מים – אנחנו לא לבד

דוח של הפורום הכלכלי העולמי בשווייץ מוכיח כי מדינות רבות מתמודדות עם המחסור במים באמצעים שונים, כגון רכישת קרקעות במדינות עשירות במים אך גם זקוקות לתעסוקה לתושביהן

דומיניק וואגרי' Dominic Waughray, המשמש כמנהל בכיר בפורום הכלכלי העולמי בג'נבה כתב לאחרונה ניתוח לבעיית המים העולמית. הניתוח אינו מתיימר להיות “ספרותי”, אלא אוסף עובדות וניתוחן. הקוראים מוזמנים למצוא את ההבדלים בין הבעיה העולמית לבעיה ה”פרטית” שלנו.

ב-2008 חדלה סעודיה לספק את תצרוכתה בחיטה. כדי לא להיות תלויה בספקים חיצוניים מנסים הסעודים לרכוש אדמות בקרן אפריקה ובפקיסטן. – סין רוכשת שטחי חקלאות בדרא”פ מסיבות דומות. – דרום קוריאה רוכשת קרקעות במדגסקר, ארצות נוספות בדרום אסיה ובמפרץ הפרסי שוקלות פעילות דומה. אף לא אחת מארצות אלה זקוקות לשטחים לצרכי התפשטות טריטוריאלית, הן זקוקות למשהו יסודי ובסיסי… מזון. בכל המקרים מה שממריץ את היוזמה הוא חוסר במים.

הניסיון של הארצות הנ”ל יכול להראות כניסיון מוקדם למה שיקרה במקומות אחרים. המגמה היא כתוצאה ממשבר המים שמגיח ועולה. כישלון ממשלות וגופים בינלאומיים וכישלון שיטת המסחר הבינלאומית, מעמידים את העולם בפני מאבקים על מים בשנים הבאות.

כאשר כושר ההספקה יורד מ 1,500 מ”ק לשנה לאדם חייבת הארץ לייבא מזון, בעיקר מוצרים שייצורם צורך הרבה מים. כמו סעודיה כך גם כ-20 מדינות אחרות ירדו מסף ה 1,500 מ”ק, ועוד כ 14 מדינות יצטרפו ל”מועדון” עד שנת 2030.

הבעיה אינה רק חסרון במים, כמו בסין ובדרום קוריאה כך גם ארצות המזרח התיכון, אסיה ורבות אחרות שמתפתחות במהירות, שכלכלתן גדלה, ארצות שחייבות לבחור האם להפנות מים לחקלאות או לערים ולתעשייה מתפתחת. האתגר והשאלה לאן להפנות מים מתעוררים כאשר המדינה מפנה מעל 40% ממקורות המים המתחדשים להשקיית שדות חקלאות. – במקרה ו”העסקים ימשיכו כרגיל” ב 2030 תגיע דרום אסיה לסף ה-40%, המזרח התיכון וצפון אפריקה יגיעו ל-58%.

כאשר מתעוררת הדילמה לחלוקת המים, כמעט תמיד החקלאות מפסידה לכלכלה תעשייתית, בעיקר לענפים יצרניים וליצור אנרגיה, במידה ותימשך הנטייה הנוכחית עד 2030 תעבור הדרישה למים את כושר האספקה. כ-2.5 מיליארד אנשים בארצות בהן ההתפתחות התעשייתית והכלכלית מהירה, בדרום אסיה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, יצטרכו לחפש אזורים עשירים במים כדי להשיג מזון.

הסיבות לבעיית הספקת המים לחקלאות מגוונות. במשך שנים היה בזבוז ללא מעצור, בזבוז שהביא להידלדלות מאגרים תת-קרקעיים. ככל שרמת החיים עולה הנטייה היא לצריכת יותר בשר שייצורו צורך יותר מים. ניסיון לרפורמה במשק המים / בחקלאות נחשב להתאבדות פוליטית. והסיבה האחרונה, המסחר הבינלאומי אינו מותאם להתפתחות החקלאות ולהספקת מזון.

החקלאות העולמית צורכת כ-70% מספיקת המים העולמית, חקלאות שבמשך שנים סובסדה, כלומר המים לחקלאות סובסדו, מים שניתנו לחקלאים במחירים מזעריים ומכאן… בזבוז.

יותר מרבע מהיבולים בהודו יהיו בסכנה עד 2025 כאשר בארות מנוצלות מעל לכושר תפוקתן ולכן יתייבשו. כבר היום 10% מהמים מסופקים ממקורות שאינם מתחדשים. חוסר במים יגרום לעובדן 350 מליון טון יבולים, כמות דומה לייצור הדגנים השנתי בארה”ב. עד 2050 יגדל הביקוש למזון ב 70 -90%, אבל יותר מ 25% מהדרישה לדגנים תהיה בגלל שינוי בהרגלי אכילה, לא רק בגלל גידול האוכלוסייה. אוכל בשר טיפוסי צורך כ 5400 ליטר מים ליום, כמות כפולה ממה שצורך צמחוני למזון בעל אותו ערך מזוני. ייצור הבשר העולמי אמור להיות מוכפל מ-229 מליון טון ב-1999 ל-465 מיליון טון ב 2050, כשעיקר העלייה היא באסיה. למרות שהצריכה לדגנים גדלה, המדינות שמתפתחות וגדלות יותר מכל מפנות יותר מים מחקלאות לישובים עירוניים ותעשייה. וכך מעצימות את הבעיה.

כדי לפתח חקלאות חסכנית במים יש צורך בהתערבות ממשלתית, שינוי מוסכמות “היסטוריות”, תמחור נכון ויישום טכנולוגיה. שינויים מהם רוב הפוליטיקאים מעדיפים להימנע.

אין התאמה בין מקומות מתאימים לחקלאות, לבין מקומות בהם מגדלים מזון. בשלוש מבין עשר יצואניות המזון הגדולות בעולם יש חוסר במים. שלש מבין עשר יבואניות המזון הגדולות בעולם… עשירות במים.

הסחר במוצרי חקלאות ומזון אינו מספק את הדרישה הגוברת, לכן מחירי המזון הפכפכים ואינם יציבים. אבל בעיקר עולים. ללא תיקון נועז במדיניות החקלאית ותיקון בשיטת הסחר העולמי, תקרוס מערכת הספקת המזון העולמית.

עסקאות של אדמה תמורת מים נראות הגיוניות היום אבל מאחר והבעיה היא בקנה מידה עולמי יש צורך בפתרון עולמי. במקרה של “עסקים כרגיל” ב-2030 תהיה הכפלה ושילוש של מדינות שמנסות לסגור עסקאות אדמה תמורת מים. ארצות עשירות שחסר בהן מים יתחרו ביניהן על שטחים בארצות עשירות במים. התחרות בין מדינות על שטחים עשירים במים תגרום לנסיגה מהירה מהגלובליזציה של המאה ה21 אל השיטה הדו-צדדית של המאה ה-19, בריתות מסחר שיביאו לסיבוכים פוליטיים.

המאבק על המים החל, ממשלות חייבות להגיב. ההשלכות של חוסר מעש תהינה עמוקות וקשות.

עד כאן תרגום דברי דומיניק וואגארי (כמעט מילה במילה), הדברים מובאים כעובדות ללא ניסיון שיכתוב או קישוט למען הקוראים. כדי להקל על הקוראים להשוות את המצב העולמי לבעיה ה”מקומית” שלנו כדאי לעבור על דברים שנכתבו (באת הידען) מזה שנים רבות, או לסירוגין לקרוא את דבריו של אורי שני מרשות המים שלאחרונה אמר: “לפי המודלים שערכנו הסיכוי לחורף שחון היה 2% -5%, לכן לא גזרנו גזרות קשות, לא תארנו לעצמנו שהחודשים ינואר פברואר יהיו יבשים לחלוטין”.

במילים אחרות מר שני, לא הבנת היכן אתה נמצא? אינך יודע שחצי ממדינת ישראל היא מדבר? בשעה שיושבת וועדת חקירה על המדוכה ממשיכים הנחקרים ואלה שתפשו את מקומם להשיב לשאלות ולפעול כאילו אינם מבינים היכן הם נמצאים, כאילו? אולי באמת אינם מבינים? אולי באמת האשמה בבורותם? או אולי מה שקובע כוון פעולה או חוסר עשייה הוא לחץ מבעלי עניין שגורם ל”מחליטנים” לראות רק עד קצה אפם / מושבם? בעבר כבר כתבתי: “חיים במדבר ומתנהגים כיושבים לחופי אגם שוויצרי“.

למסמך של הפורום הכלכלי העולמי המתאר את משבר המים

כתבות נוספות בנושא באתר הידען:

• מיפוי בעיות המים בעולם
• לנוכח משבר המים
• המים הם הנפט של המאה ה-21
• יו”ר מקורות: משבר המים הוא הקשה ביותר מאז ומעולם