מי יציל את הבננה?

סטיב מירסקי אוהב בננות, הוא כל כך אוהב אותן שנסע עד למרכז אמריקה ללמוד על המחלה המסתורית שמשמידה את יבולי הבננות. האם המדע ימצא פתרון?

היכן היינו היום בלי בננות? בלעדיהן תעשיית הסרטים האילמים, שהתבססה על תמונותיהם של גברים במגבעות שמעדו על קליפת בננה, אולי לא הייתה ממריאה כלל. ילדים היו צריכים לדחוס תפוזים מטפטפים לתיקי האוכל שלהם והלהקה הידועה “בננהרמה” הייתה מקבלת אולי צביון ריחני יותר אילו הייתה בוחרת בשם “משמשינה”.

אני אישית פועל על בננות. כשהייתי ילד, ארוחת הבוקר היומית שלי זכתה לשם הרשמי “פצפוצי אורז, בננה וחלב”. גם היום, אני דוחף לעתים קרובות בננה לכיס חולצת רכיבת האופניים שלי כדי לתת לי זריקת מרץ של אשלגן באמצע המסלול. למעשה, אני עושה הפסקת בננה בזה הרגע.

או קיי, חזרתי. (מרחתי על הבננה קצת חמאת בוטנים. זה לא עובד כל כך כשרוכבים על אופניים). מה השיא שלי באכילת בננות? דן קופל, שכתב את הספר “בננה: גורלו של פרי ששינה את העולם”, טוען ש”אם אתה אמריקאי ממוצע, בן ארבעים בערך, סביר להניח שאתה מתקרב לבננה העשרת אלפים שלך.” לפי חישוב זה, אני מתקרב כנראה ל-15,000 בננות. (בשל גילי או מפני שאני לא אדם ממוצע? את זה איני מגלה לכם).

בעת שערך את התחקיר לספר, בילה קופל שבוע במטע בננות בהונדורס. בחורף האחרון מצאתי את עצמי בסביבה דומה. ב-31 בינואר השארתי לעצמי הודעה ברשמקול הדיגיטלי שלי: “חום אימים כאן”. אך החום שהתיש אותי תרם להתפתחותן התקינה של מאות אלפי הבננות שצמחו סביבי, מעט צפונה מהונדורס, במטע בננות בקיריגואה שבגוואטמלה.

הגעתי למרכז אמריקה לאחר שהוזמנתי להרצות בהפלגה של “סיינטיפיק אמריקן” לאיים הקריביים. אכן, עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. באחד הימים, הציעו למפליגים סיור במטעי הבננות, הצעה שכמובן לא יכולתי לסרב לה.

המדריך שלנו, חוליו קורדובה, סיפר שהמטע הבינוני, ששטחו כ-320 דונם, ובית האריזה שלו ממלאים חמש משאיות ביום. כל משאית נושאת 960 תיבות. בכל תיבה יש כתריסר “ידיים”. (מה שאנו מכנים אשכול נקרא כאן בשם יד, וכל בננה היא אצבע גדולה וצהובה). במרכז המטע עומדים כמה עשרות פועלים על יד פס היצור ומפרקים את האשכולות הענקיים והמלאים הצומחים על העץ ל”ידיים” עטופות פלסטיק שיגיעו אל שולחננו באמריקה שבוע לאחר הקטיף. העבודה הזאת, ב”חום אימים”, היא באמת עבודה קשה שמישהו צריך לעשות.

מקצת עלי הבננה הראו סימנים של סיגטוקה שחורה, פטרייה שעלולה להיות קטלנית. אבל קופל כותב שנחושת גופרתית מרפאת את המחלה (לעתים על חשבון בריאותם של הפועלים). הוא גם חושף בספרו כמה פרטים: הדבר שקראתי לו עץ הוא למעשה העשב הגדול ביותר בעולם והפרי הוא למעשה ענבה ענקית. אף על פי שיש בעולם יותר מאלף זני בננה רובנו אוכלים רק אחד – “קוונדיש”. החדשות הרעות הן שהקוונדיש, ידידי שוחרי הבננות, מת לאטו. פטרייה אחרת, הנקראת “מחלת פנמה”, קוטלת אותו.

הרוצח האכזרי כבר פעל בעבר. למעשה, הבננות של היום הן תחליף חיוור לבננות שאכלו הסבים והסבתות שלנו, בננות מזן שהיה קרוי “גרוס מישל”, או “ביג מייק”. “זה היה זן גדול יותר, בעל מרקם שמנתי יותר, ובעל טעם עז ופירותי יותר”, מסביר קופל. בשנות ה-50 של המאה ה-20 חיסלה מחלת פנמה את הביג מייק. זן הקוונדיש השתלט, וסברו שהוא עמיד בפניה. אבל “הקוונדיש מעולם לא היה חסין למחלה, אלא רק לזן שחיסל את הגרוס מישל” כותב קופל.

איש אינו רוצה שמילות השיר “כן, אין לנו בננות” יהפכו לנבואה. ולכן אנו מנהלים מירוץ נגד השעון למציאת תרופה למחלה. בינתיים, עורכים מדענים שינויים גנטיים כדי ליצור זן בננה חדש, שיהיה עמיד בפני מחלת הפנמה. הרי אי אפשר לדמיין עולם בלי פצצת אנרגיה צהובה.

סטיב מירסקי הוא כתב של Scientific American. כתבתו התפרסמה בגיליון יוני של “סיינטיפיק אמריקן – ישראל “