פרוייקט מיוחד לאתר הידען: מיפוי בעיות המים בעולם

אנחנו חיים בארץ שיותר מחציה הוא מדבר ומתנהגים כיושבים לחופו של אגם שוויצרי

מוקדי בעיות מים בעולם
מוקדי בעיות מים בעולם

שנת 2003 הוכרזה ע"י האו"ם כ"שנה בין לאומית למען המים המתוקים". כלומר בשנה זאת אמורים היו מוסדות בין – לאומיים שונים לקבוע סדר יום להבאת בעיית המים למודעות הציבורית העולמית, (בעיה שמשתווה להתחממות האטמוספרה בתקופה האחרונה), לשרטט דרכי פעולה, לבצע תכניות להקלת מצוקת המים באזורים בעיתיים ולהתוות מדיניות (ארצית, אזורית, עולמית) לשימוש במים.

אדמה מים ואוויר הם המרכיבים העיקריים של עולמנו בלעדיהם אין חיים. האדמה הופכת להיות "מופרטת", יותר ויותר שטחים נשלטים ע"י גופים פרטיים או "ציבוריים" ויושביה כפופים למרות שלא ידעו עד כה. האוויר עדיין חופשי, אבל איכותו הולכת ונפגעת, (בידי אותם גורמים). נשארו המים: אותו נוזל שמרכיב כשבעים אחוז מגופנו וביחס דומה מכסה את כדור הארץ. אלא שרוב הכדור מכוסה באוקינוסים וימים מלוחים, שאומנם מהווים בית גידול מגוון ועשיר אבל אינם ראויים לשימוש מידי.

יותר מתשעים וחמישה אחוזים מהמים מלוחים, היתרה מרוכזת ברובה בקרחונים וגם אלה לא זמינים מידית, כך שלרשות צרכני מים מתוקים ואנחנו ביניהם נותרים פחות מאחוז. מים אלה אינם מחולקים בשוויון גיאוגרפי או אקלימי והתוצאה היא אזורים ברוכי מים מחד ומדבריות מאידך.

כמקור חיים היוו המים תמיד סיבה לחיכוכים ומלחמות, או לסירוגין מקום מפגש חברתי ורומנטי ומרכז פעילות קהילתית, (סיפורי התנ"ך שלנו ומסורות עמים אחרים). ככל שגודלת אוכלוסיית העולם (האנושית) מנוצלים יותר מים מחד ומאידך הניצול הופך להיות יותר בזבזני, רשלני, ומזהם, על פי חוקרי האו"ם: ב 2020 ידרשו 18 אחוזים יותר מים מהקיים כדי להאכיל ולהשקות את אוכלוסיית העולם.

שאיבת מים ללא מחשבה על מילוי מחדש דומה למשיכת יתר מהבנק ללא מקורות מימון להחזרים. בראיה מפוקחת בעולם מתקדם טכנולוגית (ותרבותית). היינו מצפים לניצול יותר יעיל ובר – קיימא, זאת בעיקר באזורים בהם אין (עדיין) מצוקה, אבל מסתבר כי גם מי ש"יושב על פלגי מים" זמנו הולך ומתקצר.

איזור ה"אגמים הגדולים"(סופיריור, מישיגן, אירי) בצפון אמריקה הוא אולי מהעשירים ביותר במים, ערי ענק ופרווריהן כמו: שיקגו, מילווקי, דטרויט, טורונטו, שואבות מים ישירות מהאגמים וממעינות המזינים אותם, האגמים מכילים כ-90 אחוזים ממי ארה"ב וכ -20 אחוזים ממי העולם.

למרות המספרים המרשימים, כאשר ביקשו אנשי הקונצרן "מי פריה" לנצל אחד המעיינות למילוי בקבוקים (למכירה במערב התיכון של ארה"ב) הם נתקלו בהתנגדות חריפה של של התושבים הכפריים שבסביבה, זאת משום שלטענת התושבים הולכים ופוחתים המעיינות מהם ניתן לשתות את המים ללא טיפול וטיהור.

