הנאצים בחנו שימוש ביתושים כנשק ביולוגי במחנה דכאו

“נילחם בהם באמצעות יתושים” המליץ מנהל המכון אנטומולוגי במחנה דכאו אדוארד מאי ממסמכים שחשף השבוע חוקר מאוניברסיטת טובינגן

מדענים גילו עדויות היסטוריות למחקר בנשק ביולוגי בגרמניה הנאצית. החוקרים הגיעו למסקנה כי על אף שמכון אנטומולוגי הוקם במטרה להתמודד במחלות המופצות על־ידי חרקים כגון טיפוס, הם גם ביצעו מחקרים באשר לשאלה האם יתושים המארחים את טפיל המלריה יכולים לשמש גם כנשק ביולוגי.
מדוע נדרשה הזרוע הצבאית של הפלגה הנאצית לחקר חרקים? ד”ר קלאוס ריינהרט מאוניברסיטת טובינגן שחקר מסמכים של המכון לאנטומולוגיה שפעל במחנה הריכוז דכאו. לא היה הגיוני שבמהלך מלחמת העולם השניה יפעילו הנאצים מרכזים לחקר אנטומולוגי, ה-SS אפילו לא חקר חרקים שהיוו איום לאספקת המזון של גרמניה שהיתה כולה מבוססת על יבוא.
לאחר שילוב של עבודה על ארכיונים מתקופת הנאצים ומסמכים שנכתבו לאחר המלחמה, הגיע ריינהרט למסקנה כי על אף שהמכון נועד להילחם במחלות שמקורן בחרקים כגון טיפוס, התבצעו בו גם מחקרים באשר לשאלה האם יתושים המארחים את (פונדקאי) המלריה יכולים לשמש כנשק ביולוגי. תוצאות מחקרו של ריינהרט פורסמו השבוע בכתב העת Endeavour.
ההיסטוריונים נחלקים ביניהם באשר לשאלה האם גרמניה הנאצית חשבה לייצר נשק ביולוגי למרות האיסור של היטלר על שימוש בנשק כזה. הממצאים של ד”ר ריינהרט עשויים קרוב לוודאי להצית את הוויכוח מחדש. היינריך הימלר, ראש ה-SS היה אחראי על המכון האנטומולוגי בדכאו בינואר 1942, קרוב לוודאי לאחר דיווח על מגיפת כינים בקרב כוחות ה-SS, ולאחריה התפרצות של מגיפת הטיפוס במחנה הריכוז נוינגאם. הפקודה שכתב הימלר ב-1942 היתה לבצע את המחקר הבסיסי הדרוש להילחם במחלות המועברות על־ידי חיידקים, לרבות מחזור החיים, מחלות, והטפילים הנישאים על ידי חיפושיות, כינים, פשפשים וזבובים.
ד”ר ריינהרט אומר כי בשנת 1944, המכון האנטומולוגי של ה-SS התבקש גם לנסות מספר מינים של יתושים כדי לבחון את היכולת שלהם לשרוד בלא מזון ומים ולפיכך גם את העמידות שלהם מפני הדבקות במלריה, כדי להפיל אותם מהאוויר בשטח האויב.

עוד באתר הידען:

• התרומה הנאצית למשטר אסד
• המדע בגרמניה הנאצית – בין המדע העליז להולדת הטרגדיה
• חוקרת מאוניברסיטת חיפה: רבים מהרופאים הנאצים האמינו שפעלו נכון
• ניסויים בבני אדם

ד”ר ריינהרט בחן גם פתקים של מנהל המכון, אדוארד מאי, ודו”חות מעבדה ובהם פירוט של הניסויים ביתוש האנופלס, שיכול לשאת את טפיל המלריה כחלק משלבי התפתחותו. מאי המליץ להשתמש במין אחד של יתוש האנופלס שיכול לשרוד למעלה מ-4 ימים. ריינהרט ראה בכך הוכחה לכך שהחרקים היו אמורים לשמש כנשק ביולוגי התקפי.

במאמרו מתאר ד”ר ריינהרט כיצד מועמדים טובים יותר נדחו לטובתו של מאי, שנחשב בידי המשטר כבעל רקע אידיאולוגי חזק. אחת הסיבות לבחירתו של מחנה הריכוז דכאו כמקום שבו הוקם מתקן לחקר החרקים היא כיוון שזה היה מקום ידוע לשמצה בתכנית המחקרים שבוצעה בו, לרבות ניסויים בתרכיבי חיסון למלריה על אסירים והדבקתם במחלה בידי קלאוס שילינג (שהוצא מאוחר יותר להורג בנירנברג). ואולם ד”ר ריינהרט לא מצא עדויות לשיתוף פעולה בין מאי ושילינג. “מאי ידע שמישהו מבצע מחקרים הקשורים למלריה במחנה האסירים אך לא היה ברור האם היה מודע להם או שפשוט לא היה לו אישור כניסה למחנה האסירים. בכיר ב-SS, וולפרם סיברס, העיד במשפטי נירנברג כי מאי סירב לבצע מחקרים בבני אדם.

לידיעה באתר אוניברסיטת טובינגן