החשמונאים פרק 2: צוואה? לא ידעתי!

פרק שני בסדרת תולדות ממלכת החשמונאים, המדינה היהודית העצמאית האחרונה שהתקיימה בארץ עד למדינת ישראל המודרנית

חיילים יוונים. איור: shutterstock
חיילים יוונים. איור: shutterstock

כל מה שרצינו לדעת על החשמונאים והתביישנו לשאול – פרק ראשון בסדרה

 

יורשו של יהודה בתפקיד היה אחיו יהונתן, ועימו תם המרד. תם? מבחינתו של האב הביולוגי הרוחני, קרי מתתיהו, אכן לא תם, שהרי יהונתן לא היה אלא ווסאל הלניסטי. מוזר, תמוה? הכל בהמשך.

ראשית נחזור לצוואתו של מתתיהו ונבחן האם התקיימה במציאות, בפועל. ובכן כך מצוטט בספר מקבים א' ב' 65-64: "והנה שמעון אחיכם, ידעתי כי איש עצה הוא. אליו תשמעון כל הימים. הוא יהיה לכם לאב. ויהודה המקבי, גבור חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם שר צבא ונלחם מלחמת העם". עולה מכאן, בהנחה שאכן היתה צוואה ממין זו ואכן נוסחה כך, ששמעון הוא-הוא היורש של מתתיהו ויהודה כפוף לו כשר-הצבא. אלא שבמציאות יהודה הוא שירש את מתתיהו, כנראה בלא מעט אגרסיביות ושמעון, ה"נבעט", צריך היה לחכות תור נוסף ואולי שניים, שהרי יהונתן, אף הוא מצביא מיליטרי, ירש את יהודה. שמעון נשאר לחתום את ירושת כל אחיו. כלומר "נבעט" על ידי אחיו הצידה.

ויהונתן, על-ידי מי נבחר כיורש, שהרי יהודה לא הניח יורש שימשיך את דרכו? קיימת רמיזה בספרות המקבית על מעין-הורשה והכוונה למקבים א' ה' 9 ואילך, המספר על זעקת יהודי הגלעד מול יהודה המקבי בבקשת סיוע צבאי מיידי נוכח התנכלותם של התושבים ההלניסטים. יהודה פונה, לראשונה במסעות קרבותיו, ליהונתן ולשמעון ומפקיד בידיהם משימות צבאיות. את שמעון הוא משגר לגליל אף כאן לסיוע ליהודים, ואילו את יהונתן הוא מצרף אליו למסע צבאי לגלעד. יש כאן, ראשית, מין מינוי בלתי רשמי לירושת יהודה ולהקפאת מעמדו של שמעון, ושנית –מעין רמיזה לשאיפתו המלכותית של יהודה, שהרי שאול בזמנו הוזעק לגלעד, טרם המלכתו, על מנת לסייע ליהודי הגלעד שאויימו על ידי אנשי יבש גלעד, והיה בכך מינוף להמלכתו. ואם נכונה השערתי, הרי היה בכך ממש משום זילות צוואתושל מתתיהו. בכל אופן לא נתפלא על רקע הנ"ל כי יהונתן נחשב ליורשו של יהודה, וגם לא נתפלא כי רשמית ומעשית הונח כתר הירושה על ראשו של יהונתן וזאת מידי תומכיו של יהודה, או כשפת בעל המקור – "ויוועדו כל אוהבי יהודה, ויאמרו ליהונתן: ואחרי אשר מת יהודה אחיך ואדם כמוהו אין לצאת נגד האויבים ובקכידס והצוררים מעמנו, ועתה בחרנו בך היום להיות לנו לשר ולראש להילחם מלחמתנו. ויקבל יהונתן בעת ההיא את השררה ויקם תחת יהודה אחיו" (מקבים א' ט' 31-28). כלומר יהונתן זוכה למינוי צבאי מחד ופוליטי מאידך, ובכך נרמסה צוואתו של מתתיהו, האב האידיאולוגי של מרד המקבים. לא שמעון נחשב ליורש, אלא יהונתן, הגם שלא הופיע בצוואת מתתיהו. זה מלמד, כך דומה, שהאווירה הקנאית, המיליטנטית, האגרסיבית, היא זו שהכתיבה את השושלתיות של מתתיהו/יהודה. יצויין כי האח יהוחנן נהרג בחרבם של אנשי שבט מדברי נודד בשעה שנס מפני הצבא הסורי לעבר הירדן מזרחה, אף זה ממשיך לציין את הצעדים המיליטריים. ומעתה נותרו שני אחים בלבד – שמעון ויהונתן.

בשנת 155 לפנה"ס נוכח המצביא הסלאוקי בקכידס כי לא יעלה בידו לבצע את משימתו – דיכוי קיני המורדים בהנהגתו של יהונתן, ועל כן ביקש להגיע להסדר עם יהונתן. על פי ההסדר הכיר בקכידס ביהונתן כמנהיג האתנוס היהודי והתיר לו לשוב ליהודה, אלא שאסר עליו להיכנס לירושלים. יהונתן התיישב איפוא במכמס, צפונית-מזרחית לירושלים והפך את המקום לבסיס זינוק להרחבת שטח שלטונו.
האם לכך חתר אבי המרידה, מתתיהו? כלל וכלל לא, שהרי הכריז על מלחמת חורמה כנגד כל מה שהדיף ניחוח יווני-הלניסטי, ובצוואתו הדגיש כי " ועתה בנים קנאו לתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותיכם … ונחלתם כבוד גדול ושם עולם … ומדברי אדם רשע אל תיראו, כי כבודו לדומן ורימה … השיבו גמול לגויים … " (מקבים א' ב' 66-49).

יהונתן, בבריתו עם הסלאוקים, הגם שהיה בכך מהלך פרגמטי, סטה מקו הצוואה של מתתיהו, ובכך לא סיים את רמיסת הצוואה. האמנם? ובכן, במרוצת שנתיים-שלוש להסכם הנ"ל התחוללה בממלכה הסורית-סלאוקית מלחמה קשה בין שני טוענים לכתר המלוכה – דמטריוס ואלכסנדר באלאס. שניהם, כל אחד בתורו ובדרכו, חיזרו אחר תמיכת יהונתן, כשכל אחד מהם פורש לפני יהונתן מצבור של הבטחות רציניות. דמטריוס הבטיח ליהונתן, בין השאר, לשלוט ביהודה, לפטור אותה ממסים כסמל לריבונות מסוייגת, לגייס צבא ולאפשר את יישובה של ירושלים. אכן נדוניה נכבדה ונדיבה.

יהונתן מצידו החליט לתמוך דווקא בבאלאס, וזאת משלושה טעמים: הובטח לו להיות כוהן גדול, נפתחה בפניו משרה מכובדת בחצר המלוכה הסורי-הלניסטי, היינו לשרת באופן רשמי כאחד מאצילי המלך ומשועיו, מה שמכונה בשם "רע המלך". הטעם השלישי נבע מתוך אמונתו של יהונתן בכשרונותיו וביכולותיו של אלכסנדר באלאס על פני דמטריוס. הטעם הראשון היה הדומיננטי ביותר מאחר שנושא משרה זו הינו מלך-ללא-כתר. הטעם השלישי היה כרוך בשיקול תלוי סיכונים והטעם השני הצביע על הפרטנזיות המרוחקות של יהונתן, שענינן היה השתלבות בחצר המלוכה ההלניסטית. נושא הכהונה הגדולה לא הופיע בצוואת מתתיהו, אלא שמרידתו של מתתיהו היתה גם בעלת אופי פנימי-כהונתי – להדיח את שושלת בית צדוק ולמשול במקדש תחתיה (כפי שבקשתי להראות במאמרי הראשונים על הכהונה ביהודה, כפי שפורסמו ב"הידען"). ומכאן שיהונתן הלך, לכאורה, אחר הקו האידיאולוגי של מתתיהו, והרי יהודה המקבי הכתיר עצמו לכהונה הגדולה מיד לאחר טיהור המקדש בשנת 164 לפנה"ס.
אלא מה, מתתיהו לא חלם, ולו בביעותי לילה, שיהונתן יתמנה להנהגת הכהונה על-ידי הסורים, בבחינת פקיד העושה את דברו של אדונו. יתירה מזו, עיקר קצפו של מתתיהו היה על יסון ומנלאוס, שהתמנו לכוהנים גדולים על ידי הסורים, ומהלך זה נשקל כבגידה בחזון העם ובכלל באל. והנה עושה זאת המנהיג החשמונאי, יהונתן. ויהונתן זה נקרא בפי המלך הסורי בשם "אח". הל"ילד" הזה "התפלל" מתתיהו?
מכל מקום הרצון להשתלב בממלכה הסורית הלניסטית היה בהחלט צעד חריג של יהונתן, הרחק היטב מצוואת מתתיהו.

זאת ועוד, הזעם כלפי יסון בזמנו, כפי שהתבטאו הן בעל מקבים א' ובעל מקבים ב', וכך גם כלפי מנלאוס, אשר קנו את הכהונה הגדולה מידי המלך הסורי-הלניסטי, לא הושמע, ולו בטון רפה ומינורי, על ידי אותם סופרים כלפי יהונתן. אכן דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ומה שמותר לשושלת מתתיהו, שהשתייכה למשמר יהויריב, אסור בתכלית האיסור על בית חווניו ששרת בכהונה הגדולה, ושאליו השתייך יסון.

מעניין להציץ בכתבי יוסף בן מתתיהו כדי להשכיל בעניין המינוי הכהונתי. ובכן בחיבורו "קדמוניות היהודים" מספר יוסף בן מתתיהו כדלקמן: " … וכן, משהחליטו אלכסנדרוס (באלאס) ורעיו לשלוח (שליחים) אל יהונתן, כתב (אליו) את המכתב הזה: 'המלך אלכסנדרוס אל יהונתן אחיו, שלום. זה כבר שמענו על גבורתך ועל נאמנותך, ולפיכך שלחנו אליך (שליחים) בדבר ברית של ידידות. הרינו בוחרים בך כיום הזה לכוהן גדול של היהודים (ובנוסח בעל מקבים א' – "ועתה העמדנוך היום לכוהן גדול לעמך" -), וקרוא תיקרא רעי (ובנוסח בעל מקבים א' – "ואוהב המלך תיקרא") …'" (קדמוניות היהודים יג, 45-44). אין ספק בכך שבאלאס לא היטיב להכיר את משמעות הכהונה הגדולה בקרב היהודים, וכזאת שהביאה את יהונתן לתמוך דווקא בו ולא בדמטריוס. המהלך, כנראה, החל בגישושיו של יהונתן שלא זכה להניח על ראשו את כתר הכהונה הגדולה, שהרי כהונה גדולה היתה מינוי שפעל כבר במקדש, ויהודה המקבי, קודמו, בשנת 164 לפנה"ס, הכתיר עצמו לכוהן גדול, מבלי שיאושר זאת על ידי העם או גורם מקדשי כלשהו, אלא בבסיס מנהיגותו של יהודה, ובפעילות טיהור המקדש והשבת הקרבת הקרבנות לשגרתה המסורתית על ידו.
יהונתן היה זקוק איפוא למינוי חיצוני, הלניסטי-סורי, כמי שיהודה היתה תחת אדנותו, ועל כן ידע ל"טפטף" זאת ב"אוזנו" של באלאס. זאת ועוד ושלא נתבלבל, גושפנקת המינוי הסורי לא בוצעה אלא על פי בחירתו החופשית של יהונתן, ולא חלילה מכפייה סורית-הלניסטית.

ובל נשכח, מעמדו של הכוהן הגדול היה כמעט כמלך, וראוי לציין כי תפקיד זה הקנה ליהונתן גישה ישירה לאוצרות בית המקדש הן לכספי הציבור והן לכספות הפרטיות של בעלי הממון והשררה. לא-לא, יהונתן לא יוותר על דובדבן כזה עסיסי.

יוסף בן מתתיהו מוסיף לספר מיד בהמשך כי "משקיבל יהונתן את המכתב (מבאלאס) לבש את בגד הכוהן הגדול כשהגיע חג הסוכות, ארבע שנים אחר מות יהודה אחיו, כי לא היה כוהן גדול במשך (כל) אותו זמן …" (שם 46).
יהודה נפל בקרב אלעשה בשנת 161 לפנה"ס, ובגריעת 4 שנים אחר-כך אנו מגיעים לשנת 157 לפנה"ס. כלומר מאז ירושת יהונתן לא העז המנהיג להניח את כתר הכהונה הגדולה על ראשו עד אשר נקרתה לדרכו הזדמנות בדמות המאבק על הירושה בסוריה בין דמטריוס לאלכסנדר באלאס, אותה ניצל בחסות באלאס לתבוע את הכהונה הגדולה.

בכל מקרה "נעלמו" מהסרגל הכרונולוגי למעלה משנתיים בין 157 לפנה"ס לבין שנת 155 לפנה"ס, עת הבטיח באלאס ליהונתן את כתר הכהונה הגדולה.
זאת ועוד, יוסף בן מתתיהו מספר על פרשת הקמת מקדש חוניו במצרים, כשהוא קושר זאת עם מינויו של אלקימוס המתיוון לכהונה הגדולה בשנת 162 לפנה"ס.יכול להיות, בגלל סמיכות הפרשיות – מינוי יהונתן לכוהן גדול והקמת מקדש חוניו – שהא בהא תליא, ושנת הקמת מקדש חוניו מאוחרת היא לאחר שנת 155 לפנה"ס.

כמו כן, התכהנותו של יהונתן בחג הסוכות, אינה כנראה בלתי מקרית, שהרי טיהור המקדש, מה שאנו מכנים כיום בשם חג החנוכה, נעשה בחג סוכות, ועל-כן, אגב, המניין של שמונה ימים.

ונמשיך. מול הבטחותיו של באלאס לא מרפה יריבו, דמטריוס, למשוך אליו את יהונתן בהבטחות כגון פטור ממסים, ימי חופש בחגים, שחרור שבויים שנפלו בזמנו, שטחי קרקע, מתנות לבית המקדש ועוד. אלא "וכשמוע יהונתן והעם את הדברים האלה, לא האמינו להם (לדמטריוס ואנשיו) ולא קבלו, כי זכרו את הרעות הגדולות אשר עשה בישראל ועינה אותם מאוד. וירצו באלכסנדר כי הוא היה להם ראשון לדברי שלום ויעזרו לו כל הימים," (מקבים א' י, 47-46). כלומר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

שנתיים אחר-כך, בשנת 148 לפנה"ס, בשעה שנתחדשו מלחמות הירושה בסוריה, הזדרז יהונתן להגיש סיוע צבאי, בהתאם להסכם עם באלאס.
יהונתן נרתם איפוא מיד לעזרת אלכסנדר באלאס ומתמודד צבאית מול שר צבאו אפולוניוס כשהוא, יהונתן, מגייס מספר רב של לוחמים. תוך כדי הלחימה נמלטו פרשי אפולוניוס למקדש דגון אשר באשדוד. יהונתן צר על המקום ומעלה את המקדש באש על יושביו וכנוסיו.

והנה התהפכו היוצרות ובאלאס נכנע ליריבו, דמטריוס השני, ויהונתן האופורטוניסט מעביר מיד את תמיכתו לדמטריוס (ללמדנו עד כמה להוט היה יהונתן למנף ולשדרג את הישגיו האישיים, ממש כפי שמקובל לאפיין שליט הלניסטי כלשהו), כשזה האחרון מאשר את כל הפריבילגיות שהעניק באלאס ליהונתן ועוד הוסיף לו שטחי שלטון. יהונתן מצדו מסייע צבאית לדמטריוס כשהוא משגר לו כוח בן שלושת אלפים לוחמים יהודים. יצויין כי מסגרת כזו היתה מפורסמת במתכונת של הצבאות ההלניסטיים. האם לא חס על חיי לוחמיו, נאמניו, כשהוא מעמידם לרשות תכניותיו של השליט הסורי, תהיינה אשר תהיינה?!
כמו כן נלמד מכך שהשפעות הלניסטיות חדרו ליהודה בתחומים שונים, והיא, שפעלה בתחומים שונים, שחקה עד דק בתהליכיות היסטורית ארוכה את חזונו האידיאולוגי של מתתיהו. קרי – מאבק חסר פשרות עם היוונים, המתיוונים והיוונות.

יצויין כי אף שמעון, אחרון בני מתתיהו, זה שנדחק לפינה מימי יהודה המקבי ועד יהונתן, נהנה מהברית וההסכם עם דמטריוס. הלה התמנה על ידי דמטריוס למפקד הצבא מהעיר צור שבצפון ועד מצרים שבדרום. זאת היתה אמנם טקטיקה של הפרד-ומשול. עם זאת נסללה בכך דרכו בהמשך לירושת יהונתן ולקשרים ההדוקים עם הסורים-סלאוקים.

הצעד הבא של יהונתן היה לחדש את הברית עם הרומאים, ועל השליחים מטעמו ששוגרו לרומא הורה יהונתן לסור, בדרכם חזרה, לארצם של בני ספרטה, ולהציג בפניהם את אגרתו. באגרת זו, הפותחת בציון היסטורי, "בינלאומי" משהו, על כי יהונתן עומד בראש האתנוס, והוא כוהן גדול, נכתב כי בני ספרטה, "האחים" כלשון הטקסט (מקבים א' יב, 6) והיהודים הינם בני אותו אב, בני אותה קרבת דם מיתולוגית. נכון שמאחורי אמירות חנופה וכיבושין אלו מסתתרת הדיפלומטיה הפוליטית של הידוק היחסים בין שני האתנוסים, אלא שההצהרה בדבר קרבת הדם המשותפת אינה אלא עוד שלב בתהליך ההתיוונות ההדרגתית של בית חשמונאי.

הלכך התפלל מתתיהו, האב האידיאולוגי של המרד?!

יצויין כי יהונתן מזכיר למלך ספרטה כי הוא, מלך ספרטה, שיגר בזמנו אגרות לחוניו-חניה הכוהן הגדול, הוא יהוחנן הראשון בן ידוע, אביו של שמעון הצדיק, הראשון, לערך בראשית המאה הרביעית לפנה"ס, ובהן ציין כי היהודים ובני ספרטה הינם אחים מקדמת הזמן. ועל כן מקבלת האגרת של יהונתן משנה תוקף הן לגבי הקשרים המיתולוגיים והן לגבי מעמדו ככוהן גדול.

מעניין, אגב, לעיין בתשובת ארס המלך הספרטאי ליהונתן, כהאי לישנא: "ארס, מלך בני ספרטה, לחניה כהן גדול, שלום. נמצא בכתב על בני ספרטה והיהודים כי אחים הם וכי הם מזרע אברהם …" (מקבים א' יב, 21-20). אגרת זו מאשרת, לפחות מבחינת מחבר היצירה, את אמינות אגרתו של יהונתן לבני ספרטה.

סופו של יהונתן היה כמעט צפוי. האינטריגות שבהן היה מעורב, מדיניות החוץ שלו (הקשרים עם רומא למשל) העמידו אותו כמסומן פגיעה על ידי הסלאוקים, מעמדו הרם בחצר המלוכה הסלאוקי, כחביבו ואיש אמונו של דמטריוס, הגבירה את הסיכון לחייו על ידי המתמודדים על הנהגת הממלכה הסלאוקית, כמו טריפון, אשר משך בעורמה את יהונתן ל"מאורתו", לעכו, היא פתולמאיס הסלאוקית, ושם הביא למאסרו ולבסוף להוצאתו להורג.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. שוב אי דיוקים, לגבי הכהן הגדול לאחר יהודה המכבי נגעת – אלקימוס\אליקים היה כנראה הכהן הגדול, שהיה צריך גיבוי מהשלטונות הסלאווקים ללא ספק, החקרא עדיין הייתה קיימת בירושלים והסלאווקים שלטו שם.
    יונתן היה פוליטיקאי מוכשר שידע להסתגל יפה לעולם הסובב אותו.
    הזכרת שמעון כיורש למתיתיהו נועדה, כנראה להצדיק את העובדה שבניו היו ממשיכי השושלת, נשים לב גם שבימיו של שמעון נוסדה הממלכה החשמונאית העצמאית ויותר מכך, אותו מעמד ממכבים ב' שבו העם מקבל את שמעון, שוב דבר שנועד להראות שבניו הם ממשיכי הדרך הטבעיים ונועד להסביר יותר מכל את היעלמם של בניהם של שאר האחים.
    יהודה חנך את המזבח בכ"ה בכיסלו(כנגד אותו תאריך שבו נטמא המזבח ע"י הסלאווקים) וישנם מאמרים על כך שחנוכה חל שמונה ימים מכיוון והוא מקביל ל"ימי המילואים", שהרי כך נחנכו המזבחות החדשים בעבר.

  2. כמה דומה הדבר להיום,כי "מלכים"(ביבי) הם אגוצנטרים נרקסיסטים.אשר שואפים להחדיר את התרבות ההלנית(אמריקאית). ומרגישים שם בני בית ,על משקל "הקונגרס הוא כמו הכנסת בשבילי". עם הנהגה כזו ,גורלנו נחרץ.ולא משנה כמה ידברו על"נצחיות המדינה".

  3. מאמר נחמד.

    תמיד תמהתי איך זה שמלכות החשמונאים, שקמה כהתרסה להתיוונות, התגלגלה מהר לנושאת הדגל של ההתייוונות. עכשיו הבנתי (אולי), רק מתיתיהו האמין באנטי יווניות, בניו לא ממש האמינו , הם רק חיפשו את השררה. בניו השתמשו באידאולוגיה של אביהם לתפוס את השררה.

    מקווה שאריה דרעי, הנושא לשווא את שמו של הרבבובדיה, יעוף מהר מהנהגת ש"ס. תאוות השררה שלו, ושל חבר מרעיו, עושה צחוק מהרב הנכבד. (אינני דתי, אבל אני מעריך כל אידאלוגיה שחותרת לתיקון עולם ביושר).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן