציידים או ניצודים ולא לתפקיד קווני כדורגל. במוחו של השופט נתפס שחקן ההתקפה הדוהר קדימה ברגע המסירה כאילו כבר עבר את קו הנבדל למרות שבפועל הוא נמצא מעט לפניו. הקוון, כשמו כן הוא, נע לאורך המגרש כשהוא משתדל להמצא על "קו הנבדל" (כלומר עם שחקן ההגנה האחורי ביותר) כדי להימנע מתעתועי ראייה. אבל מתברר שמבטו הקרוב של הקוון עלול להיות קרוב מידי. מחקר שבחן את כל החלטות הנבדל לאורך שנה תמימה בליגה הגרמנית העלה כי המרחק האופטימלי לזיהוי הוא דווקא מרוחק יותר מהפס שלאורכו נע הקוון כך שלאוהדים היושבים ביציע מאחורי הקוון (ומביעים דעתם על איכות השיפוט וקרובות משפחתו של השופט) יש סיכוי טוב יותר לצדוק. למה קירבה לאירוע מפחיתה את הדיוק? כיוון שהשחקנים והכדור מתפרשים על זווית רחבה מידי בשדה הראיה של הקוון ואילו אצל הצופה מרחוק ההתרחשות תופסת חלק קטן יותר בו ניתן להתמקד.

אבל יש גם מי שמרחיק לכת עוד יותר, פרנסיסקו מרואנדה Francisco Maruenda)) הוא רופא שחקר את בעיית הנבדל מבחינת משך הזמן הנדרש להבחין בו. כדי לזהות נבדל נדרש השופט לקבוע מיקום יחסי של 5 עצמים נעים: שחקן ההתקפה הבועט, השחקן המקבל את הכדור, 2 שחקני הגנה (אחד מהם השוער) וכמובן הכדור. 5 הגופים הללו מפוזרים על שטח של כ 3 דונמים. ד"ר מרואנדה צרף את משך הזמן הנדרש לעין להתמקד בכדור הנבעט (הוא נקודת הזמן האחרונה בה אסור לשחקן להמצא בנבדל), משך הזמן הנדרש לסיבוב גלגל העין כך ששחקן ההתקפה ושחקני ההגנה יימצאו במרכז שדה הראייה ואת הזמן למיקוד מחדש של המבט לאחר התזוזה. כך ,למשל, 200 אלפיות השנייה לפחות נדרשים לעיניו של השופט להעביר את המוקד מהכדור הנבעט אל השחקן המקבל: מספיק כדי לעבור 2-3 מטרים בריצה. סך כל הזמן הנדרש לראיית נבדל הוא 0.6 שניות: פרק זמן בו משתנה המרחק היחסי בין השחקנים במטרים רבים. חישובים כאלו הביאו את מרואנדה למסקנה שתזעזע כל חובב כדורגל : אין ביכולת מערכת הראיה האנושית לזהות מצב נבדל בזמן אמת. לפי פרנסיסקו מרואנדה שיפוט כדורגל הוא סוג של אלכימיה: נסיון שקדני והרואי להשגת תוצאה בלתי אפשרית מבחינה פיזיקלית.

תודה ל Dr. Francisco Belda Maruenda ול Dr. Werner Helsen על עזרתם.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

https://www.youtube.com/watch?v=6buZsORQgwc

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. מצד אחד הקוון אינו צריך להכניס את השוער למערכת השיקולים שלו משום שהוא יכול להניח שהשוער נמצא בכל מקרה לפני התוקף – לכן השטח שעליו הוא אמור לזהות נבדל קטן יותר ממה שנכתב כאן. מצד שני הקוון היה ברירת המחדל כשהתחילו לשחק כדורגל. היום יש מספיק עזרים אלקטרוניים שיכולים לזהות מצבי נבדל. השאלה היא האם מישהו רוצה להשתמש בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן