תובנות חדשות בנוגע לתקרית ישנה מגלות את גודל הסכנה הטמונה בנשק ביולוגי
הערת העורך: ב-15/9/17 התגלתה מעטפה ובה אבקה לבנה בקונסוליה הישראלית בניו יורק
- עשרות אנשים מתו ב-1979 מאנתרקס בעיר סברדלובסק שברוסיה האסיאתית. רק אחר כך התחוור שהמחלה התפרצה כתוצאה מתאונה במתקן סובייטי סודי לנשק ביולוגי.
- החיידק המחולל את מחלת האנתרקס, בצילוס אנתרציס, מתאים במיוחד לשימוש בנשק בלתי קונבנציונלי. חלקים מסוימים של התכנית הסובייטית לפיתוח נשק גרעיני פורקו, ופירוקם אומת בשנות ה-90.
- גילויים חדשים מורים על סיבות חדשות לחשש שהממשלה הרוסית מחדשת את תכנית הנשק הביולוגי שלה, ובכך מפרה את אמנת הנשק הביולוגי, שנחתמה לראשונה ב-1972.
ב-2 באפריל 1979 השתחררה לאוויר אבקה מסתורית, בלתי נראית, מארובה שהתנשאה 25 מטרים מעל מחנה צבאי סובייטי ששכן במרחק של כ-1,400 קילומטרים ממזרח למוסקבה. במהלך השבועות שלאחר מכן חלו לפחות 80 תושבים בעיר סברדלובסק, כיום יקטרינבורג, במחלה שתסמיניה נראו תחילה כמו תסמיני שפעת. אלא שלאחר כמה ימים פיתחו החולים דימום פנימי חמור ובעיות רפואיות נוספות, 68 מהם, ואולי אף יותר, מתו.
רק מעטים בבסיס הצבאי ששמו “מתקן 19” ידעו מה קרה. בשל מסנן אוויר חסר השתחררו מן הארובה נבגי חיידקים שמקורם במחקר מדעי צבאי שנערך במתקן ייצור סודי שפעל בתוך המחנה. הנבגים היו של חיידקי בצילוס אנתרציס, החיידקים המחוללים את המחלה הידועה בשם אנתרקס (גַּחֶלֶת) ומצויים בטבע באזורים רבים ברחבי העולם. אבל הנבגים המסוימים האלה נגרסו בדיוק בגודל המתאים כדי להקל על שאיפתם לריאות של בני אדם ובעלי חיים, האיבר שבהם יכולים החיידקים לגרום למרב הנזק ולהביא למספר מרבי של מקרי מוות.
לאחר כניסתם לגוף הנבגים נובטים והחיידקים המתפתחים מהם מקבלים את צורת המתג האופיינית שלהם. הם מתחילים להתרבות, מתפשטים למחזור הדם ותוקפים רקמות שונות. אנשים השואפים נבגי בצילוס אנתרציס ואינם מטופלים בזמן באנטיביוטיקה מתאימה מתים על פי רוב בתוך כמה ימים. אבל הצבא הסובייטי לא גילה לאיש את האמת על המחלה שהתפרצה, אפילו לא לרשויות הבריאות המקומיות שאולי היו מצליחות להציל יותר חיים אילו היה בידיהן מידע על הסיבות למחלה המסתורית.
על אף מאמצים גדולים מצד הקג”ב לשמור על האירוע בסוד, הידיעות עליו דלפו בסופו של דבר לעולם החיצוני בסתיו 1979, והִכּו בהלם אנשי מודיעין מערביים ואחרים. במערב לא ידעו כלל שברית המועצות מפתחת חומרים ללוחמה ביולוגית, פעילות שהייתה הפרה בוטה של אמנה האוסרת על פיתוח, ייצור, אחסון ושימוש בנשק ביולוגי. יותר ממאה מדינות, בהן ברית המועצות וארה”ב, חתמו ב-1972 על האמנה הידועה בכינויה אמנת הנשק הביולוגי. אף על פי כן, ארה”ב בחרה שלא להגיש נגד ברית המועצות תלונה רשמית בהתאם לתנאי האמנה.