האגמים שביחד יוצרים את גוף המים המתוקים הגדול בעולם מזוהמים, מימיהם אסורים לשתיה ובחלקם אסורה הטבילה! עבודות טיהור ושיפור מבוצעות באופן שוטף מזה זמן זאת לרווחת היושבים סביב האגמים ולצורך אפשרויות פיתוח: קנדה מתכוונת למכור מים (מאגם סופיריור) למדינות באסיה!, ארה"ב מתכננת להעביר מים לדרום ולמקסיקו. תושבי הסביבה הקימו גוף המתנה את ביצוע התכניות בכך שלא יפגעו בכמות ובאיכות המים, כלומר לפני שאיבה חייבים השואבים להבטיח מילוי מחדש, לא ברור איך.

הצורך של ארה"ב להעביר מים דרומה נובע מהתדלדלות האקוויפר העיקרי – אוגללה Ogallala)) ממנו שואבים תושבי: נברסקה, קולורדו, ניו – מקסיקו, קנזס, אוקלהומה וטקסס, מדינות בהן שטחי חקלאות ענקיים. וכן מבצורת מתמשכת באזורי המערב.
מי הקולורדו שזורם מארה"ב למקסיקו אמורים להיות מחולקים על פי הסכמים בין צרכני ארה"ב למקסיקו, מאחר וצרכני ארה"ב נמצאים במעלה הנהר הם שואבים את כל המים להם הם זקוקים (ללא התחשבות בהסכמים מדיניים) וכמובן שבמקסיקו יש חסר שמביא לסכסוכים חוזרים ונישנים.

במקסיקו עצמה הבעיה מחריפה, אחת הערים הגדולות בעולם – מקסיקו סיטי שוקעת, פשוטו כמשמעו, נוסף לרעידות האדמה התכופות מסתבר ששאיבה הרבה מעל לכושר המילוי של בארות הביא לירידה חריפה במיפלס מי התהום והתוצאה: העיר שוקעת.
בנגקוק ווונציה שוקעות גם הן מסיבות ותופעות דומות (תופעה דומה – אך שונה למה שקורה בחוף ים – המלח) דרומה משם בארץ ברוכת המים ברזיל, ושכנותיה מתכננים רשת תעלות שיקשרו את הנהרות הגדולים הפרנה (Parana) ופרגוואי (Paraguay) ויאפשרו תנועת אניות, לשם כך יהיה צורך להעמיק קטעי נהרות קימים וליצב את גדותיהם, הפגיעה בדיגים המתפרנסים מהנהרות תהיה קשה, קשה בהרבה תהיה הפגיעה הסביבתית שתגרם בעקבות יצירת קשרים בין מינים ואוכלוסיות שהיו בבידוד ועכשיו עלולים להישמד ע"י מינים זרים שיחדרו למערכת דרך "גישרי" המים.

התכנית בשם הידרוביה (Hidrovia) הוצאה מהמגרות אחרי שלפני כעשר שנים הורדה מהפרק בגלל לחץ של גופים ירוקים ובגלל חוסר מימון, היום יש מימון והסכנה לגופי המים המיוחדים של דרום אמריקה שוב אורבת בפתח.

באוסטרליה שנחשבת כאחת הארצות היבשות חיפשו המתישבים דרך להטות נהרות הזורמים לחוף לתוך המדבר. ביצוע שאפתני של הטית "נהר השלג" אל תוך היבשת כדי להשקות שטחים יבשים גורם לאסון סביבתי, חקלאי, התיישבותי, מתמשך. מי הנהר המוטה משמשים להשקיית שטחים שבין אגני ניקוז של שני הנהרות הארוכים באוסטרליה – הדרלינג והמורי, בעבר כיסו חורשים את שטחי החקלאות, עצים ש"שאבו" מימיהם מהעומק בוראו ובמקומם מגדלים גידולים חד – שנתיים (ששואבים מים קרוב לפני השטח), שינוי תכסית הצומח, ועיבוד שדות שלחין (השקיה) מביאים להעשרת אופק מי התהום שעולים קרוב לפני השטח וגורמים להמלחה של שטחי חקלאות (מיידית), מי תהום קרובים לפני השטח עולים (עליה נימית ), מתאדים, ומותירים מינרלים (מלחים) על פני השטח. (מצב דומה למלחות שלנו).

המלחה שמסכנת את אגני הניקוז של הנהרות השכנים, כל זאת באיזור המייצר שלשה רבעים מגדולי השלחין (המושקים) של אוסטרליה.

כולנו שומעים מדי שנה על השטפונות המציפים את בנגלדש. לאחרונה "מתבשלת" בהודו תכנית גרנדיוזית להטיית חלק מהמים בנהרות הניזונים מקרחוני ההימלאיה – הגנגס והברמהפוטרה – בתעלות שיובילו מים לאזורים מוכי בצורת בדרום תת היבשת.
ביצועה של תכנית זו יעלה כ 75 מיליארד דולר ויסתים בעוד כ 15 שנים, התוצאה תהיה הרחבת השטחים החקלאיים המושקים בדרום ובמיזרח הודו מחד, אבל מאידך ירידה של כ -30 אחוזים בכמות המים שיגיעו לבנגלדש שבה רוב התושבים חיים מגידול אורז, (במורד הנהרות יפגעו מיליוני אנשים), בנגלדש נפגעה כבר, כאשר ב 1967 הוקם סכר על הגנגס, הסכר היטה חלק מהמים והתוצאה היא שבצפון בנגלדש מתיבשים השדות. לעומת זאת כאשר גוברת הזרימה בחלקו העליון של הנהר נאלצים ההודים לשחרר כמויות מעבר לסכר ואז נגרמים שיטפונות.

שטפונות נגרמים גם בגלל ברוא יערות באגני הניקוז של הנהרות וכן בגלל התגברות המסת הקרחונים (כתוצאה מההתחממות העולמית) הבנגלדשים כמובן מתנגדים בתוקף לביצוע התכנית שתייבש מיליוני דונם שטחי גידול אורז ותותיר מיליוני אנשים צמאים (ורעבים) והנושא נימצא בדיונים במוסדות בין – לאומיים.

את מישוריה הצפוניים של סין משקים שלשה נהרות שלשתם מזוהמים וגורמים למחלות אצל אנשים וחיות, הזיהום מגביל את שימושם להשקיה בלבד, מים לשימוש ביתי ולשתיה נושאות הנשים מבארות שנחפרו רחוק מהנהרות המזוהמים. הנהר הצהוב שאמור להשקות את אחד האזורים החקלאיים החשובים בסין יבש מידי שנה לימים רבים, וכך בגלל תחרות התעשייה והצריכה העירונית נותרת החקלאות ללא מים, פני מי התהום במשורים הצפוניים נפלו בכמטר וחצי, זאת באזור שעד לפני עשרים שנה סיפק שליש מתוצרתה החקלאית של סין והיום נחשב לאזור מוכה בצורת.

במחצית מערי ארופה ה"מתקדמת" שואבים מי תהום מעל לכושר המילוי החוזר, כלומר ללא התחשבות בעתיד בצורה שאינה ברת – קימא.

בקטלוניה שבספרד סובלים 4.5 מיליון תושבים מחוסר מים כרוני ולפיכך יש לחץ להנחת צינור שיוביל מים מנהר ה רון בצרפת, שהוא מקור המים הגדול, הקרוב והאמין (עדיין).

נהר הפו באיטליה יבש והולך בגלל מיעוט גשמים אבל גם בעקבות שימוש בזבזני במים לצרכי חקלאות ותעשיה (ללא מיחזור). הצפי הוא לירידה של 40 אחוזים בתוצרת חקלאית בעמק הפו, בתחנת כח מרכזית משתמשים במי הפו לקירור ואם לא ישתפר המצב עלולה התחנה לשבות.

ימת אראל שבקזחסטן, נחשבה לאחד האגמים הגדולים בעולם וסביבתה לאזור חקלאי פורה.

באמצע המאה הקודמת היטו הסוביטים את שני הנהרות הגדולים שהזינו את הימה: האמו (Amu) והסייר (Syre) הופנו לגידול שטחי כותנה, והתוצאה: ימת אראל מתייבשת.

ישובי דייגים שהיו על חוף האגם נמצאים היום במרחק עשרות קילומטרים ספינות הדייג עומדות בחרבה והדייגים חסרי פרנסה, סביבת האגם הפכה למישור מאובק, מלוח, סטרילי וערום, מימי האגם מלוחים עד כדי כך שעולם החי שבו הולך ונעלם, לאחרונה מבוצעת תכנית הצלה המיועדת ל"ארל הקטן ":
במימון הבנק העולמי 85 מיליון דולרים. שלוחה של האגם שגודלה כעשירית מגודלו המקורי של האראל מופרדת מגוף המים העיקרי ע"י שרטון חולי, הכוונה להגביה את השרטון וליצור הפרדה מוחלטת בין חלקי האגם, ואז להזרים ל"אראל הקטן" את מעט המים שמגיעים לאגם ובכך להוריד את רמת המליחות ולהציל לפחות זכר לאגם מת (בדומה לחולה שלנו).

הזמבזי זורם מאנגולה דרך זמביה (נופל במפלי וויקטוריה) וזימבבואה חוצה את מוזמביק ונשפך לאוקינוס ההודי, נחשב לאחד מחמשת הנהרות הגדולים בעולם מחד, ומאידך נחשב לנהר שהשימוש במימיו המרוכז (אינטנסיבי) ביותר, שימוש חסר תכנון וחסר כל ראיה עתידית או מחשבה עכשווית, סכרים ומערכות השקיה נבנים סביבו ללא כל התחשבות בתוצאות,הדוגמא הטובה ביותר היא סכר קריבה (Kariba), בנית הסכר יצרה אגם גדול (אגם קריבה) שהציף שטחי ישובים, חקלאות, שרידים היסטוריים וארכיאולוגים, כל זאת למען יצור חשמל. באגן הניקוז של הזמבזי מתבצעת כריתת יערות פראית שמשאירה את השטח חשוף, בעבר היו העצים משמשים ווסת לגשמים הכבדים (עד 2000 ממ' בעונה) שיורדים בכל עונה, המים היו נספגים בקרקע המיוערת ונובעים לאורך כל השנה, היום בגלל כריתת היערות כל גשם גורם לשטפונות קיצוניים מחד ומאידך בעונות היבשות יורדים פני הנהר עד כדי כך שניתן לחצותו ברגל. (ב-1996 חציתי את הנהר בראש מפלי וויקטוריה).

בגלל הצורך לייצר חשמל בסכר קריבה אוגרים מים באגם בעונות היבשות, מה שמונע הספקת מים למוזמביק, לעומת זאת בעקבות עונות הגשמים נאלצים לשחרר מים ללא בקרה ואז נגרמים שיטפונות הרסניים במורד הנהר. במרץ 2000 היכה את האיזור השיטפון ההרסני ביותר הזכור. שיטפון שהציף ישובים רבים והותיר מאות הרוגים, מאות – אלפים חסרי כל, מספר חדשים אחרי השיטפון הוכה אותו איזור ביובש ובצורת.

אגם צ'אד ניזון ע"י ה צ'רי (Chari) והלוגונה (Logone). בשניהם פוחתים המים בגלל שימוש יתר ועצירת גשמים. לדעת חוקרים גורמת רעיית יתר בסוונה שסביב האגם להבהרת השטח (כיסוי צמחי כהה הולך ונעלם) הבהרה שמשפיעה על האקלים המקומי ומביאה להפחתה בכמויות הגשמים (הנמוכות בלאו הכי). שטח האגם היום פחות מעשירית מגודלו בתחילת המאה העשרים.

דייגים שיישבו לחופי האגם נמצאים היום במרחק רב והצעדה היומית לדוג באגם לא משתלמת מאחר וכמויות הדגים יורדות. חקלאים שסיפקו את תוצרתם לערים הגדולות אינם מוציאים את צרכי ביתם. האגם נשפך לניגריה ושם מתעצמת התופעה מאחר וגם הנהר הראשי שחוצה את המדינה כבר אינו "מה שהיה". מי הניגר מזוהמים בשפכי תעשיה ובביוב גלמי ותושבים הגרים לחופיו צועדים קילומטרים רבים לצורך הבאת מים לשימוש ביתי ולהשקיית חיות הבית, תופעה זאת של נשים שגרות ליד נהר ומביאות מי שתייה ממרחקים נפוצה בכל רחבי אסיה, אפריקה, ודרום – אמריקה, אזורים שלכאורה עשירים במים לא מצליחים לספק את צרכי יושביהם בעיקר בגלל זיהום מקורות המים הזורמים.

הנילוס נחשב לנהר הארוך בעולם וגם לאחד ממקורות המים החשובים עבור ארצות מזרח אפריקה: סודן, אתיופיה וכמובן מצריים. לאורכו של הנילוס ומקורותיו חיים כ-130 מיליון אנשים שמשתמשים במים (שימוש בקנה מידה מקומי). אבל לכל הארצות בהם עובר הנילוס אסור להקים מפעלי מים גדולים או לעשות במים שימוש בקנה מידה גדול.

בתחילת המאה הקודמת היו האנגלים מעוניינים בשליטה בתעלת – סואץ שהקנתה להם נתיבים ימיים להודו, על – פי גישתם מי שישלוט בסואץ חייב לשלוט במצריים ומי שרוצה לשלוט במצריים חייב לשלוט בנילוס ובמקורותיו (מכאן מסעות החיפוש אחר מקורות הנילוס). לכן הם אכפו על: קניה אוגנדה וטנזניה, חתימה על חוזה (1929), האוסר עליהן שימוש במי הנילוס ע"י הקמת מפעלי מים גדולים, ושימוש "מסיבי ואינטנסיבי" במימי אגם וויקטוריה. על פי אותו חוזה גם אתיופיה מנועה מהקמת מפעלי מים, למרות שבשטחה זורם הנילוס הכחול המוביל כ 85 אחוזים מכלל ממי הנהר.

ב-1959, בעקבות לחץ של סודן חולקה "העוגה" מחדש וסודן הורשתה להשתמש ביותר מים (18 אחוזים). אתיופיה, קניה, אוגנדה וטנזניה נותרו "שקופות" וללא רשות להשתמש במים.

לפני "פרידתם" ממזרח אפריקה הספיקו האנגלים לזהם את אגם וויקטוריה (חלק ממקורות הנילוס) ע"י הכנסת דג טורף שאינו שייך למערכת האגם. דקר הנילוס (ידוע לנו כנסיכת הנילוס) הוא טורף גדול ושמן. כטורף משמיד דקר הנילוס את הדגה המיוחדת לאגם וגורם להרס מערכות סביבתיות. כדג שמן אין הוא מתאים לצורת העיבוד הנהוגה בידי הדייגים סביב האגם – עיבוד ע"י יבוש בשמש. האגם ואיתו כל המערכות סביבו נפגעו, אבל האנגלים כבר לא בסביבה.

אותו חוזה המונע פיתוח מערכות ממי הנילוס עדין קיים ומחייב. ב-1991 איימה מצריים כי תפתח במלחמה נגד מי שלא יכבד חוזה זה. בד – בבד מוציאה מצריים לפועל תכנית "להפרחת השממה" ע"י כריית תעלה תעלת טושקה – שייך זאייד Sheikh Zayed – Tushka שתוביל את מי הנילוס מערבה למידבר הלובי (המדבר המערבי). התעלה שאורכה הסופי יהיה כ -600 ק'מ תספק מים שיאפשרו הרחבת שטחי החקלאות מאה מונים ואוניות שישוטו בתעלה יובילו את מוצרי החקלאות למרכז מצרים.

למרות מחאות ודרישת ארגונים ירוקים אין למצרים כוונה לבדוק את ההשפעות הסביבתיות שיהיו לתעלה ואם התכנית תצא לפועל תושלם התעלה עד שנת 2008.

קניה טנזניה ואוגנדה חוזרות ודורשות להתיר להן להשתמש במי אגם וויקטוריה ) המהווה רק כ-15 אחוזים ממקורות הנילוס, אך עד היום ללא הצלחה.

בעירק: נוסף לכל מעלליו דאג סדאם להטות את הפרת והחידקל למפעלי השקיה כושלים, כאשר מאחורי מראית העין היתה הכוונה לייבש את הביצות שיוצרים הפרת והחידקל בקרבת המפרץ הפרסי, בביצות ישבו מתנגדי המשטר (לפחות כך חשב). המטרה הושגה. הביצות מתייבשות ויושבי הביצות האנושיים ותרבותם היחודית נעלמים. אחרי ניצחון כוחות הברית התכנסו גופים וארגונים שונים לדיון בניסיון למצוא דרכים להצלת הביצות המהוות מקום חניה וקינון למאות מיני עופות, מה ואיך יעשה עדיין לא ברור.

תורכיה מואשמת ע"י סוריה ועירק בהמשך בנית סידרת סכרים על הפרת ועל החידקל וע"י כך מניעת מים משכנותיה. במקביל פיתוח מיזם שאפתני למכירת מי נהר ה מנווגת (Manavgat) לשכנותיה במזרח התיכון (גם לנו). בדרום מזרח המדינה הולך ונבנה סכר (מהגדולים בעולם) המיועד בעיקר ליצור חשמל, הסכר ליסו (Llisu) ייצור אגם שיכסה שרידים ארכיאולוגים והסטורים חשובים. כפרים שלמים יהפכו לאגם ותושביהם יפונו (כ-150 אלף תושבים). בבניה משתתפות חברות אירופאיות ולמרות מחאות הגופים הירוקים, התושבים המקומיים, עירק וסוריה, ממשיכה תורכיה הקמתו.

אצלנו: קשה להתעלם מבעיות המים שיש לנו עם שכננו, מסקר שהוגש לאו"ם מסתבר כי מתוך 12 סכסוכים מזוינים בגלל מים בין מדינות, רבים היו "שלנו". אבל אם בכל זאת נתעלם מהן, מסתבר שגם לבד אנחנו "מסתדרים מצוין": בצעירותי בקיבוץ שפיים ידענו כי המים ב"באר – א' שהייתה המערבית ביותר, הקרובה ביותר לים, הם הטובים ביותר לשתיה, יותר מכל הבארות שהיו מרוחקות בהרבה מזרחה. היום "באר – א '" אטומה מאחר ומימיה מלוחים, תופעת המלחת הבארות חוזרת לאורכו ולרוחבו של מישור החוף. בשפלת החוף נסגרות בארות בגלל זיהום בחומרי דישון המגיעים משדות חקלאות ומתכות כבדות ממפעלי תעשיה ודומיהם.

השימוש במים בעולם
השימוש במים בעולם

כל נחלי החוף מזוהמים (או יבשים). מי הכנרת שאמורה לספק כשליש מצריכת ישראל הולכים ומזדהמים בשפכים ו"הקו האדום" מותאם שרירותית לצרכים שאינם מתחשבים בעובדות. יבוש החולה לא סיפק את שטחי החקלאות המקווים אבל חיסל את המערכת הטבעית לסינון וטהור המים שמגיעים לכנרת.

בים המלח המהווה תופעה ייחודית בעולמנו (ובמערכת השמש) חסרים כל שנה מיליארד קוב מים ואת התוצאה לסביבה, לישובים, לתיירות, (ובשלב הבא גם למפעלי האשלג שתרומתם למצב ידועה) ניתן להגדיר רק כ-אסון.

מעט דרומה – באילת משתמשים במה שאמור להיות הפיתרון לחלק גדול מבעיית המים אצלנו ובעולם – מתפילים מים, אלא שחלק גדול ממקור המים להתפלה נישאב מהערבה הדרומית מאופק מים מליחים שהיה קרוב 6-12 מטר מתחת לפני השטח. מאז תחילת השאיבה נפל אופק המים ביותר מ-6 מטר.

לתושבי אילת לא תהיה בעיה, פשוט יגבירו את השאיבה מהים להשלמת החסר, אבל בשטח ניתן לראות את הנזק: נפילת אופק המים בערבה גורמת להנמכת הזרימה התת-קרקעית בואדיות והתוצאה המידית היא התייבשות של רבים מהעצים הצומחים בואדיות אלה.

את כל התופעות (השליליות) הנ"ל ניתן היה למנוע או לפחות לצמצם אילו לא נהגו המוסדות (וקהל המשתמשים במים) בבורות חסרת אחריות המונעת ע"י בעלי עניין קצר מועד וחסר התחשבות.

אנחנו חיים בארץ שיותר מחציה הוא מדבר ומתנהגים כיושבים לחופו של אגם שוויצרי!

שתי חמישיות מאוכלוסיית העולם ניצבים בפני חוסר מים וממלאים בתי חולים כתוצאה ממחלות הקשורות למים (לא נקיים). כל אדם במערב צורך פי עשר (עד פי ארבעים) מים יותר ממי ששיך לאותן שתי חמישיות. נאמר כי אילו ניתן היה לצמצם את צריכת האזורים ה"רווים" ב-20 אחוזים, ניתן היה לפתור את בעיית ה "צמאים". אלא שעדין תישאר הבעיה של הובלת המים לנזקקים כך שהאמרה הנ"ל אינה מעשית לחלוטין.

ובכל זאת הפתרון צריך להיות עולמי שכן האיום הולך ומתקרב. בכינוס של מוסדות האו"ם העוסקים במים שהתקיים בתחילת מרץ 2003 בפריז, דווח למתכנסים כי: בחמישים השנים האחרונות הוכפלה צריכת המים בעולם, במקביל נמשך זיהום מקורות המים הקיימים. שינויי האקלים הצפויים והמשך גידול מיספר הצרכנים (האוכלוסייה האנושית), מקרבים את המצב בו יהווה חסרון מים מצב "קטסטרופאלי".

על פי נתונים שנמסרו בכינוס צורכים אנשי המערב פי 10-40 יותר מים מתושבי העולם השלישי. מדיניות חסרת מודעות (בורות), מביאה לבזבוז וזיהום מקורות מים קיימים ולחוסר פעילות לפתוח מקורות נוספים. הכינוס היה הכנה לכנס בקויוטו שביפן (23/3/03) בו הובאו לפני המשתתפים נתונים נוספים להמחשת הבעיה והצעות לפתרונות.

על פי הנתונים שנמסרו: חמשת האזורים הבעייתיים ביותר הם: כווית, רצועת – עזה, איחוד האמירויות, בהאמה, קטאר. לעומתם חמשת האזורים העשירים במים הם: גינאה הצרפתית, איסלנד, גויאנה, סורינם, קונגו. באזורים עשירים וגם עניים מבוזבזים כ-60 אחוזים מהמים הנשאבים מסיבות ובצורות שונות: נזילות מצנרת, חוסר יעילות בשימוש, חוסר מחזור וכמובן זיהום.

שרת המים של קניה סיפרה כי בניירובי "נעלמים" 40 אחוזים מהמים בין הספק לצרכנים, וזו רק דוגמא אחת.

בגלל גידול אוכלוסיה מחד ומאידך דלדול מקורות, צופים להקטנת הצריכה האישית הממוצעת בשליש. כמובן שזהו מספר סטטיסטי שמשמעותו כי – באזורים בעיתיים יחסרו מים רבים ואילו בעולם המערבי ישלמו יותר עבור "משקה החיים". בשווצריה יושבים גופים בין-לאומיים רבים שדנים בניסיון למצוא פתרון למה שמוגדר כ"בעיה המידית והלוחצת ביותר" שכן חוקרים רבים "מנבאים" כי ב-25 השנים הבאות רוב המלחמות תפרוצנה בגלל סכסוכי מים.

ואכן שווצריה עצמה נותנת דוגמא ומספקת חלק מהפתרון: בגלל חשש מזיהום מקורות מימיהם (ולא בגלל חוסר) ממוחזרים המים בישובים עירוניים מיחזור כמעט מושלם עד כדי – כך שהשוויצרים אומרים שהם משתמשים (ושותים) בכל טיפת מים שבע פעמים!
פתרון חלקי הנשמע כסרט בדיוני הוא גרירת קרחונים למוקדים בעייתיים, אלא שמציעי הפתרון לא לקחו בחשבון את שינויי האקלים הצפויים – ואת העובדה כי גרירת קרחונים פרושה הוספת מים למערכת העולמית, ואם אחד החששות משינויי האקלים הוא עלית פני הים (הצפת מישורי חוף ואיים נמוכים) הרי שהוספת מים למערכת תגביר ותמריץ עליה כזאת.

לכן הפתרון הנכון (אם יש כזה) הוא: מיחזור מקסימאלי, מניעת זיהום, ניקיון המקורות המזוהמים, חיסכון (השקיה בטפטוף), התפלת מי ים. במילים אחרות – שימוש מושכל ובר – קיימא במקורות הקיימים.

פתרון מעשי שיכול מידית להקל על מצוקת מים בארצות "צמאות" הוא יבוא מזון ובעיקר גרעיני דגנים.

מאחר וכשבעים אחוזים מהמים מנוצלים לחקלאות הרי מי שיקבל (בתמורה או ללא) מוצרי חקלאות שייובאו מארצות "רוויות" יחסוך (מיידית) 70 אחוזים מהמים. המים (כמו משאבי טבע אחרים) ניתנים לשימושנו אבל בהחלט אין לנו רשות או זכות לנצל משאב זה עד תום.

מאחר וכל פתרון למרות היותו כלכלי וכדאי בחשבון נכון ארוך טווח, משמעותו המידית היא הוצאה כספית גדולה. ומאחר והפתרונות המידיים דרושים (יותר) במדינות "לא עשירות" יש להניח שבשנים הקרובות אנחנו (תושבי המערב) נמשיך לשתות מים מבקבוקים, ואילו נשים באפריקה, דרום אמריקה, הודו, ואסיה ימשיכו לצעוד קילומטרים רבים לבארות מתייבשות כדי להביא מים באושים למשפחות רעבות !

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן