תולדות מוסד הנשיאות בהסטוריה של עם ישראל מימי השבטים ועד למאה החמישית לספירה
ד”ר יחיעם שורק, הסטוריון, מכללת בית ברל
הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן
(הערת פתיחה: אני יוצא מנקודת הנחה, שאתקשה להוכיחה, בפרט מול אובססיביזם אמוציונלי, כי אין ולא היה שום קשר בין כותרת רשימתי זו לבין הפרשייה שלתוכה נקלע נשיא המדינה הנוכחי. הרשימה הנידונה היא פרי מחקר מאוד ממושך ולא נולד, לא בהקשר זמני או אירועי, בנסיבות השעה)
אחת ממלכודות הדבש ה”מתקתקות”, שלתוכה נופלים רבים וטובים, נופלים ו”אוכלים”, נופלים ונאכלים, נופלים ומאוכלים, היא המודולריות מזה והקונפורמיזם מזה, המוליכים לבנאליות. אציין בזאת למען ההגינות וטוהר המידות, כי גם אני נפלתי לא פעם אל תוך אותן המלכודות, אלא שדווקא מעידות אלה חיזקו בקרבי יותר ויותר את הרצון לבחון אירועים לעומקם, ולא להסתפק בגירסא דינקותא מחד ובמצוות אנשים מלומדה מאידך.
הראיה המודולרית, הנבנית לאורך דורות, אין כמותה נוחה ומלטפת (ממש כמו נטיות גזעניות), שהרי איננה מצריכה מחשבה, בדיקה ועיון. הדבר כתוב באיזשהו מקום, לומדים עליו, מלמדים אותו, נשענים עליו, אזי מתוקף סרגל היסטורי כה אורך נדמה שזו האמת לאמיתה. אמת?! סליחה!?
כתוצאה מכך, כאשר מאן-דהוא, כגון עבדכם הנאמן, בא לשמוט את הקרקע מתחת לאותה מערכת מודולרית נעימה ונוחה של זיכרון היסטורי, מיד תולים בו בוקי-סריקי של בוגד, שועל המחבל בכרמים ושאר “מחמאות” ממין אלה. שבירת זיכרון קולקטיבי-היסטורי אינה עניין של מה-בכך.
שנות דור רבות מופיע הפאזל ההיסטורי הבנאלי של הנשיאות היהודית, כזו שניהלה בתקופת בית שני את הסנהדרין, ולאחר החורבן (73-70 לספ') המשיכה זו לתפקד עד להוראה הקיסרית הרומית של המאה החמישית לספ', הידועה בכינויה: “ביטול הנשיאות” (excessus patriarcharum).
האמנם כך? הבה ונבדוק זאת!
תופעת הנשיאות קדומה והיא מתועדת פעמים רבות במקרא. האמת היא, שקיים קושי מחקרי בשיוך התפקיד הציבורי, הממלכתי המוגדר של הנשיא, ומקובל לראות אותו כמנהיג השבט, כמעין שייך' כמו “נתנאל … נשיא יששכר” (שמות ז' 18), או בכלל “ונשיא לבני זבולון” (שם ב' 7). כלומר כמניין השבטים, כך מניין הנשיאים. לעיתים הם נקראים “נשיאי ישראל”, לעיתים “נשיאי העדה”, או “נשיא בני יהודה”, “נשיאי האבות” וכן “נשיא בית-אב”.
במחקרי שמתי לב לתופעה מאוד מעניינת: הנשיאות נזכרת לרוב בטקסטים ה”מדבריים”, היינו ספר שמות, מעט מאוד בספר יהושע, כלל לא בספר שופטים, מזעיר בספרי מלכים, ושוב מתגלה ריבוי עדויות בספר עזרא. כלומר, מעמד הנשיאות בתקופה המקראית היה רופף ובכלל זמני.
ניתן להבין את תופעת הדעיכה הנשיאותית בשעה שחלופתה התגלעה בריכוז הממלכתי, השלטוני, על ידי המלכים, ומאז ועד חורבן בית ראשון, כלומר – עד סוף תקופת המקרא/התנ”ך.
הנהגת שיבת ציון, שסמלה את השאיפה לחדש-ימינו-כקדם, להחזיר-עטרת-ליושנה, שאפה, הן מאילוץ פרגמטי (כפיפות לשלטון הפרסי ולמיגבלות הפוליטיות שהפעיל, היינו איסור המלכת מלך) והן מרצון נוסטלגי (חזרה למקורות, לשורשיות) לחדש את מוסד הנשיאות, אלא שמעמד הכהונה, כמי שטופח על ידי השלטון הפרסי, תפס את רסן ההובלה, ומני אז שידרג מעמד הכהונה את מעמדו (ראוי לזכור כי בתקופת המלוכה, ביהודה ובישראל/שומרון, היתה הכהונה כפופה למלוכה וכוחה, מתוך כך היה מצומצם).
מעמד הכהונה חיזק כאמור את סמכויותיו אף בתקופת המעבר מהשלטון הפרסי להלניסטי, ולראיה – מעמדו בולט מאוד בספרות החיצונית, הן בתקופת השלטון המצרי, הפטולמאי, והן בזה הסורי, הסלאוקי. קטע מאוד מפורסם מופיע בטקסט של משלי בן סירא, בו הוא מתאר את הכהן הגדול במלוא התיאורים הציוריים והדרמטיים, ממש כמלך בהתגלמותו. יש בו, בקטע זה, כדי ללמד על החשיבות הרבה, המעין-מלכותית, שציינה את תפקידו ומעמדו של הכהן הגדול.
בתקופה זו, ימי המעבר מהשלטון הפטולמאי לסלאוקי, אין ספק שמצויה היתה דמות נשיאותית, שהרי הסנהדרין פעלה בעצם ימים אלה, והיא נוהלה מחד על ידי הכהן הגדול, ומאידך על ידי הנשיא, נשיא הסנהדרין, אלא שממלכתית-ציבורית נשא בעל התפקיד הנשיאותי מעמד מאוד משני, והוא בקושי משתרבב אל תוך מקורות התקופה.
פרוץ המרד המקבי, החשמונאי (167 לפנה”ס), החיה מחדש את מוסד הנשיאות, ואף כאן, די בדומה למעמד הכהונה של ימי עזרא ונחמיה (מאה חמישית לפנה”ס), התקיימה מעין פשרה בין מיגבלות השלטון ההלניסטי (למרות המרד) של איסור המלכת מלכים, והשאיפה מנגד של המשפחה המקבית להשיב-עטרת-ליושנה.
אלא מה? הראשון, וגם האחרון במידה מסויימת, שהחזיק בחוזקה בתואר הנשיאות ושיווה לו כבוד גדול, היה שמעון, אחרון האחים. אף לא אחד לפניו, לא יהודה ולא יהונתן נשאו בתואר הנשיאות וכך גם יורשיו. מעמד הנשיאות (אתנארכיה) מתממש, כאמור, בימי שמעון (משנת 141 לפנה”ס) באישור השלטון הסורי-סלאוקי. יורשיו – יהודה אריסטובולוס ואלכסנדר ינאי הגדירו עצמם כמלכים וכלפי העם הגדירו עצמם ככוהנים, כמעין תרמית. במטבעותיהם מופיע התואר מלך ביוונית וכהן – בעברית.
מעמד הנשיאות מתחדש בתקופת המעבר בין השלטון ההלניסטי לרומי, כך שיוחנן הורקנוס השני מוגדר כאתנארכוס (נשיא), אלא שסמכויותיו היו מוגבלות.
בתקופת הביניים של שלטון הורדוס (הרודאס), מי שהוכתר על ידי הרומאים כ”מלך-ידיד ובן-ברית של העם והסנאט הרומי”, וכמי שדי התעלל בחברי הסנהדרין, נראה כי מעמדו וסמכויותיו של הנשיא, כמו גם של הכהן הגדול, היו בשפל.
עם זאת, בהיבט הפנים-יהודי, החלה לפרוח הקטגוריה המשולבת של נשיא ואב-בית-הדין (שהרי הסנהדרין תפקדה גם כמוסד משפטי) כראשי הסנהדרין, וכפי שהתכנו בספרות חז”ל בשם “הזוגות”, כמו הלל ושמאי, ומני אז, אל תוך המאה הראשונה לספ', החל מעמד הנשיאות מתחזק, ואף יוסף בן מתתיהו מציין זאת ומגדיר את בית גמליאל כמוסד הנשיאותי הרשמי.
תקופת המרד – במהלך המרד הגדול (66 לספ' ואילך) מתלבט בית הנשיאות באשר לשאלת ההצטרפות למרידה. בסופו של דבר נוקט בית זה בעמדה, ובראשו רבן שמעון בן גמליאל הזקן. היתה זו עמדה מיליטנטית כנגד הרומאים וכתוצאה מכך סומן בית נשיאות זה כ”פרסונה נון-גראטה” ונרדף על ידי הרומאים. לקראת סיום המצור על ירושלים מחליט, כידוע, רבן יוחנן בן זכאי (=ריב”ז) לעשות מעשה – להסגיר עצמו לידי הרומאים, ולזכות, כתוצאה מכך ומהנסיבות הנוחות (רדיפת בית הנשיאות) באישור דה-פקטו רומי להנהיג את החברה היהודית, ולפחות לשמש מטעמם כנציג רשמי של הציבור היהודי.
איך שלא נביט על מהלכו זה של ריב”ז לא נוכל להימלט מן המסקנה האחת – ריב”ז היה אוזורפטור בחסות הרומאים. הוא מרד בבית הנשיאות המסורתי ונהג כנשיא לכל דבר ועניין.
מהלכו זה, הנהגתו בסנהדרין של יבנה ופסקי ההלכה שהנפיק תחת ידו, נראו ונדמו כפגיעה משמעותית בבית הנשיאות.
נכון שלימים, משעה שהופשרו היחסים בין היהודים לרומאים (למעלה מ-20 שנה לאחר המרד) שב בית גמליאל לתפוס את מקומו על כס הנשיאות, אך מעמדו היה די רעוע ומכורסם. אמנם הוא זכה להכרה רומית, ומטעמים פרגמטיים ברורים, בבחינת כתובת רשמית של נציג החברה היהודית מול הרומאים, אלא שנסיבות השעה הנ”ל כירסמו היטב במעמדו, והיות שאין ואקום בטבע, נשאבו לעמדות כוח ולוויכוחי כוחנות פוליטית, חברי סנהדרין, המכונים גם בשם תנאים, חכמים, או תלמידי חכמים. הללו, שניצלו את מעמדו הירוד של הנשיא, התחזקו והובילו את הטון המרכזי בסנהדרין.
כוחם התבטא בכך, שרוב הפסקים וההלכות היו משמם, בשמם ועל שמם. בדיקה שנעשתה בספרות חז”ל מעלה כמעט באופן בולט את המסקנה הבאה: רק חלק קטן מהוראות הסנהדרין נושאות את שמו וחותמו של הנשיא.
זאת ועוד, בגין מערכת היחסים המתוחה בין בית הנשיאות לבין החכמים, ביקש הנשיא רבן גמליאל להדיח מחברות במוסד את אחד החכמים המובהקים. נעמדו שאר החברים על רגליהם והחליטו להדיח את הנשיא. הדחת הנשיא מהווה, תיעודית, בעיה במקורות חז”ל. אין לדעת האם הודח מכל תפקידיו, או שמא רק מחלק מהן, ובכלל יכול להיות שההדחה היתה זמנית. בכל מקרה. מהלך זה מבטא מחד את הכירסום במוסד הנשיאות ומאידך – העמיק את הפגיעה בו.
מכה אנושה על בית הנשיאות המסורתי, המיתולוגי, הונחתה על ידי בן כוסבה במרידתו ברומאים. הלה, מעט בדומה למהלכו המרדני של ריב”ז, וקדמו לו החשמונאים, הכתיר עצמו כנשיא (“בן כוסבה, הנסי על ישראל” כפי שמופיע במטבעותיו). הלה לא היה כלל משושלת הנשיאות מחד ומאידך החזיק את ה”נסיך” הצעיר – רבן שמעון בן גמליאל – ממשפחת הנשיאות כבן-ערובה (“מעצר בית” בבית-תר).
משבגר רבן שמעון בן גמליאל והחזיק במטה הנשיאות מרדו כנגדו החכמים ופיצלו את מעמדו תחילה לשתי פונקציות ולאחר-מכן לשלוש, בכך שהעמידו לידו בסדר חשיבות את “אב-בית-הדין” כראש המערכת השיפוטית-הסנהדראית ואת ה”חכם” כמוביל המערכת החקיקתית/הוראתית שבסנהדרין.
קריסת המערכת הנשיאותית ובמקביל לה הסנהדראית, כמובן בהדרגה, משתקפת בקיומם של מוסדות שיפוטיים ברחבי הפרובינקיה “יודאיה”, שחלקם רומיים, חלקם מקומיים-פוליסיים וחלקם יהודיים, אך בלתי תלויים במערכת הנשיאותית והסנהדראית.
הנשיאות ידעה ימי זוהר ותהילה בתקופת יורשו של רבן שמעון בן גמליאל, הלוא-הוא רבי יהודה הנשיא, חביבם של הרומאים, ששלט ביד רמה בציבור ושנכסיו המופלגים היו לשם דבר. אלא שמיורשיו ואילך לא שבה הנשיאות למעמדה הקודם, אלא לתקופת השפל שקדמה לימי רבי יהודה. איתרע מזלו של בית הנשיאות, כשתקופת המעבר בין רבי יהודה ליורשיו, סימנה תקופת שפל נוראה באימפריה הרומית, כפי שידועה בשם “תקופת האנרכיה (284-235 לספ'). זאת ועוד, בתקופה זו דורך כוכבה של יהדות בבל, ועד למידה כזו, שהנהגתה מאפילה על המרכז הארצישראלי, בבחינת מהלומה נוספת, אנושה, על מוסד הנשיאות בפרובינקיה “יודאיה”.
אז מה היה לנו?
מוסד נשיאות צולע בתקופת המקרא, מתפוגג בתקופה הפרסית (“שיבת ציון”), מקרטע בתקופה ההלניסטית, צובר מעט תאוצה עד פרוץ המרד הגדול, עובר תהפוכות לא נעימות בתקופה שלאחר המרד, פרט לימי רבי יהודה הנשיא.
פיתחו מול אינפורמציה זו ספרי מחקר מזה וספרי לימוד מזה וקבלתם מערכת מודולרית של חברה, אם כי משועבדת, המונהגת על ידי הנשיאות.
חומר למחשבה!!!