מכיוון שבשנות ה-70 כבר החלה מהפכת ההנדסה הגנטית בכמה מדינות אחרות, ארגוני המודיעין המערביים העריכו באותה עת שהחוקרים הסובייטים בסברדלובסק הִנדסו את חיידקי הבצילוס אנתרציס כדי שיהיו קטלניים יותר מן הרגיל. רק כעבור 37 שנים התברר שההשערה הזאת לא הייתה נכונה. השיפורים היחידים שנעשו היו הוספה של כמה כימיקלים ושינויים קטנים אחרים שעזרו לנבגים להתפזר ביתר קלות.
ברית המועצות, מצִדה, הודתה לבסוף שכמה אנשים מתו מאנתרקס בסברדלובסק ובסביבתה, אבל הכחישה שקרה משהו יוצא דופן. הגורם האמיתי לטרגדיה, לפי הטענה הרשמית, היה התפרצות של מחלת אנתרקס המעיים שנגרמה כתוצאה משחיטת בעלי חיים נגועים בחיידקי אנתרקס המצויים גם בטבע ואכילת בשרם. טענה זו הופרכה אחר כך, לאחר שהתאפשר למומחים בין־לאומיים לבדוק דגימות מגופות שנשמרו בידי פתולוגים מקומיים.
ב-1992, הודה לבסוף נשיא רוסיה בוריס ילצין שברית המועצות אכן בנתה והפעילה תכנית גדולה למחקר חומרים לנשק ביולוגי ולייצורם. הוא אמנם טען שהורה לסגור מיד את התכנית, אבל לפי מסמכים סודיים שבינתיים הוסר מהם הסיווג הביטחוני התברר שהצבא הרוסי המשיך בחלק מן הפרויקטים שנערכו במסגרתה אך הסתיר אותם מעיני ההנהגה האזרחית. בכל מקרה, המדיניות המוצהרת השתנתה פעם נוספת לאחר שוולדימיר פוטין התמנה לנשיאות ב-1999. כעת טענה ההנהגה החדשה שלא ברית המועצות ולא הממשל הרוסי שקם אחריה, מעולם לא הפעילו תכנית נשק ביולוגי התקפית: אם נערך מחקר כלשהו, בעבר או בהווה, הוא נועד אך ורק לצרכים הגנתיים, לא כדי לתקוף אלא רק למטרות התגוננות מפני התקפות, פעילות מותרת לפי תנאי אמנת הנשק הביולוגי.
כיום, כשרוסיה חוזרת ומבססת את כוחה בזירה העולמית, חשוב יותר להעריך ולהבין את לקחי התאונה ההיא בסברדלובסק. חקירות נוספות במהלך עשרות השנים שחלפו מאז, שלנו ושל אחרים, הראו שלא קשה במיוחד למדינות (או לארגוני טרור) בעלות יכולת ביו-תעשייתית צנועה לפתח תכניות לפיתוח נשק ביולוגי ולהסתירן. על אף שביטלה את תכנית הנשק הביולוגי שלה בתחילת שנות ה-70, ממשיכה ארה”ב לגרור רגליים במקום להתאמץ לגרום גם למדינות אחרות לעשות זאת.
נבגים קטלניים
בתנאים טבעיים, היה האנתרקס על פי רוב בעיה של רועים ושל אנשים שעיבדו צמר ועורות. אבל זמן לא רב לאחר שגילו חוקרים במאה ה-19 את החיידק הגורם למחלה, הבינו אנשי צבא שאפשר להשתמש במחולל המחלה הזה לשם פיתוח נשק מסוג חדש וקטלני להפליא.
בסוף המאה ה-19 היה המדען הגרמני רוברט קוך (המכונה לעתים קרובות “אבי הבקטריולוגיה” בזכות עבודתו על מחוללי מחלות ביולוגיים) הראשון שהוכיח שחיידק מסוים (בצילוס אנתרציס) מחולל מחלה מסוימת (אנתרקס) בהתבסס על ניסויים שערך במעבדה שבדירתו. כמה שנים אחר כך פיתח החוקר הצרפתי לואי פסטר (אבי תורת החיידקים) חיסון יעיל נגדו.
קוך הראה שהחיידקים שגילה מקבלים צורה מוארכת, דמוית מתג, כשהם מצויים בסביבה המתאימה להתרבות מהירה, כמו למשל באבריהם הפנימיים הלחים ועתירי חומרי המזון של בעלי חיים. אבל בסביבות צחיחות הופכים החיידקים לנבגים קשים, שכמעט אי אפשר להשמידם, המסוגלים להישאר במצב רדום זמן ממושך. כשהזריק קוך את הנבגים האלה לעכברים בריאים, שבו הנבגים והפכו לחיידקים פעילים, עוררו את המחלה והרגו את בעלי החיים.
זיהוי מוקדם של אנתרקס וטיפול מוקדם במחלה חיוניים להישרדותם של מי שנדבקים בחיידקים. שיעור המוות מזיהומים שאינם מטופלים תלוי בחלקי הגוף שאליהם מגיעים הנבגים: ללא טיפול תרופתי מתאים, שאיפה של נבגים אחדים לריאות עלולה להיות קטלנית. שיעור המוות מזיהומי עור שאינם מטופלים הוא כ-10%, ושיעור המוות מזיהומי מעי אינו ידוע, אבל מעריכים שהוא 25%-60%.
לאמצעי לחימה בלתי קונבנציונליים יש יתרונות ברורים. אפשר לשמור את נבגי החיידקים הגורמים למחלת האנתרקס במשך שנים על שנים במצב יבש ובהקפאה. הדבר מאפשר לייצר ולאגור אותם בקנה מידה תעשייתי הרבה לפני שמשתמשים בהם נגד חיילים בשדה הקרב. זאת ועוד, אם הנבגים מגיעים לאדמה, היא נותרת מזוהמת במשך עשרות שנים ופוגעת קשה ביכולתו של האויב לגדל בקר, כבשים ובהמות אחרות על האדמה הנגועה.
לאנתרקס המגיע לגוף דרך דרכי הנשימה יש עוד יתרון בעיני כל מי שרוצים לזרוע לא רק מוות אלא גם אימה באוכלוסייה אזרחית: בהתחלה קל לטעות בזיהויו. התסמינים הראשונים שלו קלים על פי רוב. הם כוללים חום גבוה, עייפות וכאבי שרירים המזכירים שפעת או דלקת ריאות. כמה ימים לאחר מכן מפתחים החולים לפתע פתאום גם קוצר נשימה, שפתיהם מכחילות, ומתחילה אצלם הצטברות של נוזלים בחזה. בשלב זה, בדרך כלל, כבר אי אפשר למנוע את מותם. נתיחות בגופותיהם של אנשים שמתו מן המחלה מגלות דפוסים אופייניים של דימומים פנימיים בבלוטות לימפה הקרובות לריאות וברקמות המקיפות את המוח.
התאונה
זרים מעולם לא הורשו לבוא בשעריו של מתקן 19, וודאי שלא להיכנס למכון למחקר מדעי במיקרוביולוגיה המצוי בתוכו, ושבו אירעה התאונה. אבל במהלך עשרות השנים האחרונות, ובייחוד מאז התפרקות ברית המועצות ב-1991, אנחנו וחוקרים אחרים צירפנו את פיסות הראיות באשר לתאונה לכדי מהלך אירועים כלשהו. ערכנו ראיונות רבים עם מדענים, רופאים וטכנאים שעבדו בסברדלובסק, או שהיו עמיתיהם של מי שעבדו בתוך המכון. בעבר כבר פרסמנו רבות מן העובדות המובאות כאן וכך עשו גם כמה עריקים סובייטים.
בהתבסס על המידע שבידינו אנו סבורים שתכנית הנשק הביולוגי הסובייטית החלה כבר ב-1928. בשיאה, בסוף שנות ה-80, הועסקו בה 60 אלף איש. בצילוס אנתרציס היה עד מהרה לאחד ממחוללי המחלה החשובים ביותר בתכנית. חוקרי התכנית נוכחו לדעת שזהו חיידק שאפשר להפוך אותו בנקל לנשק, כלומר לייצר אותו באופן יציב שיאפשר הפצה נרחבת שלו.
כשמעבדה צבאית הוקמה לראשונה ב-1949 באתר ששימש לפני כן כבית ספר של חיל הרגלים סמוך לסברדלובסק היה עדיין המתקן הרחק מגבולות העיר. אבל 15 שנים לאחר מכן, העיר כבר צמחה והתפשטה מסביב למתקן הסודי. על אף קרבתו לאוכלוסייה האזרחית, החליט משרד ההגנה הסובייטי בשנות ה-60 לפתח את המתקן כדי שיהיה אפשר לייצר בו טונות של נבגי בצילוס אנתרציס, כמויות שיאפשרו להפעיל תכנית נשק ביולוגי קבועה. (כיום ידוע לנו שמתקני ייצור דומים, שפורקו לאחר מכן, הוקמו בשנות ה-50 גם בארקנסו שבארה”ב.)
בבניין של ארבע קומות בסברדלובסק התקינו הסובייטים מכלי התססה לגידול בצילוס אנתרציס וכן ציוד ייבוש שנועד לאלץ את החיידקים ליצור נבגים. אלה צעדים רגילים למדי בכל מתקן תעשייתי שבו מיוצרים אורגניזמים חיים. החידוש האמיתי היה בצעדים האלה: כימיקלים מסוימים (עדיין איננו יודעים מהם) נוספו לנבגים כדי למנוע מהם להיצמד זה לזה לכדי גושים גדולים המקשים על שאיפתם לחלל הריאות. את תוצרי השלב הזה ייבשו פעם נוספת, ואת החומר המיובש גרסו לאבקה דקה המסוגלת לחדור עמוק לריאות. לבסוף, אחסנו את המוצר המוגמר במכלי פלדת אל־חלד.
באורח בלתי נמנע גרמו תהליכי הייבוש והגריסה האלה לתפוצה של נבגים קטלניים בכל חלל הבניין. להגנתם האישית לבשו העובדים חליפות מסורבלות להגנה מפני חומרים מסוכנים, אבל גם את האוויר שבתוך המתקן היה צריך לסנן לפני שהיה אפשר לשחרר אותו לעולם החיצוני דרך מערכת האוורור. הפתרון היה די פשוט: האוויר המזוהם היוצא מכל מתקן ייבוש, לדוגמה, הועבר דרך מערך מסננים לסילוק חלקיקים גדולים (כמו אבק רגיל) וחלקיקים קטנים כמו נבגי אנתרקס.
ברגע מסוים ב-2 באפריל 1979, בזמן שהמייבשים לא פעלו, הסירו עובדים במשמרת היום ביחידת הייצור שני מסננים כדי לבדוק את איכות תפקודם. לאחר מכן טענו אנשי הצוות שהם הודיעו למרכז התפעול שאין להשתמש במייבש המסוים ההוא עד להחזרת המסננים למקומם. אבל מסיבה כלשהי, ההודעה לא הגיעה לאנשי משמרת הלילה, שהתחילו מאוחר יותר להפעיל את מחזור הייצור והייבוש הרגיל. מכיוון שחלק מן המסננים חסרו, מסנן אחר נסתם, התפקע, וגרם לעלייה פתאומית בלחץ האוויר במערכת טיהור האוויר. אחד העובדים הבחין מיד בשינוי, ו-30 או 40 אנשי משמרת הלילה נחפזו לכבות את המערכת. אבל תהליך הייצור היה תהליך מורכב והעובדים לא היו יכולים לעצור אותו באופן מידי. רק כעבור שלוש שעות הוא עצר לגמרי, ובמהלך שלוש השעות האלה השתחררה באין מפריע כמות בלתי ידועה של נבגים דרך הארובה.
לאחר שהתחוור לאנשי משמרת הלילה מה קרה, דיווח ראש המשמרת על התאונה למפקד מתקן 19, הגנרל ו’ ו’ מיכאילוב. המפקד הודיע על כך לראשי משרד ההגנה במוסקבה, והם הורו לו לשמור על העניין בסוד. לאחר מכן החרים הקג”ב את כל הראיות החומריות ואת כל הדוחות מן הנתיחות שלאחר המוות שנעשו בקורבנות.
אף על פי שאיש אינו יודע כמה נבגים השתחררו ממתקן 19 במהלך התאונה, היו מומחים שהעריכו אחר כך שבאירוע נפלט חצי קילוגרם עד קילוגרם אחד של חומר מזוהם, שהכיל כמה מיליגרמים עד גרם אחד של נבגים. אם הנבגים היו חיוניים לגמרי ואם תפוצתם הייתה נרחבת, הם היו עלולים להדביק במחלה מאות אלפים מבין 1.2 מיליון תושבי סברדלובסק, שלא חשדו כלל שהם חשופים לסכנה כזאת. למרבה המזל, הרוחות באותן שעות לא נשבו לעבר המרכז העירוני אלא נשאו את הנבגים מעל סביבות פחות מאוכלסות.
בעקבות התאונה
אט־אט הבנו באופן ברור יותר כיצד פועלת הביולוגיה הבסיסית של הזן המסוים של חיידקי בצילוס אנתרציס שגרמו לטרגדיה בסברדלובסק. בשנות ה-90, לדוגמה, ערך צוות מומחים בראשות החוקר מת’יו מסלסון מאוניברסיטת הארוורד שתי חקירות רפואיות ואפידמיולוגיות שונות בסברדלובסק.
התקדמויות בביוטכנולוגיה אפשרו אף הן לחוקרים לנתח באורח מלא יותר דגימות רקמות מגופות קורבנות האירוע. רופאים רוסים נתנו לצוותים בין־לאומיים גישה לדגימות האלה במהלך שנות ה-90, שבהן הייתה דרגת שיתוף הפעולה גבוהה יותר.
אחד מאִתנו (ווקר) התלווה למסלסון בנסיעה הראשונה ונפגש עם פתולוגים מקומיים במטרה להיטיב להבין את האירוע. לאחר מכן הביא אחד מהם, לב גרינברג, דוגמאות רקמות מן הקורבנות (כשהן שמורות היטב בפורמלין ועטופות בפרפין) לארה”ב לצורך בדיקות נוספות. עוד אחר מאִתנו (קיים) עסק בהפקת דנ”א מן הדגימות יחד עם פול ג’קסון שעבד אז במעבדה הלאומית של ארה”ב בלוס אלמוס. הממצאים אישרו שסיבת המוות של הקורבנות אכן הייתה אנתרקס. מחקרים מאוחרים יותר שערכו מדענים אחרים גילו חתימה גנטית ייחודית של זן החיידקים מסברדלובסק, המכונה B. anthracis 836.
בעזרת טביעת האצבע הזאת יכולים כעת חוקרים להתחקות אחר התפשטות החיידקים מזן זה ברחבי העולם. הידע הזה אִפשר לחוקרים (בהם קיים) לקבוע ב-2001 שמתקפת מעטפות האנתרקס בארה”ב, שגבתה את חייהם של חמישה בני אדם, לא הכילה חיידקים שמקורם בסברדלובסק. אבל אז עדיין היו מוכרים רק חלקים קטנים מן הגנום של חיידקי התאונה, ושאלות רבות נותרו ללא מענה.
לבסוף, ב-2015, אִפשרה ההתקדמות הטכנולוגית לקיים ולאחרים לשחזר את הגנום המלא של החיידקים שנלקחו מדגימות הרקמות של שני קורבנות אנתרקס מסברדלובסק. החיידקים בשתי הדגימות התבררו כזהות זו לזו, ושמקורם ב-B. Anthracis 836. הדוח הגנטי, שהתפרסם ב-2016, הראה שהחיידקים ממקור זה שייכים לקבוצה מוכרת היטב בשם “טרנס ארואסיה”. כמו כן, לא מצאו החוקרים שום ראיות להנדסה גנטית כלשהי להגברת אלימות החיידק, לשיפור עמידותו לאנטיביוטיקה, או להפחתת תגובתו לחיסונים המגנים מפניו. במילים אחרות: מדעני הצבא הסובייטי מצאו ופיתחו חיידק מתאים ביותר למטרתם שהיה מראש, במצבו הטבעי, קטלני דיו כדי לשמש כנשק.
כל מה שלמדנו על החומר מסברדלובסק צריך לשמש גם תזכורת חשובה לכך שהדרך הטובה ביותר למזער את הפגיעות בנפש מהתקפות אנתרקס היא לפעול עוד לפני שהנבגים מופצים. הממשל האמריקני אמנם הוציא מיליארדי דולרים על מחקר בתחום ההתגוננות מפני איומים ביולוגיים, אבל הוא עדיין מתקשה לתאם בין הפעילויות הנעשות בסוכנויות שונות, כל אחת מהן בעלת משימות ומטרות משלה, ולקבוע את סדר העדיפויות הנכון. החיסון היחיד המצוי בארה”ב, שניסויים הראו שביכולתו למנוע את התפתחות המחלה לאחר חשיפה לבצילוס אנתרציס, צריך להינתן בכמה זריקות במהלך כמה חודשים, ולאחר מכן המטופלים חייבים להמשיך לקבל מנות דחף סדירות.
איש אינו יודע אם עדיין נותרו חיידקים שמקורם בזן שיוצר בברית המועצות. בהתאם להסכמים בין ארה”ב, אוזבקיסטן וקזחסטן עוקרו טונות רבות של חומר המכיל נבגים, וחלק ממתקני הייצור ברפובליקות הסובייטיות לשעבר הוסבו לשימוש אזרחי בשנות ה-90, תחת עינם הפקוחה של מדענים בין־לאומיים. אבל שום קבוצה זרה לא הורשתה עדיין להיכנס לשלושה מכונים של משרד ההגנה הרוסי ולחמישה מכונים אזרחיים “למלחמה במגֵפות” ברוסיה, שמילאו תפקיד במחקר ובייצור של חומרי נשק ביולוגי.
מאז 2003 פרסמה מחלקת המדינה האמריקנית תשעה דוחות על בקרת נשק, וכולם קובעים שייתכן שרוסיה תומכת בפעילויות המפרות את אמנת הנשק הביולוגי מ-1972. הדוחות אינם כוללים פרטים המאששים את ההאשמות האלה (יש להניח שהמידע מסווג). אבל יש שפע סיבות לדאגה. בהן תצלומי לוויין גלויים המראים שבבניינים מסוימים במתקן 19 הותקן ציוד חדש שנראה כמו יחידות אוורור, ושנוספו למתקן בניינים נוספים. זאת ועוד, ב-2012 פרסם פוטין מאמר בעיתון רוסי שבו כתב ש”מערכות נשק המבוססות על עקרונות חדשים (הקרנה, עקרונות גאופיזיקליים, גלים, גנטיקה, עקרונות פסיכופיזיקליים וטכנולוגיות אחרות)” צפויות להופיע בעתיד. לאחר מכן טען שר ההגנה שמשרדו השיג התקדמויות לעבר מטרות אלה. לבסוף, מהלך נוסף שקשור לכך היה הימנעותו של פוטין ב-2015 מחידוש שיתוף הפעולה שנמשך כמעט 25 שנים בין ארה”ב לרוסיה בנושא פירוק מאגרי הנשק הגרעיני.
על אף האותות הגלויים המדאיגים האלה (ומידע סודי ביותר שייתכן שמצוי בידי ממשלות מערביות), עד כמה שאפשר לראות, הממשלים האמריקניים האחרונים לא התעמתו עם הממשלה הרוסית ולא דרשו הבהרות בדבר הפרות אפשריות של אמנת הנשק הביולוגי, וגם לא נראה שיש סיכוי גדול שהממשל הנוכחי יעשה זאת. אבל היעדר כל פעולה מצד הממשל האמריקני יכול להיות בעצם מתן אור ירוק לפיתוח נשק ביולוגי מתוחכם שנגדו לא יהיו למדינות אחרות אמצעי התגוננות טובים.