המוח מכשכש בכלב

המוח מכשכש בכלב במוח הגדול – הנראה כמורכב משתי מחציות (המיספרות) דומות – מתגלית אי-סימטריה תפקודית, בין השאר מבחינת רגשות. בכלבים, כך מתברר, הדבר מתבטא גם בכיוון כשכוש הזנב

צבי עצמון

צילומים: מערכת גלילאו

בהסתכלות חיצונית במוחו של חולייתן ניתן להתרשם מן הסימטריה בין חלקו הימני לשמאלי, סימטריה המזכירה דווקא את המראה החיצוני של הגוף, שהרי רבים מן האיברים הפנימיים מסודרים באי-סימטריה בולטת (וראו: “ימין ושמאל – רק גן יכול”, “גליליאו” 48). לסימטריה זו יש צד לא-מפוענח – ההצלבה המפורסמת שבין צד הגוף והעולם לצד המוח: הצד השמאלי של המוח שולט בעיקר על פעולות השרירים הרצוניים שבצד הימני של הגוף ולהפך. כמו כן, פרט למקרים מיוחדים (כמו חוש הריח), הצד הימני של המוח מקבל מידע תחושתי מהצד השמאלי של הגוף והעולם, ולהפך.

התפישה הסימטרית (הגם שמצולבת) של המוח נסדקה במאה ה-19. מחקריהם של מרק דאקס (Dax), פול ברוֹקה (Broca) וקרל וֶרניקֶה (Wernicke) הצביעו על כך שמחצית המוח השמאלית קשורה לדיבור ולפענוח דיבור. פירוש הדבר הוא שלמרות המראה הסימטרי, מחציות המוח הגדול אינן סימטריות מבחינת תפקודיהן ותכונותיהן. עובדה זו קשורה בין השאר לכך שלאדם יש יד אחת שהיא היד ה”דומיננטית”, היד ה”עושה במלאכה”. ברוב בני-האדם (אלה שידם הדומיננטית היא הימנית), ההמיספרה השמאלית היא המפעילה את ה”יד הדומיננטית”, ומאחר שברוב המכריע של בני-האדם היא עוסקת גם בהפקת הדיבור ובפענוח מילים ודקדוק, נהגו לכנותה “ההמיספרה הדומיננטית”.
ואולם, יש יכולות רבות שבהן מצטיינת המחצית הימנית דווקא (למען הסר ספק, יש לציין שהכוונה כאן לרוב המכריע של בני-האדם; יש אנשים שבהם ארגון ההמיספרות הפוך או פחות מובהק). עדויות מצביעות על כך שלהמיספרה השמאלית יתרון בניתוח סדרתי של מידע (כמו סדרת המילים בדיבור, בקריאה), בעוד שלימנית יתרון בתפישה כולית (הוליסטית), כמו תפישת תמונות ומבנים תלת-ממדיים וזיהוי פרצופים. יש גם עדויות המורות כי למחצית השמאלית יתרון בניתוח לוגי, וכן במתן פרשנות, בעוד שלמחצית הימנית יתרון בתפישת מצבים חברתיים ורגשיים. כך, למשל, למחצית הימנית חשיבות יתר בזיהוי פרצופים, וכן בזיהוי (וגם בביצוע) האינטונציה של הדיבור (חיווי לעומת שאלה, למשל, או חיווי ישיר לעומת אירוני). טוענים גם כי ההמיספרה השמאלית היא “שמרנית” בעוד הימנית מתעדכנת באופן מתמיד, למשל ביחס למצב הגוף וליכולותיו (לפיכך שיתוק עקב פגיעה בהמיספרה הימנית עלול להתבטא ב”הכחשת המחלה”, אנוסוגנוסיה).



האם אומר הכלב על בעליו האהוב “הוא מבין כמעט הכל, רק לא שם לב לזווית הזנב”?

נראה גם שההמיספרה השמאלית עוסקת בחיפוש שיטתי של פתרונות, בעוד הימנית חשובה יותר לפתרונות “הברקה” (וראו: “אווריקה – ברק במוח”, “גליליאו” 83). ומה שנוגע יותר לסיפורנו כאן – ההמיספרה הימנית היא פסימית יותר, בעוד השמאלית אופטימית. הדבר מתבטא בין השאר בכך שאנשים שעברו אירוע מוחי שפגע במחצית המוח הימנית הם במקרים רבים אופטימיים יותר מאנשים שעברו פגיעה מקבילה במחצית השמאלית של מוחם.

העובדה שמיומנויות שונות מאפיינות, לפחות באופן יחסי, את שתי מחציות המוח מכונה לטרליזציה (או התמחות המיספרית; וראו: גיטה בן-דב – “זמן, מרחב ומחציות המוח”, “גליליאו” 56). תקופה ארוכה ייחסו התמחות המיספרית לאדם בלבד, בין השאר מפני שהיכולת הלשונית (כישורי השפה) של האדם מגלה לטרליזציה מובהקת.

ואגב, במקרה זה הלטרליזציה אינה רק תפקודית – בבדיקה מדוקדקת נמצאו הבדלי גודל בין האזור האחראי לפענוח דיבור במחצית השמאלית של קליפת המוח הגדול (אזור המכונה משטח הצדע, planum temporale) לאזור המקביל במחצית הימנית של קליפת המוח הגדול. הבדלי הגודל ניכרים עד כדי כך, שנעשו ניסיונות לזהות את תחילת הדיבור האנושי במאובני הומינידים קדומים על פי הסימנים שהותיר משטח הצדע של אבות-אבותינו בצד הפנימי של הגולגולת.

התפישה שלפיה הלטרליזציה היא תכונה ייחודית לאדם נזנחה כשהתרבו והלכו עדויות ללטרליזציה במוחותיהם של בעלי-חיים אחרים. כך, למשל, התברר כי בקרב שימפנזים – כמו בקרב בני-אדם – הבעות הפנים המשקפות רגשות בולטות יותר במחצית השמאלית של הפנים (המושפעת בעיקר מההמיספרה הימנית). שימפנזים השרויים בהתרגשות מגרדים את פלג גופם השמאלי דווקא – עוד עדות ללטרליזציה. וכבשים – המיטיבות להבחין בין פרצופי כבשים אחרות – עושות זאת בעיקר באמצעות היכולות המיוחדות המאפיינות את ההמיספרות הימניות שלהן (גם זאת בדומה לבני-אדם).

המעורבות הניכרת יותר של ההמיספרה הימנית בזיהוי ובעיבוד רגשות בולטת במיוחד כשמדובר ברגשות שליליים. אולי זו אחת הסיבות לכך שהצד השמאלי של הגוף (דהיינו, המחצית הימנית של המוח) נחשד ומושמץ בתרבויות רבות, ושאיטרים סבלו מיחס רע, שהגיע בנסיבות מסוימות עד כדי דיכוי ורדיפה. בשפות רבות מילים המציינות ימין קרובות, או זהות, למילים המציינות תקין, ראוי, הוגן (למשל, באנגלית – right), בעוד שמילים המציינות שמאל קרובות, או אף זהות, למילים המציינות תכונות רעות, לעתים מסוכנות, ואף שטניות; כך למשל המילה הלטינית sinistra ונגזרות אירופיות שונות שלה.

מבחינת התנהגותם של בעלי-חיים, מקובלת בקרב חוקרים הטענה כי מחצית המוח השמאלית עוסקת בהתקרבות ובאצירת אנרגיה, בעוד השמאלית עוסקת בהתרחקות ובהוצאת אנרגיה. באדם ביטוי לכך הוא פעילות רבה יותר בהמיספרה השמאלית כשחשים בסביבה אוהדת ואוהבת, בקרבה ובביטחון; בנסיבות אלו מופעלות מערכות התחזוקה של הגוף, הממלאות את מאגריו. לעומת זאת, מצבי סכנה משרים תחושת פחד, ובהם פועלת יותר ההמיספרה הימנית. מצבי סכנה מגבירים את קצב הלב והנשימה, עוצרים את תהליכי הבנייה והתחזוקה (כמו למשל עיכול) ומגבירים את הנטייה להוציא אנרגיה כדי להימלט.


גם חובבי כלבים מושבעים יופתעו, קרוב לוודאי, מכך שלא רק כשכוש הזנב, עוצמתו ומשכו, מעידים על מצב רוחו של הכלב, אלא גם כיוון הטייתו. איור: ורד נמרוד

בעלי הכלבים – ואולי מוטב: אנשים שיש להם חברים כלבים – יודעים להבחין היטב במצב רוחו של ההולך על ארבע שלצדם (וכמובן – גם להפך). ואולם גם חובבי כלבים מושבעים יופתעו, קרוב לוודאי, מכך שלא רק כשכוש הזנב, עוצמתו ומשכו, מעידים על מצב רוחו של הכלב, אלא גם כיוון הטייתו. כך לפחות טוענים ג'ורג'ו ולורטיגרה (Vallortigara), חוקר מוח מאוניברסיטת טריאסטה באיטליה, ושני וטרינרים מאוניברסיטת בארי, אנג'לו קווארנטה (Quaranta) ומרצ'לו סיניסקלצ'י (Siniscalchi), במאמר שפרסמו בכתב-העת Current Biology (וראו: לקריאה נוספת). מן הממצאים שהם מציגים עולה כי כשהכלב מתרגש וחש רגש חיובי, כמו שִׂמחה וביטחון, הזנב נוטה יותר ימינה בעת הכשכוש, ואילו כשנמהל רגש שלילי, כמו פחד או אי שביעות רצון (זה לפחות פירוש אפשרי, וראו להלן), הזנב מתכשכש יותר שמאלה. פירוש הדבר הוא כי השרירים המניעים את הזנב ימינה מופעלים יותר בנסיבות של שמחה ותחושת ביטחון; ויש לזכור כי שרירים אלה מופעלים על-ידי המחצית השמאלית של המוח. בנסיבות של פחד, חשש, ואולי מבוכה, מופעלת יותר המחצית הימנית של המוח, והיא מפעילה בעיקר את השרירים המניעים את הזנב שמאלה.

ולורטיגרה ועמיתיו הווטרינרים בחנו את הקשר שבין זווית הזנב לגירויים חיצוניים ב-30 כלבים שבעליהם נידבו אותם לניסוי, כולם כלבי בית “מעורבים”. במהלך הניסוי הוחזק הכלב (מדובר בדקות ספורות בכל פעם) בתא ובו מצלמות וידיאו, שכוונו לתיעוד זווית הזנב. בכלוב היה פתח הצצה שנפתח למשך דקה אחת, שבמהלכה ראה הכלב את בעליו האהוב, אדם זר, חתול זר בעל מזג נוח, כלב אימתני (רועה בלגי) זר, או שבמהלך דקת החשיפה לא נראה דבר. בין חשיפה לחשיפה היתה הפסקה של 90 שניות.

בניתוח של סרטי הווידיאו התברר, כי כשראה הכלב את בעליו, זנבו כשכש בחוזקה. מה רבותא – ממצא זה ידוע, מן הסתם, זה אלפי שנים. ואולם החידוש הוא כי בנסיבות אלו זווית ההטיה ימינה של הזנב (באמצעות השרירים שבימינו, המופעלים על-ידי ההמיספרה השמאלית) היתה גדולה מן ההטיה שמאלה. הכשכוש היה ימני יותר גם נוכח אדם שאינו הבעלים, אף שעוצמת הכשכוש היתה אז נמוכה יותר, כיאה לחבר נאמן. גם נוכח החתול החביב כשכשו הכלבים יותר לימין, הגם שהעוצמה היתה נמוכה אף יותר. ניתן אולי להסיק כי מראה החתול החביב גרם להתרגשות, אך התרגשות נינוחה, כזו של המיספרה שמאלית. לעומת זאת, כשהנבדק גילה מולו כלב רועה בלגי אימתני ולא-מוכר, הוא כשכש בזנבו עם הטיה ברורה לשמאל – עדות להפעלה רבה של ההמיספרה הימנית. כשנפתח פתח ההצצה ודבר לא הופיע, כשכש הכלב (מתוך ציפייה?), וגם במקרה זה בהטיית יתר שמאלה. האם בעקבות המבוכה מציפייה שלא התממשה? או מתחושת בדידות? – לכך לא התייחסו ולורטיגרה ועמיתיו במאמרם.

פעמים רבות אומרים חובבי כלבים כי “הוא מבין הכל, רק חבל שאיננו יודע לדבר”. האם אומר הכלב על בעליו האהוב “הוא מבין כמעט הכל, רק לא שם לב לזווית הזנב”? למען האמת, הבדלי הזווית שמצאו ולורטיגרה ועמיתיו הם קטנים, עד שלא ניתן להבחין בהם בעין (לפחות אנושית), אלא במדידה מדויקת בסרטי וידיאו.