סיקור מקיף

היקום של השפיר

קטע מתוך פרק מתוך ספרו של קארל סייגן, "מוחו של ברוקה" – היקום של השפיר, בו מעלה סייגן השערה ולפיה הדיווחים הללו של אנשים שעברו מוות קליני מקורם בזכרון של חווית הלידה שלהם עצמם

עובר - שבוע 40 להריון. קרוב לחוויית הלידה איור מתוך ויקיפדיה
עובר - שבוע 40 להריון. קרוב לחוויית הלידה איור מתוך ויקיפדיה

ויליאם וולקיט מת והגיע לגן-העדן. כך לפחות נראה לו הדבר. קודם שהוסע באלונקה אל שולחן-הניתוחים, נמצא מי שהזכיר לו שהתהליך הכירורגי כרוך בסיכון מסוים. הניתוח הוכתר בהצלחה, אבל בדיוק כאשר האלחוש התחיל לפוג, פירפר לבו. והאיש מת. נראה היה לו שהוא עזב את גופו באיזושהי צורה ויש בכוחו להשקיף מלמעלה למטה ולראות גוש כמוש ומעורר חמלה, מכוסה בסדין בלבד ומונח על משטח קשה ונטול-רחמים. הוא התעצב רק לרגע, השקיף על גופו בפעם האחרונה – מגובה רם, כנראה – והמשיך במעין מסע כלפי מעלה. מסביב- חילחלה חשכה מוזרה, אבל בה-בשעה התברר לו שהדברים הולכים ומתבהרים עכשיו – במבט כלפי מעלה, אפשר לומר. ואז הוטלה עליו נהרה ממרחקים. הוא הוצף באור. הוא נכנס למעין ממלכה קורנת ושם, היישר לפניו, הבחין בצללית, מוארת להפליא מאחור, דמות גדולה דמוית-אל, שאליה התקרב עכשיו ללא מאמץ. וולקוט ניסה בכל מאודו להבחין בפנים האלוהיים…

ואז התעורר. בחדר,הניתוחים החישו אליו את מכונת ההנשמה והשיבוהו לחיים ברגע האחרון. לאמיתו של דבר עמד לבו מלכת ולפי כמה הגדרות של התהליך הזה, שאינו מובן די הצורך, אכן היה בין המתים. וולקוט היה בטוח שהוא מת, שזכה להציץ אל החיים לאחר המוות ולאמת את התיאולוגיה היהודית-נוצרית.

חוויות דומות שרופאים ואנשים אחרים הרבו לתעדן, התרחשו בכל רחבי העולם. ההתגלויות הפריתאנאטיות (משמע, על-סף-המוות) הללו פקדו לא רק אנשים שהתחנכו על דת מערבית קונבנציונלית אלא גם הינדים ובודהיסטים וספקנים. יש יסוד טוב להניח שרבים מן הרעיונות הקונבנציונליים שלנו באשר לחיים אחרי המוות נשאבו מחוויות כאלו על סף המוות ונמסרו במרוצת השנים מדור לדור. אין לך ידיעה מעניינת יותר או מרנינה יותר מזו של הנוסע שחזר, מן הדיווח שיש מסע ויש חיים אחרי המוות, שיש אלוהים הממתין לנו וכי במותנו צפויה לנו תחושה של הודיה והתרוממות של יראת-כבוד ושגב.

מכל הידוע לי, אפשר שיש לקבל את החוויות הללו כפשוטן, כאישור לאמונה הדתית שספגה מהלומות כה מוחצות מן המדע במאות השנים האחרונות. כשלעצמי הייתי מאושר אילו היו חיים אחרי המוות – בייחוד אם הם היו מאפשרים לי להוסיף וללמוד על העולם הזה ועל עולמות אחרים, אם היו מעניקים לי הזדמנות לגלות כיצד תתפתח ההיסטוריה לעתיד לבוא. אבל מהיותי איש-מדע, חובה עלי לחשוב גם על הסברים אפשריים אחרים. כיצד ייתכן שאנשים מכל התקופות, מכל ההשקפות האסקטולוגיות מתנסים באותו טיפוס עצמו של חוויה על-סף-המוות.

ידוע לנו שאפשר להשרות חוויות דומות, בדרגה גבוהה של קביעות,בתרבויות שונות, באמצעות סמים פסיכדליים. אפשר לחולל חוויות שליציאה מן-הגוף על-ידי חומרי-אלחוש דיסוציאטיביים כמו קטאמינים,אפשר להשרות אשליה של תעופה על-ידי אטרופין ואלקלואידים אחרים,והמולקולות האלה המופקות, למשל, מדטורה, שימשו בדרך קבע למכשפים אירופיים וקוראנדרים (מרפאים) צפון-אמריקניים כדי לחוות באמצעותן,בעיצומה של אקסטזה דתית, תחושה של המראה ומעוף אל מרומי הרקיע. MDA (מתילנדיאוקסיאמפתאמין) נוטה להשרות נסיגה של הגיל,ולהחיות חוייות מתקופת הנעורים והילדות שחשבנו כי שכחנון זה מכבר.(DMT – דימתילטריפטאמין) משרה מיקרופסיה ומאקרופסיה, תחושה של עולם מתכווץ או מתרחב, בהתאמה — משהו דומה למה שקרה לעליזה בארץ הפלאות לאחר שצייתה להוראות על בקבוקים קטנים שעליהם נכתב "אכול אותי" או "שתה אותי".

LSD (דיאתילאמיד של חומצה ליסרגית) משרה תחושה של התמזגות עם היקום, כמו הזיהוי של ברהמן ואטמן באמונה הדתית ההינדית.

האם אפשר שהחוויה המיסטית ההינדית לכודה בתוכנו מטבע בריאתנו וזקרקה רק ל-200 מיקרוגרמים של LSD כדי לבוא לכלל ביטוי? אם משהו כמו קטאמין משתחרר בעתות של סכנת חיים או על-סף-המוות, ואנשים החוזרים מחוויה כזאת מספקים תמיד אותו דיווח עצמו על השמים ועל אלוהים, האב אין איזשהו מכנה משותף לדתות מערביות ומזרחיות בהיותן שזורות כדבעי בתוך הארכיטקטורה הנוירונית של מוחנו?

קשה להבין מדוע על האבולוציה לברור מוחות בעלי נטיה לחוויות כאלה; ככלות הכל, לא ראינו שמישהו מת או לא הצליח להעמיד צאצאים בגלל העדר להט מיסטי. ושמא לא נוצרו החוויות שמשרים סמים וכן ההתגלויות על-סף-המוות אלא מתוך איזה פגם אבולוציוני בשיזור העצבי בתוך המוח, כזה המחולל בדרך מקרה מפעם לפעם תמונות אחרות של העולם? דומני שהאפשרות הזו אינה מתקבלת על הדעת מכל וכל, ואולי אינה יותר מנסיון רציונאליסטי נואש להימנע מהתמודדות רצינית ואמיתית עם המיסטיקה?

החלופה היחידה, ככל שאני יכול לראות, היא שכל יצור אנושי, ללא יוצא מהכלל, כבר התנסה בהוויה כמו זו של אותם נוסעים שחזרו מארץ המוות, התחושה של מעוף: היציאה מאפלה לאור: חרויה שבמהלכה אפשר לחוש, לפחות לפעמים ובמעומעם, בדמות הרואית. מוצפת אור ותהילה. יש רק חוויה משותפת אחת המתאימה לתיאור הזה: לידה.

קארל סייגן, מוחו של ברוקה ספרית מעריב, 1978, תרגום: ד"ר נעמי כרמל

עוד בנושא באתר הידען

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן